אי סדר (השנה השנייה)

מיא: טוב, אז זו כבר מסורת.

דבורית: (נאנחת) כן, צודקת. גם בשנה שעברה היה אור בחוץ כשהתחלנו?

מ: מי יודע? בשנה שעברה גרתי בדירה עם חלונות קטנים ולא בדירה יוקרתית עם מרפסת מפוארת שמכרתי את נשמתי לשטן כדי לשפצה.

ד: עוד פעם את דוחפת את הדירה היוקרתית שלך? כולה שאלתי אותך אם היה אור בחוץ.

מ: לא, אני חושבת שהיה חושך מצריים. זאת אומרת שהשנה המסובים המסכנים יצטרכו לסבול הרבה עד האוכל. אז מה עוד השתנה הלילה הזה, פרט למעבר לדירה האורסת, כמובן?

ד: אני עברתי לדירה פחות הורסת, למעשה לגולת יפו. לא שאני מתלוננת, הכל מתוך אידיאולוגיה צרופה.

מ: מותר לשאול איזה?

ד: הצטרפתי לעשירון התחתון, מתוך אידאולוגיה, כמובן, והפכתי חלק בלתי נפרד מבני דודינו, שכנים שלי. אבל, כאמור, אני לא מתלוננת ונהנית מאוד מהחיים בספר.

מ: אפרופו – תספורת הקארה החדשה שלך ממש יפה – תתחדשי!

ד: כן, ברוח החג החלטתי להפוך לקליאופטרה בערוב ימיי.

מ: לא נעים לומר ולא פוליטיקלי קורקט, אבל שפע החניה שהשתרר מתחת לביתי במרכז תל אביב מעורר בי געגועים למלחמת המפרץ של 1991 שגם היא פינתה כאן אינספור מקומות חניה.

ד: תארי לעצמך מה זה, עברו כמעט 20 שנה מאז, ועדיין רק ערב פסח במרכז תל אביב, או מלחמה, מפנים כאן מקומות חניה.

מ: אילו רק לנו היה מקום חניה, דיינו, אך גם לאורחינו היקרים יש מקומות חניה רבים לבחור מהם, וזה באמת כבר נס מטורף.

ד: הופה, זה המקום לציין, שבניגוד לשנה שעברה, כשישבנו לבדנו עם יוגורט וגרנולה, השנה שידרגנו פלאים את האי-סדר ויש לנו אושפיזין לרוב.

מ: אבל צריך להסביר למצטרפים אלינו לראשונה שאנחנו מורדות בסדר ושונאות סדר, ואני מתבאסת מההגדה שהיא טקסט סתום ואלים, ובכלל זה גם ביאס אותי בשנה שעברה שהיו לנו מגיבים מעצבנים שהאשימו אותנו שהגרנולה עם היוגורט הזכירו את הטיט שהכינו אבותינו במצריים!

ד: עזבי את המגיבים לנפשם, אני רוצה להציג את האורחים, ליתר דיוק שהאורחים יציגו את עצמם.

האורחת הראשונה אורנה (בת הטוחן): למרבה הבושה הגעתי בדיוק בשבע, כמו שציוו עליי, אז ישבתי עוד שתי דקות במכונית, כדי שלא יגידו שאני מגיעה בול בזמן. אני שמחה סופסוף אחרי 25 שנים לחדש מסורת ולברוח מליל הסדר בקיבוץ ולא-לחגוג עם חברים שלא קוראים את ההגדה ולא אוכלים כשר. זה אירוע נדיר בחייה של אישה שיש לה חברים ומשפחות והצליחה לברוח מכולם בשלל תעלולים מפתיעים.

האורח השני, שאול חנוכה: מוסיקאי, בלוגר, עקר בית. אחרי שש שנים במצפה רמון, סופסוף הזמינו אותי לסדר. אז באתי.

מ: אי סדר.

שאול: לא משנה. הוריי שמחו מאוד שאני מוזמן.

אורנה: איך באת?

