הנפילה, The sequel

נראה לי שאני מתחילה להאמין באלוהים. או בקרמה. או בכוח עליון. או במשהו. רק שאני לא יודעת מה.
לפני שנה ויום, ב-17 במרץ, נפלתי מהקטנוע עליו למדתי לרכוב. יד ימין שלי גובסה, ושבוע ימים חייתי בידיעה שנשברה, עד הביקור אצל האורטופד.
תלונותיי נענו ע"י מנהל ביה"ח וזהו, נגמרה הפרשה. תודה לאל, רכבתי שנה בזהירות ובנחישות.

הבוקר, 18 במרץ, שנה ויום אחרי, יצאתי ליום פגישות. השמיים התקדרו במהלך הרכיבה הארוכה מדרום לצפון, ועת עליתי על בן יהודה התחיל לטפטף קלות. ידעתי שאני בסכנה ברורה ומיידית – שקצוות הפן שבצבצו מבעד לקסדה יירטבו. מאחורי הקצוות, בירכתי המוח ידעתי שמסוכן מאוד לרכוב כך, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בדרך לפגישה.

התקרבתי לצומת דיזנגוף ז'בוטינסקי. האור היה כתום חזק, ובלמתי באטיות לקראת הרמזור. בחלקיק שנייה הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, על הגב, כשרגל ימין שלי מתחת לקטנוע, שגהר עלי עם כל 112 הק"ג שלו. זה מה שמדהים, מה קרה בחלקיק השנייה הזה? איך הגעתי לכביש? לא יודעת לתאר. אני רק יודעת שקרה לי בדיוק מה שקורה על הכביש אחרי ימים חרבים של ג'יפה. הכביש הופך למלכודת מוות בגלל סכנת ההחלקה. מה אשמתי? שלא עצרתי בצד ברגע שהתחיל לטפטף.

תוך שניות נאספו סביבי שלושה בחורים, רוכבים גם הם, שהרימו את הקטנוע והעלו אותו למדרכה. למרבה הפלא הרגל לא ניזוקה. רק כתף ימין ואגודל שמאל (אל תשאלו אותי איך), שמתנפחת והולכת כאילו הייתה בובת גומי. את הנפילה בלמו תרמיל הגב שהיה עלי (ובו הלפטופ, שטפו טפו פועל) והמעיל הממוגן שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכתף הפריכה שלי אלמלא המעיל.

אשה שעמדה במקום התעקשה להתקשר למד"א, אף שהפצרתי בה שלא, ואף נזפה בי על שאני מורידה את הקסדה. אמרתי לה, בעוד היא מדברת עם המוקד, שלא תעז להזמין אמבולנס.

בינתיים הרגעתי את הנשימה, הודיתי לבחורים הנבונים, שכל אחד מהם סיפר לי על תלאותיו עם האופנוע שלו: אחד השתחרר מגבס ברגל רק לפני שבוע, שני שבר את עצם הבריח.

השארתי את הקטנוע על המדרכה והלכתי לפגישה הראשונה. אחר כך חזרתי, ולקחתי אותו. בעייה קלה עם האיתות, אותו אני עושה עם הבוהן, עם המראה שזזה מהמקום, אבל הצלחתי להגיע לשתי הפגישות הנוספות, ולאחר מכן למוסך.

עכשיו אני בבית. אם אני לא מזיזה את האגודל היא לא כואבת. וגם לא הכתף, אם אני לא מתעקשת לבדוק את כל טווח התנועה שלה. חדר מיון? לא נראה לי, הבנתי את הפרוצדורה. מקווה שהכאבים יפחתו עד מחר, ושהלילה יירד גשם שישטוף את הכל.

39 מחשבות על “הנפילה, The sequel

  1. נו? מה יהיה? ולגבי ה"להאמין באלוהים": אל תשכחי להגיד לו תודה. ולתת איזה צדקה יפה. ואם זה מתחזק – הלהאמין, לא הכאב – דברי איתי על זה. יש מה לעשות בנידון. וסעי לאט.

    • הכי מפחיד קטנוע+כבישים חלקים/ג'יפה של אחרי הגשם. תרגישי טוב! אולי תתחילי להסתובב עם מטבע מזל? או משהו-אחר-מזל? בחורונת נתנה לי אחד כזה לפני חודש אחרי גניבה מבעסת, ומאז אנחנו יחד, המטבע ואנוכי. בנות עדיין מסרבות לי אבל זה כנראה כבר גדול עליו.

