אריאלה מתרחצת/ סיפור לחג

אריאלה ירדה לקבור את הכלב. עד שמת הייתה בטוחה שהוא זה שיקבור אותה. בזמן שליטפה אותו בעיניים עצומות דמיינה שהיא לא מתעוררת בבוקר, ולאקי מלקק לה את הפנים כמו תמיד ואחר כך מתחיל ליילל. אחרי שעה-שעתיים כוכבה מהקומה מתחת הייתה כבר דופקת על הדלת. לאקי היה מגביר את הווליום, והיא הייתה מזמינה מכבי אש.

הכבאים היו רואים אותה שוכבת בחדר השינה, על הגב, בתחתונים וגופייה. הם לא היו שואלים את עצמם אם זה רצח על רקע רומנטי, ואיפה בעלה. הם היו מבינים מיד. אין ולא היה לה בעל. וברקע שלה לא יכול להיות שום דבר רומנטי.

המלון היחיד שאריאלה הייתה בו היה ההילטון בבה"ד 12. שתי שורות, בכל שורה עשרים מיטות. על כל מיטה שכבה חיילת. לכל חיילת היה חבר. חוץ מאשר לאריאלה. עד שהגיעה למקלחת הראשונה המשותפת שלה, אריאלה חשבה שהיא כמו כל אחת אחרת. במקלחות היא הבינה.

הבנות האלו, שהתרחצו לידה, היו נגועות כולן. בכל אחת מהן נגע מישהו. לפחות פעם אחת. אבל ברובן, הרבה פעמים. הן סיפרו אחת לשנייה על החבר. על החברים. מי היה קודם ומי אחר כך, ולמה נפרדו ממנו ואיך הכירו את השני. אריאלה לא הבינה איך זה שהיו להן כל כך הרבה חברים ולה אף אחד.

אחרי המקלחת, בלילה, כל המחלקה הייתה יושבת ישיבה מזרחית על המיטה. כל אחת על המיטה שלה, מתחת לשמיכה הדוקרת, מסרקת את השיער הרטוב ומורחת קרם ידיים. העשירות פנג'ל. העניות עלמה.

אריאלה הייתה עושה אותו דבר. פעם שאלה אותה השכנה משמאל איך קוראים לחבר שלה. שימי, אריאלה ענתה וסיפרה שהוא בסיירת מטכ"ל ושהוא רואה אותה רק פעם בחודש. ושמי יודע איך תצליח לתאם את היציאות איתו.

זה נראה לה די הגיוני, שיש לה חבר בסיירת מטכ"ל, וגם לשכנה שלה משמאל. שהחבר שלה היה בכלל בחיל הים. תצפיתן.
השכנה משמאל, שביט, שאלה אם הוא יבוא לבקר בסופשבוע בבסיס, כשהן נשארות שבת. אריאלה אמרה לה שאולי, היא צריכה להתקשר אליו.

בערב, בתור ליד הטלפון הציבורי, גם אריאלה עמדה כדי להתקשר לשימי, חבר שלה שבסיירת. היא חייגה לבית של סבתא. סבתא הייתה בבית חולים. אחרי כמה צלצולים היא התחילה לדבר לשימי ושאלה אם הוא מתכוון להגיע בשבת. הוא אמר לה שאולי, ככה אמרה לשביט.

שימי לא הגיע לשבת, הטירונות נגמרה ואריאלה נזרקה לבסיס ההוא בצריפין, שכל הבנות התפללו שלא יגיעו אליו. כשניר, הנהג בוס, שאל אותה אם יש לה חבר, אמרה שבדיוק נפרדה ממנו ושאלה אותו אם הוא מוכן להגיש מועמדות. אריאלה הייתה מופתעת מעצמה. ניר צחק ואריאלה שאלה אותו אם הוא ראה את התפוז המכני.
הוא אמר שלא, והיא הציעה שילכו ביחד. ניר היה משועמם ואמר לה בסדר.

הם נפגשו ליד האולם, עמדו בתור אחד מאחורי השני, שילמו כל אחד על עצמו וקיבלו הנחה בזכות פנקסי החוגר. זאת הייתה הפעם השלישית שאריאלה ראתה את הסרט, והיא ידעה מתי לקפוץ בבהלה ולכסות את הפנים בידיים, כך שניר יוכל לשים את היד על הירך שלה.

עד שהצליחה לסגור את הג'ינס בערב, כמעט מתה. מזל שקראה בלאשה איך לסגור ג'ינס שלא עולה עליך אחרי הכביסה או הטירונות. לובשים את הג'ינס, נשכבים על המיטה, לא נושמים, מושכים את הרוכסן.