שאול: אני משש על הרגליים, פיציתי שעתיים את חתולתי שלווה בפסטרמה ומשחקים, אחרי שעה וחצי שהרגישו כמו מילואים בקו 60 של אגד ועוד שעה וחצי ברכבת ב"ש-ת"א, ניצלתי את ההזדמנות לראות חברים שלא ראיתי מזמן. אה, והייתי בים.

האורח השלישי, אסף שגיב, עורך כתב העת תכלת.

אורנה: רוב בני האדם זקוקים לטקסים, חגים, אמונות, היאחזות בעוגנים לאורך חיי היומיום, אבל רק מעטים, שאין להם צורך בעוגן הזה וגם יכולים למצוא דרך אלגנטית להתחמק מחובותיהם החברתיות והמשפחתיות. למרות כל האמור לעיל, זה לא מבטל את האפשרות שבשנה הבאה אחגוג את סדר פסח כהלכתו עם הילדים שלי אצל דודתי מצד גיסי בסבבה.

שאול: פה יש עוד דבר. זה טקס שהבסיס שלו והגדת לבניך. טקס שנועד להכתיב תפיסת מציאות.

ד: אני מעדיפה טקסים הכוללים יוגה ארבע פעמים בשבוע, בדיקת שומות חשודות ועוד עניינים אישיים ופרטיים.טקסים גלובליים, לאומיים וציבוריים לא מצליחים לחדור ללבי.

מ: תחליפי את היוגה במשקולות ואת השומות בפדיקור – ואני איתך, לגמרי.

ד: יאללה מיא די לחרטט, אורחינו רוצים לאכול. עדכונים בהמשך.

אריאלה מתרחצת/ סיפור לחג

אריאלה ירדה לקבור את הכלב. עד שמת הייתה בטוחה שהוא זה שיקבור אותה. בזמן שליטפה אותו בעיניים עצומות דמיינה שהיא לא מתעוררת בבוקר, ולאקי מלקק לה את הפנים כמו תמיד ואחר כך מתחיל ליילל. אחרי שעה-שעתיים כוכבה מהקומה מתחת הייתה כבר דופקת על הדלת. לאקי היה מגביר את הווליום, והיא הייתה מזמינה מכבי אש.

הכבאים היו רואים אותה שוכבת בחדר השינה, על הגב, בתחתונים וגופייה. הם לא היו שואלים את עצמם אם זה רצח על רקע רומנטי, ואיפה בעלה. הם היו מבינים מיד. אין ולא היה לה בעל. וברקע שלה לא יכול להיות שום דבר רומנטי.

המלון היחיד שאריאלה הייתה בו היה ההילטון בבה"ד 12. שתי שורות, בכל שורה עשרים מיטות. על כל מיטה שכבה חיילת. לכל חיילת היה חבר. חוץ מאשר לאריאלה. עד שהגיעה למקלחת הראשונה המשותפת שלה, אריאלה חשבה שהיא כמו כל אחת אחרת. במקלחות היא הבינה.

הבנות האלו, שהתרחצו לידה, היו נגועות כולן. בכל אחת מהן נגע מישהו. לפחות פעם אחת. אבל ברובן, הרבה פעמים. הן סיפרו אחת לשנייה על החבר. על החברים. מי היה קודם ומי אחר כך, ולמה נפרדו ממנו ואיך הכירו את השני. אריאלה לא הבינה איך זה שהיו להן כל כך הרבה חברים ולה אף אחד.

אחרי המקלחת, בלילה, כל המחלקה הייתה יושבת ישיבה מזרחית על המיטה. כל אחת על המיטה שלה, מתחת לשמיכה הדוקרת, מסרקת את השיער הרטוב ומורחת קרם ידיים. העשירות פנג'ל. העניות עלמה.

אריאלה הייתה עושה אותו דבר. פעם שאלה אותה השכנה משמאל איך קוראים לחבר שלה. שימי, אריאלה ענתה וסיפרה שהוא בסיירת מטכ"ל ושהוא רואה אותה רק פעם בחודש. ושמי יודע איך תצליח לתאם את היציאות איתו.

