חושך בשד' ירושלים

מזמן לא התלוננתי על משהו, נדמה לי. בהחלט הגיע הזמן.

לקראת יום העצמאות נפתח, אחרי חודשים ארוכים, הקטע הראשון של שד' ירושלים, מרח' אילת ועד סלמה. כביש סלול ונאה, שני נתיבים, אחלה. רק מה – חושך מוחלט שורר בו. עמודי התאורה עומדים לתפארה בשדרה, ולא מניבים ולו ואט אחד.
מוזר, לא?

התקשרתי למודיעין העירוני, 106, והתלוננתי. פעמיים. שמעי, אמרו לי, זה לא קשור למחלקת המאור, אלא לחב' חשמל.
נו? שאלתי, אז למה שמח' המאור לא תודיע לחב' חשמל? תודיע, תודיע, הבטיחו לי בפעם הראשונה. שבוע עבר והתקשרתי שוב בשל החשיכה העיקשת.

תגידו, אתם מחכים לתאונה הראשונה? מה נהיה? אמרתי לך, אמר לי המודיעיניסט, זה שייך לחב' חשמל. אתה רוצה שאני אתקשר לשם? אין לי בעיה, אמרתי.

לא, אמר לי הבחורון, לא יקשיבו לך.
מדהים, לא?
ובינתיים, חושך.

הערב דיוושתי לכיוון נמל יפו, והנה, בואך הנמל, כמה מאות מטרים משד' ירושלים אני רואה שהחוף מואר באור נגוהות חדש, תאורה מפוקפקת  שנועדה ודאי לשעשע את תיירי עירנו.
מה-זה התעצבנתי: לקשקוש המכוער הזה מח' המאור וחב' חשמל מצאו פנאי ומשאבים, אבל לחבר את החשמל לעמודי התאורה בכביש חשוך, זה לא?

מה שווה הזיכרון?

מה בדיוק שווה הזיכרון האנושי? מה זה אומר "אני זוכרת"? כמה פילטרים עובר הזיכרון בדרך מהאירוע שקרה לכאורה, ועד העיבוד המילולי שלו ועד כמה הזיכרון יכול לשמש עדות להתרחשות מסוימת?

את הזיכרון הזה נהגתי לספר תמיד לפסיכולוגים הרבים בחיי. הם אהבו לשמוע אותו, אני אהבתי לספר. הסיפור היה נאמן למקור, כלומר, ככל שאני זוכרת, סיפרתי אותו באותו אופן בכל פעם.

פעם לא היו מכונות הכביסה נפוצות במגזר שבו גדלתי. היו ממלאים אמבטיה בכביסה, משרים ומכבסים. יום אחד עמדתי ליד אמבט מלא בכבסים שכזה, ואני כבת שנתיים, כזכור לי. לקחתי סרגל עץ ענק (כך אני זוכרת אותו, אורכו היה ודאי כ-30 ס"מ, ושכשכתי אותו במי הכביסה המלאים בבגדים). תוך כדי, התכופפתי ונפלתי למים. לא קרה לי כלום, שהרי האמבט היה מלא, כזכור, בבגדים. חיש מהר הגיעה אמי, שלפה אותי משם, העמידה אותי על כיסא קטן בהול, פשטה את בגדיי הרטובים וניגבה אותי במגבת הוורודה שלי. אני זוכרת את הדברים בחדות. האירוע לא היה טראומטי, אפילו נעים ונחמד, אבל חריג, ולכן אני זוכרת אותו.

לא מזמן סיפרתי אותו לחברתי, פרופ' אלומית ישי, חוקרת מוח. אלומית ביטלה את דבריי, ואמרה לי שלא ייתכן. אין זכרונות מפורטים מגיל שנתיים. המוח עדיין לא בשל לאחסן זכרונות לטווח ארוך בגיל הזה. אני התעקשתי, ואלומית הציעה לי לשאול את אמי באיזה גיל זה קרה. האמת היא שלא התעקשתי כלל על הגיל, ואם היו אומרים לי שזה קרה בגיל מאוחר יותר, לא הייתי מתווכחת.

