מה שווה הזיכרון?

מה בדיוק שווה הזיכרון האנושי? מה זה אומר "אני זוכרת"? כמה פילטרים עובר הזיכרון בדרך מהאירוע שקרה לכאורה, ועד העיבוד המילולי שלו ועד כמה הזיכרון יכול לשמש עדות להתרחשות מסוימת?

את הזיכרון הזה נהגתי לספר תמיד לפסיכולוגים הרבים בחיי. הם אהבו לשמוע אותו, אני אהבתי לספר. הסיפור היה נאמן למקור, כלומר, ככל שאני זוכרת, סיפרתי אותו באותו אופן בכל פעם.

פעם לא היו מכונות הכביסה נפוצות במגזר שבו גדלתי. היו ממלאים אמבטיה בכביסה, משרים ומכבסים. יום אחד עמדתי ליד אמבט מלא בכבסים שכזה, ואני כבת שנתיים, כזכור לי. לקחתי סרגל עץ ענק (כך אני זוכרת אותו, אורכו היה ודאי כ-30 ס"מ, ושכשכתי אותו במי הכביסה המלאים בבגדים). תוך כדי, התכופפתי ונפלתי למים. לא קרה לי כלום, שהרי האמבט היה מלא, כזכור, בבגדים. חיש מהר הגיעה אמי, שלפה אותי משם, העמידה אותי על כיסא קטן בהול, פשטה את בגדיי הרטובים וניגבה אותי במגבת הוורודה שלי. אני זוכרת את הדברים בחדות. האירוע לא היה טראומטי, אפילו נעים ונחמד, אבל חריג, ולכן אני זוכרת אותו.

לא מזמן סיפרתי אותו לחברתי, פרופ' אלומית ישי, חוקרת מוח. אלומית ביטלה את דבריי, ואמרה לי שלא ייתכן. אין זכרונות מפורטים מגיל שנתיים. המוח עדיין לא בשל לאחסן זכרונות לטווח ארוך בגיל הזה. אני התעקשתי, ואלומית הציעה לי לשאול את אמי באיזה גיל זה קרה. האמת היא שלא התעקשתי כלל על הגיל, ואם היו אומרים לי שזה קרה בגיל מאוחר יותר, לא הייתי מתווכחת.

בכל מקרה, סוף סוף הצלחתי למצוא את העיתוי המתאים, ושאלתי את הורתי באיזה גיל זה קרה. היא הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה: זה סיפור נורא, איום ונורא, אבל זה לא קרה אף פעם!

הייתי המומממממה. מה? הייתכן? מישהי מדחיקה פה (לא אני!)? או שאני חווה זיכרון של מישהו אחר? ואולי קראתי את הסיפור הזה איפשהו? אין לי שמץ של מושג, אבל עכשיו מתברר שהזיכרון, אותו אני מחשיבה כראשון בחיי – אינו בר אישוש.
מה זה אומר עלי? על הזיכרון שלי? על האופן בו אני חווה את הילדות שלי? אין לי רבע תשובה.

גם אלומית הופתעה מהסיפור, והחלה להרהר באופן בו ניתן להפוך אותו למחקר.

ולכן הציעה לי לפנות אליכם, ולהציע לכם לכתוב את הזיכרון הכי ראשוני שלכם, עם כמה שיותר פרטים, כולל גיל, ככל הידוע לכם.
אפשר לכתוב פה, בפומבי, או לשלוח במייל. פרטים על התקדמות הניסוי – בהמשך, כשיהיו. אבל זה ייקח זמן, קחו בחשבון.

44 מחשבות על “מה שווה הזיכרון?

  1. 3 זיכרונות ראשונים מגיל שנתיים-שלוש (לא זוכרת איזה מהם היה הראשון)

    1) אני דוחפת אצבע לעלי כותרת ארוכים של פרח, והפרח נסגר על אצבעי. זה היה קצת מפחיד.

    2) גרנו בבית צמוד קרקע. בחצר היה מחסן שניצב על הגבהה של כ-10 סמ', ואני דוחפת יד מתחת למחסן.

    3)באותו ישוב, 1960, ילדה ושמה אהובה (אין לי מושג איך אני זוכרת את שמה, כי עזבנו כשהייתי בת שלוש) נשכה את לחיי.