זה נראה לה די הגיוני, שיש לה חבר בסיירת מטכ"ל, וגם לשכנה שלה משמאל. שהחבר שלה היה בכלל בחיל הים. תצפיתן.
השכנה משמאל, שביט, שאלה אם הוא יבוא לבקר בסופשבוע בבסיס, כשהן נשארות שבת. אריאלה אמרה לה שאולי, היא צריכה להתקשר אליו.

בערב, בתור ליד הטלפון הציבורי, גם אריאלה עמדה כדי להתקשר לשימי, חבר שלה שבסיירת. היא חייגה לבית של סבתא. סבתא הייתה בבית חולים. אחרי כמה צלצולים היא התחילה לדבר לשימי ושאלה אם הוא מתכוון להגיע בשבת. הוא אמר לה שאולי, ככה אמרה לשביט.

שימי לא הגיע לשבת, הטירונות נגמרה ואריאלה נזרקה לבסיס ההוא בצריפין, שכל הבנות התפללו שלא יגיעו אליו. כשניר, הנהג בוס, שאל אותה אם יש לה חבר, אמרה שבדיוק נפרדה ממנו ושאלה אותו אם הוא מוכן להגיש מועמדות. אריאלה הייתה מופתעת מעצמה. ניר צחק ואריאלה שאלה אותו אם הוא ראה את התפוז המכני.
הוא אמר שלא, והיא הציעה שילכו ביחד. ניר היה משועמם ואמר לה בסדר.

הם נפגשו ליד האולם, עמדו בתור אחד מאחורי השני, שילמו כל אחד על עצמו וקיבלו הנחה בזכות פנקסי החוגר. זאת הייתה הפעם השלישית שאריאלה ראתה את הסרט, והיא ידעה מתי לקפוץ בבהלה ולכסות את הפנים בידיים, כך שניר יוכל לשים את היד על הירך שלה.

עד שהצליחה לסגור את הג'ינס בערב, כמעט מתה. מזל שקראה בלאשה איך לסגור ג'ינס שלא עולה עליך אחרי הכביסה או הטירונות. לובשים את הג'ינס, נשכבים על המיטה, לא נושמים, מושכים את הרוכסן.

כשיצאו ניר אמר שהוא יכול היה להיות אלכס. אריאלה קצת נבהלה וקצת ההפך. ניר שאל אותה אם היא רוצה ללכת לים, זה פה קרוב. אריאלה אמרה שכן. היא תיארה לעצמה מה יקרה שם, אבל השתדלה לא לחשוב על זה וסיפרה לניר שסבתא שלה בבית חולים, ושהיא שכחה להשקות את העציצים שלה.

ניר אמר שלא אכפת לו ללכת איתה לשם. כשנכנסו לדירה ניר התנפל עליה. היא לקחה אותו ביד למיטה של סבתא, עם המצעים שלה, שהיו עליה כבר חודש. ניר עיקם את הפרצוף ושאל מה זה הריח הזה. אריאלה אמרה לו שהיא יכולה להחליף את המצעים, שיחכה שנייה. ניר אמר שלא, הוא קבע משהו בעוד ארבעים דקות והתחיל למשוך לה את המכנסיים.

הריצ'רץ' העייף התפקע ונקרע, ובטן חרוצה בפסים אדומים פרצה מתוכם. מזל שלא הדליקה את האור בחדר. בתוך שלוש שניות מיומנות ניר היה באמצע אריאלה. אריאלה שכבה על הגב, מזכירה לעצמה להשקות את העציצים.

ניר ניער את עצמו ממנה, לרגע שכב על המיטה, לבש את המכנסיים, את החולצה הוא לא הוריד, שרך את נעלי ההתעמלות, אמר ביי והלך.

אריאלה נרדמה די מהר. בבוקר בבסיס חייכה לניר אבל הוא היה עסוק ברדיאטור של הפג'ו. בצהריים התקשרו מבית החולים והודיעו לה שסבתא מתה.

את לאקי מצאה אריאלה בחצר של הבית של סבתא בבוקר ההלוויה. בשבועות הראשונים אריאלה פחדה שהיא בהריון אבל לא אמרה לניר כלום.