  2. גם אני נרטבתי היום.
    סתם כדי שתהיה לך אינפורמציה:
    כנראה שנעלת את אחד הגלגלים (יעני הגלגל הפסיק להסתובב לפני שהקטנוע הפסיק להתקדם) – את יודעת אם בדרך כלל את בולמת ביד ימין (בלם קדמי) או ביד שמאל (בלם אחורי)? אני מהמר שביד שמאל…
    רוב האופנוענים ימליצו להשתמש רק בקדמי אבל בקטנוע זה פחות ברור. מה שבטוח זה שהקדמי יותר חזק ואפקטיבי על כביש יבש. בכביש רטוב זה כבר תואר אחד בפיזיקה יותר ממה שיש לי 🙂
    הקדמי ננעל רק בבלימות חירום מטורפות או על כביש שמנוני ממש, אבל אם הוא ננעל אין הרבה מה לעשות.
    האחורי ננעל יותר בקלות, אבל אם הוא כבר ננעל קצת מיומנות ושיווי משקל יכולים לתקן. האמת שאת זה אפשר לתרגל – נוסעים בקו ישר ב 30 קמ"ש עם רגלים מוכנות לעמידה ובולמים באחורי, הגלגל יחרוק ואחרי שניה הקטנוע יעצור.

    אני ממליץ לך לשים לב לאופן הבלימה שלך. הבלם הקדמי אמור להיות הדומיננטי, למרות שזה פחות נוח ביד של הגז. לבלום רק עם האחרוי זה הרגל רע מאוד. בגשם צריך פשוט להיות מאוד עדינים עם הבלמים, ואפשר לשלב ביניהם.

    נ.ב.
    אל תשכחי לעשות טסט בקרוב. אני שכחתי/הדחקתי ושוטר תפס אותי

  3. נוח בפקקים, אפילו זול יותר, אבל הרבה יותר מסוכן.
    יותר מדי מסוכן. ואין אף נהג דו-גלגלי שלא יודע שיש X החלקות שהוא יעבור,
    ולא משנה מה.

    אותי זה מדאיג.

    אין מצב בכל זאת לעבור לארבעה גלגלים… או מונית?

  4. יאיר – אומרת תודה. בעניין צדקה – תן לי להתמודד עם האוברדראפט
    טל ועדי – תודה. לא, לא רוצה ארבע גלגלים. בעניין מוניות – נהגי המוניות מתחננים שלא (ולי אין כסף)
    קטנוען – אז ככה: אני בולמת תמיד בשמאלי ובימני. תמיד. כשהייתי במוסך כדי להבריג את המראה שהתפרקה, אמר לי האישימוטו (זה המוסכניק) לבלום בשמאלי! מה תגיד?

    • לעניות דעתי אם תמיד בולמים בשניהם קשה יותר לפתח תחושה מדויקת של מה קורה, ומבין שניהם נראה לי שהקדמי עדיף.

  5. אוי ויי. מזל שיצאת (כמעט) שלמה ובריאה. ואיזה דז'א וו קטלני עשית לי עם התיאור הזה של להתעורר על הכביש ולא לזכור את הנפילה עצמה. ברררר.

    ועוד בררר.

    זו בדיוק הסיבה שבגללה עברתי לתלת גלגלי. הכביש פחות רצחני ככה – כשהוא רטוב. כשהוא מלא שמן, כשהוא סרוק לקראת סלילה. זה לא עושה אותי פחות פגיעה להתנגשות עם כלי רכב אחרים, אבל לפחות ההחלקות נחסכו לי (והיו מאז כמה כמעטים שברור לי שהיו נגמרים על הכביש אם הייתי עם דוגלגלי).
    בקיצור, עשי לעצמך טובה, עברי לתלת גלגלי.

    • (קטעים איתך זושקה. בדיוק חשבתי עלייך אפרופו התאונה הזו)

      תרגישי טוב, מיס שרגל

  6. יוי !!
    לא הזהרנו אותך עם הדוג"לי המסוכן הזה?
    יוי !
    הזהרי ושמרי על עצמך, אחרת מה יהיה לנו לקרוא?
    😉

  7. סוף סוף פוסט ראשון שלך שאני קוראת
    וחשבתי שיהיה משהו טוב בו
    ואז אבוי אני קוראת על התאונה שלך
    בהחלט לא נעים
    ואת גיבורה
    מקווה שהכאבים יעברו במהרה
    יעל

  8. הבראה מהירה דבורית
    הייתי בעל אופנוע בת"א 5 שנים יותר מדי ואני מודה לאל הטוב ששמר דרכי ויצאתי שלם
    זהו כלי התחבורה הכי טוב לת"א והכי מסוכן בה.
    אבל אהבתי כל רגע של רכיבה עליו ומבין את ההיצמדות שלך לכלי.
    שווה לקחת שיעור ריענון אצל מורה לנהיגת אופנוע על נהיגת חורף ושימוש נכון בבלמים

  9. ואיך את מרגישה היום?
    סימנים כחולים? מכות יבשות?
    מקווה שטוב.גם מותר להתלונן…

    אני לא גיבורה, אני פחדנית. ואני דואגת תמיד.