בכל מקרה, סוף סוף הצלחתי למצוא את העיתוי המתאים, ושאלתי את הורתי באיזה גיל זה קרה. היא הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה: זה סיפור נורא, איום ונורא, אבל זה לא קרה אף פעם!

הייתי המומממממה. מה? הייתכן? מישהי מדחיקה פה (לא אני!)? או שאני חווה זיכרון של מישהו אחר? ואולי קראתי את הסיפור הזה איפשהו? אין לי שמץ של מושג, אבל עכשיו מתברר שהזיכרון, אותו אני מחשיבה כראשון בחיי – אינו בר אישוש.
מה זה אומר עלי? על הזיכרון שלי? על האופן בו אני חווה את הילדות שלי? אין לי רבע תשובה.

גם אלומית הופתעה מהסיפור, והחלה להרהר באופן בו ניתן להפוך אותו למחקר.

ולכן הציעה לי לפנות אליכם, ולהציע לכם לכתוב את הזיכרון הכי ראשוני שלכם, עם כמה שיותר פרטים, כולל גיל, ככל הידוע לכם.
אפשר לכתוב פה, בפומבי, או לשלוח במייל. פרטים על התקדמות הניסוי – בהמשך, כשיהיו. אבל זה ייקח זמן, קחו בחשבון.

אני לא פולנייה

כידוע לקוראים הרגישים יש לי יחסי שנאה-שנאה עם מוצאי המפוקפק. אני באמת חושבת שרעות חולות רבות דבקו ביוצאי התפוצה הזו. וגם, שכל הבדיחות נכונות עד האחרונה שבהן. אני גם משוכנעת שלא דבק בי רבב ואין בי ולו רבע תכונה המאפיינת את נשות התפוצה.
בנעוריי קניתי להורים שלי את הספר תמיד פולני של י. פולני, כלומר יאיר גרבוז. חשבתי שזה יצחיק אותם כמו שזה הצחיק אותי. אבל לא, הם תמהו מדוע זה רכשתי להם את הספר הזה, ומה הקשר שלהם למה שכתוב בו.

לא קראתי אותו כבר שנים רבות, ואני לא יודעת אם גם היום אצחק.

ואז, לפני חמש שנים, כשעברתי לגור בסוטין 14, הצמוד לשגרירות הפולנית, הנמצאת בסוטין 16 (בתל אביב, נו, ברור שבתל אביב, פפפפ), צהלו כל חבריי וטענו שהגעתי אל המנוחה והנחלה, כלומר הביתה. טוב, ברור שלא. לא התיידדתי עם שומרי הסף ולא התדפקתי על דלת השגרירות כשהיה חסר לי סוכר (לייק באמת, נראה לכם שהיה חסר לי סוכר אי מתי?) הפעם היחידה שנכנסתי לשגרירות הייתה כשאחי ואני חשבנו שאולי נפתח בפרוצדורות להשגת דרכון אירופי – כלומר פולני – שהרי אין לנו דרך אחרת להשיג דרכון נוסף. אחרי שהבנתי את הניג'וס העתידי ושמעתי על סכומי העתק שנצטרך להשקיע בכך אמרתי תודה ושלום, והלכתי לדרכי שלא על מנת לשוב. כנראה שדרכון פולני כבר לא יהיה לי.

לפני כמעט שלושה חודשים עברתי דירה ליפו והקשרים שלי עם מורשתי התנתקו באחת. אני לא יכולה להגיד יותר שאני גרה ליד השגרירות הפולנית לשמחת מיודעיי, ואף שאני מתגעגעת מאוד לדירה ולסביבה, אני חושבת שיפו יפה לי.

אבל היום קיבלתי ד"ש מהשכונה. מתברר שאזרחי תל אביב מתאבלים יחד עם העם הפולני.

צילום: י.ג

ואם כבר פולין, יש מי שממש חיה שם, וגם מנסה לפשפש בשורשיה: עפרה ריזנפלד, שהעבירה את הבלוג שלה, בינתיים, בפולין, דירה.
ופולין היא בכלל, כידוע, מצב נפשי. ולא מקום.
ובחושך לבד תשבו אתם. לא אני.

מה שלום גברת אגודל

אני לוקחת לרגע פסק זמן מפרשת ענת קם, ועוברת לפרשה המסעירה באמת, החיים בגבס.