אחרי הצבא התחילה לעבוד בבנק. כל כמה שבועות לקוחה הייתה שואלת אותה אם היא נשואה. אריאלה הייתה עונה שלא והלקוחה הייתה אומרת שלא נורא, הוא עוד יבוא. אחרי העבודה הייתה חוזרת הביתה ומורידה את לאקי לחצר. כמה שנים אחר כך, במעבר חציה, ראתה את ניר במכונית ולידו בלונדינית. היד שלה הייתה על הירך שלו. היא הסתכלה עליו אבל הוא הסתכל קדימה.

יום אחד, בדרך לבנק, באוטובוס, אחרי שקיבלה קביעות, אריאלה שמעה ברדיו שבני אדם לא יכולים לחיות בלי מגע עם יצור חי. אפילו לא אוטיסטים. אפילו לא משוגעים. אפילו לא מפגרים. אנשים שחיו לבד, תוחלת החיים שלהם הייתה קצרה בשליש משל אנשים רגילים. אריאלה נבהלה, ומאותו לילה הרשתה ללאקי לישון איתה במיטה.

לאקי היה מאושר. אריאלה קיוותה שכלב זה מספיק. בזמן שליטפה אותו בעיניים עצומות הייתה מדמיינת שהיא לא מתעוררת בבוקר, ולאקי מלקק לה את הפנים כמו שתמיד עשה, ואחר כך מתחיל ליילל.

בבוקר האחרון של השנה, כשהבנק סגור אבל צריך להגיע מוקדם מהרגיל, לאקי לא ליקק את הפנים של אריאלה. היא התעוררה מזבוב שזמזם בחדר הצהוב. לאקי לא זז. אריאלה בכתה קצת וירדה איתו למטה לחפור בור. מזל שהוא היה כל כך קטן.

אריאלה עלתה הביתה והתיישבה על המיטה. הזבוב עוד זמזם מעל המקום בו שכב לאקי. אריאלה נכנסה למקלחת. אחרי שעתיים כוכבה דפקה על הדלת. מים התחילו לטפטף מהתקרה שלה.

Thumbs up

התחזית האופטימית שלי, שאחרי שבוע של אגודל בגבס ישחרר אותי האורטופד מעולו, התבדתה. אף שהאורטופד בחד"מ אמר שהוא נוקט בשבר הקל לחומרה, פסק עמיתו שלא מהחד"מ שעלי להתהלך עמו שלושה שבועות תמימים.
עד כה עבר שבוע.

בעניין הכתף, התור לאולטרסאונד נקבע לעוד שבוע מהיום, וזה התור הכי מהיר שהצלחתי לקטוף. בינתיים אני פועלת בעצת הרופא להפעיל את המפרק ככל יכולתי, מעבר לגבול הכאב, וזה מוכיח את עצמו.

מה למדתי השבוע?
1. שהאגודל (המכונה גם בוהן) היא האצבע החשובה ביותר ביד, לא יעזור.

היא משמשת –
א. לקליעת קוקו.
ב. לכתיבה בעט. כן, יש דבר כזה.
ג. לאחיזת מזלג/ סכין/ מסרק/ מברשת/ מטאטא/ מגב.
ד. לפריפת כפתורים/סגירת ריצ'רץ, לבישת מכנסיים.
ה. לאיתות בקטנוע. בלי אצבע האיתות, אני לא יכולה לרכוב.

אבל המצוקה היא אבי ההמצאה והאלתור, כך שבינתיים התאמנתי לאחוז בסכו"ם בעזרת האצבע והאמה, להתפעלותם הרבה של הצופים במפגן העוצמה.

בגלל שהאגודל השמאלית היא המגובסת, ואני שמאלית, כידוע, לקחה על עצמה יד ימין אחריות, ונקטה במאמצים מיוחדים כדי להצליח בפעולות שאחותה התאומה עשתה עד כה. וכך ביד ימין אני גם עושה קוקו, גם מצחצחת שיניים וגם מורחת קרמים.