כשיצאו ניר אמר שהוא יכול היה להיות אלכס. אריאלה קצת נבהלה וקצת ההפך. ניר שאל אותה אם היא רוצה ללכת לים, זה פה קרוב. אריאלה אמרה שכן. היא תיארה לעצמה מה יקרה שם, אבל השתדלה לא לחשוב על זה וסיפרה לניר שסבתא שלה בבית חולים, ושהיא שכחה להשקות את העציצים שלה.

ניר אמר שלא אכפת לו ללכת איתה לשם. כשנכנסו לדירה ניר התנפל עליה. היא לקחה אותו ביד למיטה של סבתא, עם המצעים שלה, שהיו עליה כבר חודש. ניר עיקם את הפרצוף ושאל מה זה הריח הזה. אריאלה אמרה לו שהיא יכולה להחליף את המצעים, שיחכה שנייה. ניר אמר שלא, הוא קבע משהו בעוד ארבעים דקות והתחיל למשוך לה את המכנסיים.

הריצ'רץ' העייף התפקע ונקרע, ובטן חרוצה בפסים אדומים פרצה מתוכם. מזל שלא הדליקה את האור בחדר. בתוך שלוש שניות מיומנות ניר היה באמצע אריאלה. אריאלה שכבה על הגב, מזכירה לעצמה להשקות את העציצים.

ניר ניער את עצמו ממנה, לרגע שכב על המיטה, לבש את המכנסיים, את החולצה הוא לא הוריד, שרך את נעלי ההתעמלות, אמר ביי והלך.

אריאלה נרדמה די מהר. בבוקר בבסיס חייכה לניר אבל הוא היה עסוק ברדיאטור של הפג'ו. בצהריים התקשרו מבית החולים והודיעו לה שסבתא מתה.

את לאקי מצאה אריאלה בחצר של הבית של סבתא בבוקר ההלוויה. בשבועות הראשונים אריאלה פחדה שהיא בהריון אבל לא אמרה לניר כלום.

אחרי הצבא התחילה לעבוד בבנק. כל כמה שבועות לקוחה הייתה שואלת אותה אם היא נשואה. אריאלה הייתה עונה שלא והלקוחה הייתה אומרת שלא נורא, הוא עוד יבוא. אחרי העבודה הייתה חוזרת הביתה ומורידה את לאקי לחצר. כמה שנים אחר כך, במעבר חציה, ראתה את ניר במכונית ולידו בלונדינית. היד שלה הייתה על הירך שלו. היא הסתכלה עליו אבל הוא הסתכל קדימה.

יום אחד, בדרך לבנק, באוטובוס, אחרי שקיבלה קביעות, אריאלה שמעה ברדיו שבני אדם לא יכולים לחיות בלי מגע עם יצור חי. אפילו לא אוטיסטים. אפילו לא משוגעים. אפילו לא מפגרים. אנשים שחיו לבד, תוחלת החיים שלהם הייתה קצרה בשליש משל אנשים רגילים. אריאלה נבהלה, ומאותו לילה הרשתה ללאקי לישון איתה במיטה.

לאקי היה מאושר. אריאלה קיוותה שכלב זה מספיק. בזמן שליטפה אותו בעיניים עצומות הייתה מדמיינת שהיא לא מתעוררת בבוקר, ולאקי מלקק לה את הפנים כמו שתמיד עשה, ואחר כך מתחיל ליילל.

בבוקר האחרון של השנה, כשהבנק סגור אבל צריך להגיע מוקדם מהרגיל, לאקי לא ליקק את הפנים של אריאלה. היא התעוררה מזבוב שזמזם בחדר הצהוב. לאקי לא זז. אריאלה בכתה קצת וירדה איתו למטה לחפור בור. מזל שהוא היה כל כך קטן.

אריאלה עלתה הביתה והתיישבה על המיטה. הזבוב עוד זמזם מעל המקום בו שכב לאקי. אריאלה נכנסה למקלחת. אחרי שעתיים כוכבה דפקה על הדלת. מים התחילו לטפטף מהתקרה שלה.

28 מחשבות על “אריאלה מתרחצת/ סיפור לחג

  1. אוי, ברור שלאקי הרבה יותר שווה מהכלב הזה שימי.
    יהי זכרו ברוך.
    סיפור נהדר.
    הזכרת לי נשכחות עם הפנג'ל.
    טופי הזיל דמעה.