    תהיי בריאה ושמרי נפשך וגופך.

  10. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » הנפילה, פרק ב’‏

  11. אם זה קרה בצומת לפני הרמזור, החלקת כנראה על צבע הסימון. הם משתמשים בצבע זול שגורם להחלקה, וכשהכביש רטוב זה ממש כמו כתמי שמן על הכביש. נתקלתי בהמוני מקרים של רוכבים שהחליקו על מעברי חציה ועל חיצים, ולי זה כמעט קרה פעמיים. לצערי לא מסבירים על זה לרוכבים חדשים כבר בבית הספר לנהיגה, אבל חובה – פשוט חובה – להתחמק מהסימונים האלה ולא לנסוע עליהם. יש להתייחס אליהם כאל מפגע לכל דבר. גם על כביש יבש הם מסוכנים, ועל כביש רטוב על אחת כמה וכמה. גם למכוניות הם גורמים להחליק, אבל כמובן שאצל דו גלגלי הבעיה חמורה הרבה יותר. אפילו כשאת חוצה במעבר חציה רטוב ברגל כדאי להיזהר כי עלולים להחליק. במדינות מתוקנות, אגב, יש תקן לצבעי כביש והם מחויבים להשתמש בצבע בעל מקדם חיכוך גבוה. בארץ, כמובן, חיי אדם הם הפקר, ומעדיפים לחסוך כמה גרושים (ולבזבז הרבה יותר בטיפולים רפואיים, אובדן ימי עבודה וכו').

  12. אני מעריצה את כל הדו גלגליים. שנה אחת עם שש החלקות יפות הספיקו לי עד מעל הראש.
    תשמרי על עצמך. צריכים אותך פה.

  13. דבורית,
    לחיצה על הקישור למעלה, "נענו על ידי מנהל ביה"ח", מביא את הלוחצים לפוסטים עם תגית של "החיים קשים" כשהפוסט "איכילוב משיב" הוא השני.

      • הסבר אפשרי.

        בזמן שכתבת עדיין לא נוסף לתגית "החיים קשים" הפוסט הנוכחי ולכן הפוסט של "איכילוב משיב" היה הראשון בתגית הזאת. ברגע שהוספת את אותה תגית לפוסט נוסף, מאוחר יותר, הפוסט המאוחר נהפך להיות הראשון.

        שטויות.

        • כלומר, הקישור הראשון (המקורי) שלך לא היה ישירות לפוסט של המנהל אלא קישור לתגית עם כל הפוסטים המשתייכים לתגית.

  14. דבורית,רק עכשיו ראיתי.מצטער לשמוע ומאחל לך החלמה מהירה ושזו תהיה הפעם האחרונה.רק בריאות.

  15. מניסיון אישי- להלן הדרך להבדיל בין שבר למכה יבשה (שפגעה בעיקר בשריר):
    כשמדובר במכה יבשה, המקום עלול להתנפח ולהיות אדום כמו בשבר.
    אבל, אם את שמה את האיזור הכואב תחת מים חמים לכמה דקות (נניח תוך כדי מקלחת), ואז מנסה לבצע את התנועה במלואה-
    במידה ומדובר במכה יבשה- תחת מים חמים התנועה תהיה קלה יותר אפילו שהיא כמעט בלתי אפשרית "על יבש", ותוכלי לבצע אותה כמעט במלואה, עם מעט מאוד כאב, אם בכלל.
    במקרה ומדובר בשבר- מים חמים או לא- זה יכאב באותה מידה.

    לפני כשנה נפלתי מהאופניים בנסיעה במהירות גבוהה. היד שלי בלמה את הנפילה.
    בהתחלה דאגתי, אך לאחר שבמקלחת יכלתי להניע את היד באופן מלא כמעט בלי בעיה פסו דאגותי.
    למחרת היד התנפחה והפכה אדומה, ואני נסעתי להורים לחג בתחבושת אלסטית (כדי לשמור על חום המקום הפגוע). כשהורי ראו מה קרה, לחצו עלי ללכת למיון. הלכתי למיון, הרופא אבחן חשד לשבר בעצם הסירה (שמסתבר שהיא מאוד בעייתית) וגיבסו אותי ליתר בטחון ב"חצי גבס" ל10 ימים.
    לאחר 10 ימים כשהלכתי לאורטופד מומחה- הוא אבחן שמדובר במכה יבשה בלבד.

    בדיעבד, יכלתי לחסוך לעצמי את סיוט עשרת ימי ה"חצי גבס", אם רק הייתי מקשיבה לתחושה שלי במקום לאחרים…

  16. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » מה שלום גברת אגודל‏

  17. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » דו”ח שנתי פברואר 2013‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s