מאחר שאני מנועה מיוגה לצערי, הפעילות הספורטיבית העיקרית שלי היא הליכה, ואני מקפידה ללכת כל יום מיפו לתל אביב, או בחזרה, ולפעמים לשני הכיוונים. נחמדה מאוד הצעדה הזו ושכרה בצדה – היכרות מעמיקה את נוה צדק או או המסלולים העירוניים יותר, דרך יפו, דרך מנחם בגין.

למה לא על הים עצמו? כי אני אוהבת ללכת על הטיילת של יפו בפאתי היום. הטיילת מיפו לתל אביב בשעות היום שמשית מדי ולא מקדמת אותי למחוזות חפצי העירוניים.

container

בהליכותיי גיליתי את קונטיינר, שם מעולה, שנפתח בהאנגר רחב ידיים עם בר ענק והמון מקום, בתוככי הנמל, מול סירות הדיג.
contmap


בתחילת החודש, אגב, היו צילומי סרט בנמל, אבל לא הספקתי לצלם מספיק, ואו לגלות באיזה סרט מדובר. מישהו יודע?

namal1

(מנדט, משהו?)
namal2
namal3

(כן נמל חיפה עבר ליפו).

הנפילה, פרק ב'

ובכן הלילה לא היטיב עמי, וקמתי הבוקר כשהאגודל נפוח/ה ומגובה בצבעי אדום שחור.

גם הכתף לא ממש נענתה לי.

הגעתי לחדר מיון, הנוהל הרגיל, ארבע שעות לאורטופד, וכו', חצי גבס על האצבע והיד, מתלה לכתף פלוס הצעה לאולטרסאונד (לא העצמות, אולי הגידים נפגעו), ויאללה הביתה.

לא, לא הצלחתי לקבל דיסק עם הצילומים כי פחחח, אין צורב לרנטגנאים, ובכלל, מה קרה לך, ביום שישי?

בואי ביום ראשון, שלמי 50 ש' וכו'.

מסקנה: לא לבוא לבי"ח בסו"ש. וסו"ש כולל שישי בבוקר.

ותודה למיא שהגיעה לחד"מ ועכשיו הלכה לקנות לי אוכל לשבת.

הנפילה, The sequel

נראה לי שאני מתחילה להאמין באלוהים. או בקרמה. או בכוח עליון. או במשהו. רק שאני לא יודעת מה.
לפני שנה ויום, ב-17 במרץ, נפלתי מהקטנוע עליו למדתי לרכוב. יד ימין שלי גובסה, ושבוע ימים חייתי בידיעה שנשברה, עד הביקור אצל האורטופד.
תלונותיי נענו ע"י מנהל ביה"ח וזהו, נגמרה הפרשה. תודה לאל, רכבתי שנה בזהירות ובנחישות.

הבוקר, 18 במרץ, שנה ויום אחרי, יצאתי ליום פגישות. השמיים התקדרו במהלך הרכיבה הארוכה מדרום לצפון, ועת עליתי על בן יהודה התחיל לטפטף קלות. ידעתי שאני בסכנה ברורה ומיידית – שקצוות הפן שבצבצו מבעד לקסדה יירטבו. מאחורי הקצוות, בירכתי המוח ידעתי שמסוכן מאוד לרכוב כך, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בדרך לפגישה.

התקרבתי לצומת דיזנגוף ז'בוטינסקי. האור היה כתום חזק, ובלמתי באטיות לקראת הרמזור. בחלקיק שנייה הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, על הגב, כשרגל ימין שלי מתחת לקטנוע, שגהר עלי עם כל 112 הק"ג שלו. זה מה שמדהים, מה קרה בחלקיק השנייה הזה? איך הגעתי לכביש? לא יודעת לתאר. אני רק יודעת שקרה לי בדיוק מה שקורה על הכביש אחרי ימים חרבים של ג'יפה. הכביש הופך למלכודת מוות בגלל סכנת ההחלקה. מה אשמתי? שלא עצרתי בצד ברגע שהתחיל לטפטף.