  2. פינגבק: Tweets that mention http://www.dvoritshargal.com/?p=53393 -- Topsy.com

  3. סביבות גיל 3 (הסיפור מאושר ע"י אימי) –
    היינו בבית סבתי בתל-חנן.
    היו על השולחן כמה גרושים, לקחתי אותם והתגנבתי החוצה לכביש הראשי כדי לחפש אוטו גלידה.

  4. יש לי שני זכרונות ראשונים. הראשון – אני שוכב בלול (!) ומביט על הדובי המונח לידי, בעל עין אחת וכפתור שנתפר לו במקום העין השנייה שנתלשה (כנראה שפעם היו עושים דברים כאלה, במקום לקנות חדש).

    הזכרון השני גם הוא מחדר הילדים – אני יושב על הרצפה כשדלת כוננית העץ פתוחה ומנסה לצייר בעפרון על חלקה הפנימי של הדלת שעון (חלק מהספרות יצאו לי הפוכות).

    גם אמא שלי הגיבה בתדהמה מהמצאות הזכרונות האלה, מאחר והם לא היו סיפור שהסתובב במשפחה וגרם לי לחשוב שזכרתי בעצמי. בהיותה בעלת זכרון מצויין בעצמה, הופתעה אמי ואמרה שללא ספק הדובי הוא מהיותי בן שנתיים.

    הזכרון השני – קשה יותר לתארוך, מכיוון שהכוננית נשארה שנים רבות בחדר הילדים, אך גם כאן תיארכה אימי את סביבות גיל 3. בגיל 5, הוסיפה – למדתי לקרוא והשקט היה מריץ אותה שוב ושוב לראות אם אני בסדר עד שהתרגלה שהשקט משמעו קריאה (בגיל הזה כבר הייתי מצייר בתוך הספרים לצד הדפים שקראתי).

    מעולם לא כעסו עליי על יצר השרבוט 🙂

  5. הייתי בן שנה ושבעה חודשים (למעשה, ובהמשך זה יתבהר, אני יודע בדיוק מתי הסיפור הזה התרחש). סבא וסבתא שלי, הוריה של אמי, באו לבקר ולהדליק איתנו נרות חנוכה. אחרי הדלקת הנרות התיישבנו לאכול במטבח (לא היתה פינת אוכל בבית שבו גרנו אז). אני ישבתי על כסא שמתאים לגילי, לידי ישבה אמא שלי. אני לא זוכר איפה אבא שלי ישב. סבא שלי ישב מולי וסבתא שלי ישבה מול אמא שלי. בחוץ השתוללה סופת רעמים ואני הייתי מפוחד נורא. בפחדי, הנחתי את כפות ידיי על אוזניי בניסיון להימלט מהרעש. הפעולה הזו מנעה ממני לאכול בעצמי, ואמא שלי נאלצה להאכיל אותי. את סבא שלי זה נורא הצחיק, ואני ממש זוכר אותו צוחק צחוק מתגלגל.

    במשך שנים לא סיפרתי על הזכרון הזה לאיש. כשהייתי בן 13 או 14 סיפרתי את הסיפור לאמא שלי, שפרצה בבכי ואמרה "איך אתה זוכר את זה? זה מהלילה שאבא שלי נפטר". היא טוענת שהיא מעולם לא סיפרה לי את הסיפור הזה. סבתי לא היתה הטיפוס שיספר לי את הסיפור הזה, ואבא שלי לא ממש זוכר אותו בעצמו.

  6. לי יש בפרישו זיכרון מגיל שנתיים. למעשה מדובר בקובץ זכרונות עם ההורים בטיול באיטליה. אני זוכרת שהייתי בעגלה, ליד מגדל פיזה המפורסם. העננים זזו בשמיים ואני התחלתי לבכות כי המגדל עקום ופחדתי שיפול עליי. אז מומחית מוח או לא, האירוע אכן קרה לדברי הורי ואני זוכרת אותו כמו עוד כמה פיסות מקטעים מאותו הטיול.

  7. תגידי לאלומית שחופשי יש זכרונות מגיל שנתיים, ובכל מקרה לפני גיל שלוש. יש לי אחד מאושש לגמרי –

    מצאתי גורת חתולים בת יומה או בת שבוע (עוד לא פקחה עיניים) והבאתי אותה לאמא שלי. היא הייתה כולה דביקה ואמא שלי רחצה אותה, ניגבה, עטפה, נתנה לה חלב משקית ניילון שנוקב חור בפינה שלה, עטפה ונתנה לי להחזיק. החתולה הזאת הייתה אתנו 9 שנים.