  2. הבנתי כבר מזמן שאת מפרסמת כאן רק כדי לאסוף ביקורות חיוביות צבועות ושכל ביקורת עניינית אחרת תתפס אצלך כעניין של רדיפה אישית ולכן לא ארחיב בנימוקים והצבעה על הכשלים והפיספוס המאוד בסיסייים בכתיבה ספרותית ואומר רק שזו דוגמא טובה לאיך לא כותבים סיפור, ליתר דיוק, דוגמא לתרגיל שלפיו אפשר ללמד כמה עבודה נדרשת כדי לממש רעיון טוב ככל שלא יהיה לסיפור. אני יודע שהטבע שלך יכרכיח אותך למחוק את התגובה הזו אבל תאמיני לי ובאחריות. כל מי שכותב כאן "נוגע", "עצוב", "יפה" וכאלה פשוט משקר לך ובס"ה מוכר לך את מה שנדמה לו/לה שאת רוצה לשמוע כי אין שום מצב שכמו שזה נכתב זה יכול להביא מישהו לכדי ריגוש או הזדהות. פשוט אין סיכויי.

  3. לרבקולית המתנפחת מעצמה.
    בתוך הקציקיאדה הדי צפויה של הנערות המעודדות, יש כאן שלושה חריגים. אריאל, אורי (חנפנים מטעם עצמם) ואני. עם מי מהחריגים היית רוצה להיפגש? השאלה כמובן רטורית כי התשובה לה ברורה וצפויה. ועדיין את מתנפחת לך? פחחח.
    ולעטרה שהיא הבת של.. כם את בין מעמידות הפנים? לא נשאר כלום מהבית, רק צביעות?

  4. מאוד מאוד מאוד יפה, הסיפור הזה.
    והלאקוניות המדוייקת, המרוסנת שבה נכתב הופכת אותו למרגש.

  5. תודה רבה לאוהבים ולמתרגשים.

    לרבקול ולעטרה: יש כל מיני זנבות. אולי אטפחם.

    לטרול שקורא כל מילה שלי כבר ארבע שנים, ומסביר לי פעם אחר פעם שאני לא מסוגלת לכתוב על כלום – הסר דאגה מלבך. איש לא ירצה לפגוש אותך, וגם כשתישאר האדם היחיד עלי אדמות אחרון היתושים יימלט מדמך המר.

  6. אהבתי מאוד, אם יש עוד נשמח לקרוא! ובניגוד לבחור המלומד שמעלי אני דווקא חושב שזו דוגמא מצויינת לאיך לכתוב סיפור קצר.

  7. גם אני חייב להגיב
    מקסים ומרגש. כתוב במשקל ובקצב מאוד נכון.
    ובאמת תנסי לפנות מקום לעוד קצת ספרות
    אני חושב שזה בהחלט ראוי
    ומשובח
    וחוץ מזה בהזדמנות זו (ולכבוד הסיפור כמובן) – חג שמח.

  8. בזמן האחרון כל מיני אנשים נשים וסתם בני אדם נפרדים מסביבי מחיות המחמד שלהם, נפרדים או סתם נזכרים. עצוב גם ככה. באמת החיים קשים.

  9. אהבתי, התרגשתי, הזדהיתי. בצבא הרגשתי אותו דבר רק שמעולם לא התקלחתי עם שאר החבר'ה,
    ומעולם לא שאלו אותי על החברה שלי.
    הייתי רוצה לקרוא סיפור איך היא עוברת תהליך ומצליחה לחיות עם אדם כלשהו. עם סוף טוב…
    אבל זה הרצון הפרטי שלי, לא ביקורת כלשהי.

  10. לא ייתכן שכל מי שמביע עמדה שלילית באיזשהו נושא יסווג מיד כטרול.כמו בחיים,יש דעות לכאן ולכאן אבל הבלוגרים מוכנים לשמוע רק מתק שפתיים ונופת צופים.אני למשל חסום לתגובות בבלוג קולנוע מאד ידוע משום שאני מעביר ביקורת בצורה לא תמיד נעימה ומסרב לומר אמן על כל משפט שבעל הבלוג רושם. בתגובה,בעל הבלוג שלא מוכן להתמודד עם דעות שונות משלו בחר באופציה פחדנית ומוחק כל משפט שאני כותב,חיובי או שלילי.זה מעיד עליו שהוא גם ילדותי וגם סותם פיות.מי שלא מוכן להתמודד עם הדברים האלה שלא יכתוב.מובן שצריך לשמור על תרבות דיבור אבל בשום פנים ואופן לא לנהל משטרת מחשבות ולהכתיב למגיבים מה לומר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s