תוך שניות נאספו סביבי שלושה בחורים, רוכבים גם הם, שהרימו את הקטנוע והעלו אותו למדרכה. למרבה הפלא הרגל לא ניזוקה. רק כתף ימין ואגודל שמאל (אל תשאלו אותי איך), שמתנפחת והולכת כאילו הייתה בובת גומי. את הנפילה בלמו תרמיל הגב שהיה עלי (ובו הלפטופ, שטפו טפו פועל) והמעיל הממוגן שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכתף הפריכה שלי אלמלא המעיל.

אשה שעמדה במקום התעקשה להתקשר למד"א, אף שהפצרתי בה שלא, ואף נזפה בי על שאני מורידה את הקסדה. אמרתי לה, בעוד היא מדברת עם המוקד, שלא תעז להזמין אמבולנס.

בינתיים הרגעתי את הנשימה, הודיתי לבחורים הנבונים, שכל אחד מהם סיפר לי על תלאותיו עם האופנוע שלו: אחד השתחרר מגבס ברגל רק לפני שבוע, שני שבר את עצם הבריח.

השארתי את הקטנוע על המדרכה והלכתי לפגישה הראשונה. אחר כך חזרתי, ולקחתי אותו. בעייה קלה עם האיתות, אותו אני עושה עם הבוהן, עם המראה שזזה מהמקום, אבל הצלחתי להגיע לשתי הפגישות הנוספות, ולאחר מכן למוסך.

עכשיו אני בבית. אם אני לא מזיזה את האגודל היא לא כואבת. וגם לא הכתף, אם אני לא מתעקשת לבדוק את כל טווח התנועה שלה. חדר מיון? לא נראה לי, הבנתי את הפרוצדורה. מקווה שהכאבים יפחתו עד מחר, ושהלילה יירד גשם שישטוף את הכל.

ילדים, כן או לא?

דיברתי וכתבתי והצטלמתי והפסקתי מזמן לדון בכך.
פעם אחרונה, קישור ללא רוצה, גרסת הבמאי.

היום, בשיחה עם חברות התברר לי שכל מי שלא רוצה הייתה נתונה מתישהו למתקפת הלחץ החברתי.
זה לא קרה לי מעולם, ואף פעם לא הופעל עלי אפילו בדל לחציץ משום כיוון שהוא. משונה, לא?

במהלך השיחה סיפרו לי על תרשים הזרימה המשעשע הזה, בחסות momlogic ממנו תוכלו ללמוד חד משמעית אם ילדים זה בשבילכם.
נסו ותיהנו. יותר טוב ממונופול.
shouldyouhavekids12

מה יש לכם מ-H&M?

בתשע בבוקר, שעתיים לפני הפתיחה, כבר התייצב תור ענק לפני H&M בעזריאלי. התור לא נרגע גם בשתיים, ארבע, שש ושמונה בערב.
מה, מה? מה יש שם? מה יש שם שאין בגאפ או בקסטרו או בזארה שמצדיק התנפלות רעבתנית כזו?

אני הגיגנית אופנה קטנה מאוד, וקניינית עוד פחות, בעיקר בשנים האחרונות, ומלהטטת עם מלאי גופיות בנות עשר ויותר, מכנסי קורדרוי בני שבע-שמונה, ג'ינסים בני כמה שנים וכיו"ב, ובכ"ז, נראה לי שהסיבה העיקרית להיסטריה סביב H (בקצרה) היא המחיר (חולצה בחמישים, ג'ינס במאה וקצת). כלומר, ברור שאפשר למצוא בגדים במחירים דומים ואף פחותים (וכן, באותה איכות, אם לא יותר) בשווקים – הכרמל ובצלאל ושות', אבל אין להם ניחוח של חו"ל והדר והוד, אלא ריח של אלנבי, וכן, חו"ל עדיין עושה לנו (טוב, להם) את זה. וזו הסיבה, על פי הניתוח שלי, לכמויות הנכבדות של אנשים, בעיקר עלמות באקסטזה, שצבאו ביום הפתיחה על החנות.

ואולי הסיבה הרבה יותר פילוסופית: טעימה קולקטיבית ופתאומית מפרי עץ הדעת שהבהירה לאומה שעד כה התהלכה למעשה כאיש אחד בלי בגדים, ובושה עזה לקראת הביקור הצפוי של צלם העור החשוף ספנסר טוניק.