תקציר הפרקים הקודמים: גשם, החלקתי עם הקטנוע. חשבתי שזה כלום. מתברר ששברתי את האגודל. הכי כלום בעולם, נכון? באמת, על מה ההתבכיינות, אגודל! כולה אגודל!

כן, אני יודעת. אני צריכה לברך הגומל, לאפסן את הקטנוע, שבימים אלו חגגתי לו שנה, שיהיה בריא, ולהפסיק להתלונן. כולה אצבע!
נכון, כל זה בתיאוריה, מין פציעה שכלל לא נספרת בשום סטטיסטיקה. מתחת לרדאר וזהו.

אבל בשלושה שבועות שהייתי עם הגבס, לא הייתי מסתדרת אלמלא כמה חברות נאמנות, שאפשר לספור על יד אחת בלי אגודל, שעשו לי כביסה, והכינו לי אוכל, ורחצו כלים, וקנו לי מצרכים, וליוו אותי באשר אלך.

מפדח לגמרי. האגודל, מתברר לי, היא האצבע החשובה ביותר ביד. חשבו איך אתם אוחזים מברשת שיניים, ומסתרקים, וסוגרים את הרוכסן, ורוכסים כפתורים, וחותכים סלט, ורוחצים כלים, ומאותתים בקטנוע, וכותבים (אם אתם שמאליים), ואוחזים במזלג, בסבון או בספוג, ובמספריים, ולמעשה, כל פעולה שהיא.

נניח, הזרת. זאתי, אפשר להסתדר בלעדיה, אפשר בכלל להיוולד בלעדיה, אני בטוחה, ואיש לא ירגיש. אבל גברת אגודל? בלעדיה אי אפשר בכלל!

חוץ מהאגודל נפגעה הכתף הימנית שגם כך היא לא החלק המוצלח בגופי. אני שמאלית, כאמור, וצד ימין שלי לא הכי מפותח. מין מועד לפורענות שכזה. רק השבוע קיבלתי תשובה מהאולטרסאונד, והתברר שזו דלקת בבייספס. מאחר שמצב הכתף משתפר לאטו, אין מה לדאוג.

וזהו, הסרתי את הגבס, ומאחר שמעולם לא היה לי שבר עד היום, טפו טפו (חוץ מהפייק-שבר בשנה שעברה), לא ידעתי איך נראה איבר מגובס לשעבר, ולא איך הוא מתפקד. כשהתברר לי שהאצבע נפוחה, ועדין לא גמרה להחליף צבעים (מהשט"דים שבה), ולמעשה, לא ממש יודעת את כל הפעולות ששתה עד טרום השבר בנאמנות, נכנסתי להתקף היסטריה לא קל (מסכנה האורתופדית שנאלצה לחוות את האירוע).
מתברר שאלו הליכים טבעיים, ויעבור עוד זמן עד שהגברת תחזור לעצמה.

ביום בו הודיעה לי האורתופדית שהשבר אוחה, ושיעבור זמן עד שהאצבע תחזור לעצמה, כלומר אלי, עליתי על הקטנוע, ביראה וחלחלה, וגם חזרתי לעשות יוגה, לאט ובזהירות, בשיעור למתחילים. היה קשה שאין לתאר. לא ייאמן כמה מהר הגוף מאבד את כל היכולות הכי מובנות מאליו שלו, וכמה אני צריכה להתאמן עכשיו כדי לחזור למצב שלפני השברון הקטנטון האומללון הזה.

פה מתבקשת פסקה על פגיעותנו ושבירותנו, ובר חלופיותנו. כתבו אותה לבד.
פסקה
פסקה
פסקה

לחיות את חייה התאחד עם מקורותיו

השבוע הועברו כל תכני הפוסט מרשימות לפה. זאת אומרת שכל הפוסטים של לחיות את חייה, מ-2006 ועד 2009 נמצאים עכשיו באכסניה הזו על תגובותיהם. אפשר למצוא כל דבר באמצעות מנגנון החיפוש שמימין. וזה עובד. אפשר גם לחפש חומרים לפי ארכיון לוח השנה, שנמצא בתחתית הטור הימני. תיהנו.

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.