    זה בוודאות היה לפני גיל שלוש.

  8. הטענה של המומחית שלך נראית לי קצת גורפת. אני לא פרופסור, אבל אפילו אני יודע שילדים מתפתחים בקצבים שונים בתחומים שונים.
    אז לדעתי לגמרי ייתכן שבשלת תרם זמנך ושבהחלט יש לך זיכרון מהגיל הזה.
    אבל לצד אמיתיות הזיכרון, יש גם את השאלה למה לצד כל מיני דברים אחרים הזיכרון הזה לא נשכח ממך כל השנים. ובגלל זה בדיוק אני לא אכתוב כאן את הזכרונות שלי, ששלושה מהם הם בודאות לפני גיל שנה וחצי. תקבלי למייל לעינייך בלבד.

  9. הזכרון המוקדם ביותר שלי הוא מהחתונה של דודתי, כשהייתי בת שנתיים-שלוש. הקאץ' הוא שהבנתי כבר לפני שנים בדיוק מאיפה אני "זוכרת" אותו: יש תמונה שלי מהאירוע באחד האלבומים, ולכן אני זוכרת את זה. איך הוספתי לעצמי את נקודת המבט של עצמי ולא הצדדית של המצלמה? קצת דמיון, כנראה. מאחר וכל הזכרון הוא על זה שאני מתרוצצת ועולה ויורדת מבמה קטנה (שנראית בתמונה), יש סיכוי שזה גם זיכרון מדוייק, כי ילדה בת 3 שעולה ויורדת מדרגות בשביל הכיף היא לא מראה נדיר, אבל אני לא באמת זוכרת. אני זוכרת את הזיכרון שבעקבות התמונה, ותו לא.
    כנ"ל זיכרון של מופע שהעליתי בגיל גן, שתמונה שלו הייתה תלויה בבית.
    זיכרון מוקדם "אמיתי" זה כבר אי שם בכיתה א', שנישקתי את הסוודר של הילד שאהבתי. אבל אני זוכרת את זה כי סיפרתי את זה למישהו בכיתה ד' או ה' – ייתכן שהמצאתי את זה אז ושוב הדמיון שלי השלים את החסר. קשה לדעת. זה לא מסוג הדברים שמספרים לאמא, ואי אפשר לוודא.
    אחרי כן מגיע זכרון מעומעם של מסיבת סיום כיתה ב' – שאמא סיפרה לי עליה בכיתה ט'.
    הזכרון המוקדם ביותר שאני בטוחה בנכונות שלו זה היום הראשון של כיתה ד', אחרי שבכיתה ג' ערבבו את שלושת הכיתות והייתה לי כיתה חדשה ומחנכת חדשה, וביום הראשון של כיתה ד' נכנסה לכיתה המחנכת הנערצת שלי מכיתה א'-ב', שלעתים הייתי מתבלבלת וקוראת לה "אמא" או קוראת לאמא בשמה, ולא הבנתי מה היא עושה שם, אבל ממש ממש שמחתי. בדיעבד הסתבר שמחנכת כיתה ג' הועפה מבית הספר, והנערצת חזרה להיות המחנכת שלי לאותה שנה. אני זוכרת בדיוק איפה בכיתה ישבתי, באיזו זווית מהדלת, ואיך היא נראתה כשהיא נכנסה. היא הייתה נהדרת 🙂