נראה לי שזקני H לא צפו דבר כזה, ופקידיה ערכו במהלך היום הזמנות ענק לנוכח המדפים והקולבים המעורטלים אחרי פשיטת הארבה המקומית. לא יודעת מה יהיה בהמשך השבוע או החודש או בכלל, ואם ההתלהבות תירגע, אבל בינתיים נראה שמרכז עזריאלי עומד בפני התפוצצות אוכלוסין.

ויש הפי אנד. קצת. בסוף היום, במעלית, שאל נער צעיר את היורדים, איפה הקולנוע פה?
ומישהו ענה לו: אין פה יותר בתי קולנוע, H קנו אותם, ועכשיו יש שם חנות בגדים.
תורים כאלו, אגב, לא נצפו מעולם בבתי הקולנוע גלובוס בעזריאלי לקראת שום סרט שהוא.
הנער נראה המום לגמרי, והשאלה שלו מעוררת תקווה ועצב גם יחד: קניון ענק בתל אביב, לא הגיוני שיהיה בו גם בית קולנוע? זהו שלא.

H2H4

H1H2

בזמן שצפיתם באח גדול…….

…. באופן מתריס ומכוון הייתי עם הערוץ הראשון. אחרי שבבוקר תהיתי בטוויטר אם יש קבוצת תמיכה למי שמסרבים להיכנע למבול האח ורק יגאל שתיים ענה לי, הבנתי שאצטרך לשעשע את עצמי הערב (ומה יום מיומיים?).

המיני סדרה מי אתה חושב שאתה עלתה לפני חודש בדיוק, אבל צפיתי בה רק היום לראשונה. מדובר בפורמט של BBC שעבר גיור, והערב שודר הפרק הלפני אחרון. אני עוברת לשורה התחתונה: מקווה שיהיה לכך המשך, ולא חובה דווקא עם סלבז ומפורסמים, בחיי שלא. ואם כבר סלבז, הם לא חייבים להיות מתעשיית הבידור. יש אנשים מעניינים גם במגזרים אחרים של החברה. ועוד הערה אחת: הפנייה בלשון זכר מעצבנת במיוחד. צריך היה לפתור את זה.

בפרק דהערב חקרה מיכל ינאי את נסיבות מותה וחייה של סבתה, אמה של אמה, שנטשה אותה בגיל צעיר. הסבתא, ניצולת שואה, התאבדה בישראל. הפרק מתחקה אחר גורל יהדות הונגריה בזמן המלחמה, ועל שאריתה, שהגיעה לארץ. התמונות ממחנה מאוטהאוזן (לשם הועברו יהודי הונגריה בסוף הדרך), הדרך עד לשם, ותיאור החיים בהונגריה לפני ובמהלך המלחמה מלווים בהיסטוריונים המצטרפים למסע של מיכל ובאנשי מרשם התושבים למיניהם, שמוצאים עבורה תעודות לידה ומסמכים משפחתיים.

yanai

אמה של מיכל (בתה הייתה בהריון מתקדם במהלך הצילומים, עובדה שהוסיפה עוד משמעות למטען החורג של הסיפור שלה) לא ידעה כלום על חיי אמה. בסוף מיכל מספרת לה הכל, והיא חוזרת ואומרת שמעולם לא אמרה את המילה אמא.

וזה מרגש, כן, מרגש, ומעורר בי חשק גדול לעשות את המסע הזה בעצמי.
נראה כי הולכת ומתקרבת השעה לכך.


בעוד חצי שעה ייבחר הזוכה באח הגדול, התוכנית תרד מהמסך המרכזי לכמה חודשים, ואולי מדינה שלמה תחזור לשפיות מסוימת. אולי. ועכשיו אני יכולה להתפנות לפרק הסיום של העונה הראשונה של הפמליה. תמיד טוב לראות שוב. אין כמו ללכת לישון עם ויני צ'ייס. אף שהוא יעדיף כנראה את סקרלט ג'והנסון.

vini