  10. היי
    יש לי כמובן כמה זכרונות מהגיל הרך,החל מחווית המיטה,צבעה ואיך עמדתי וטיפסתי עליה.יש לי זיכרון איך הייתי מרדימה את עצמי . זיכרון שהלכתי לאיבוד, בדרכי למקום עבודתו של אבי שהיה בסמוך לבית[500 מטר] יצאתי וחציתי את השדה,הייתי בת שנתיים,היה חורף מעדתי ומטפחת הראש שלי נתפסה בגדר תיל ולא העזתי לזוז,אחרי הרבה זמן כשמשני הצדדים הבינו שאני איננה יצאו לחפש אותי ומצאו אותי, בדיעבד זמן שהותי במצב הזה היה כשעתיים. סיטואציה נוספת,כשלקחתי ילדה קטנה ממני ,חברתי לכאורה בת שנתיים אני הייתי בת שנתיים וחצי והצעדתי אותה יד ביד למקום העבודה של אבי[אבותינו עבדו באותו מקום] הפעם הלכתי מהכביש ההראשי,כמובן לצידו והגענו למפעל,ואבי התפלץ,כמובן הזכיר לי כל חיי שלא הפסקתי להגיד:נזהרתי מאוד! אבל אני זוכרת את ההליכה.
    יש לי עוד הרבה תמונות. הבת שלי יום אחד שואלת אותי וכמעט התעלפתי:"אמא לאיזה שכן הייתה סירה בגינה?" היא היתה בת שנה ושמונה חודשים,לא יותר כי כשמלאו לה שנתיים עזבנו את הבית הזה, לא גרנו שם יותר. והיא זכרה את שם הילד שאיתו היא שיחקה הבן של השכן. את הזיכרון הזה כמובן ירשנו מאבי ז"ל.

  11. תגידי לאלומית שיש ויש זכרונות מגיל שנתיים ++
    כשהיתי בת שנתיים ועשרה חודשים, למרבה הדיוק
    וברשות אמי עוד תינוק חדש בבית, נשלחתי עם אחי הגדול ללימודי שחייה
    בבריכת בן יהודה הסמוכה לביתי. לא כי רצו שאלמד לשחות, אלא כפתרון יצירתי לימי החופש הארוכים.

    מה שיצר מצב בו היתי התינוקת היחידה בקבוצה, ששאר הילדים בני 5-6
    עד היום אני זוכרת איך אלי, המורה לשחייה, היה גוער בילדים שחששו להכנס למים הקרים
    "הנה תראו את ענת, הכי קטנה ולא מפחדת", וזורק אותי בקשת למים.
    אני זוכרת את התעופה, הפגיעה במים הקפואים, והצלילה במי הבריכה.
    זה זכרון מוחשי עד היום.

    הזכרון הכי חזק משם, כשהסתבך יום אחד קשר המצופים שלי, והמדריכה אמרה לי
    "נו, מקסימום תלכי עם זה הביתה וזה ישאר לך לתמיד"
    ואני נכנסתי להיסטריה מהמחשבה שהמצופים האלה יחנקו אותי כשאגדל.

    הזכרון אומת ברבות השנים עם אמא שלי.

  12. תודה רבה לכולם, זכרונות מרתקים, תמשיכו, תמשיכו. אלומית קוראת כמובן, ותגיב בהמשך.
    כך שלא צריך להגיד "תגידי לאלומית" 🙂

    אותי לא צריך לשכנע. אני דבקה בסיפור שלי……………………

  13. זיכרון ראשון ממלחמת יום כיפור. הייתי בן שנתיים וארבעה חודשים. היינו במיקלט של הבניין בו גרנו בראשל"צ. אני זוכר עגלת ילדים שבגבה סל כל שהוא ומתוכו מבצבץ בקבוק סודה אדומה. רציתי לשתות ממנו אך אימי אמרה שזה עבור האנשים שצמים. אני זוכר שנבח עלי במקלט 'כלב זאב' ומישהו הרגיעה אותי ואמר שהוא לא נושך. בשלב מסויים נזכרו הורי שהבויילר נשאר דולק ואבי היה בדרכו לעלות לקומה הרביעית. אני בכיתי ולא רציתי שילך אז הוא לקח אותי איתו.
    אני גם זוכר שהייה במקלט בבית סבתי-וזהו החלק היחידי שאכן אומת. אני גם זוכר את דודתי יושבת במיקלט על כיסא נצרים ומשייפת את ציפורניה למרות שבאותו זמן שהיא היתה חיילת בהצבת חירום בסיני.
    הסיפור המשפחתי גורס שמיד לאחר פרוץ המילחמה התחלתי לדבר בשטף ולא סתמתי את הפה. בשלב מסויים שכן מתוח גער בי לשתוק.

  14. לא זיכרון שלי, אבל סיפור דומה לשל דבורית על זיכרון מתעתע.
    חברתי הטובה סיפרה לי שכשהיתה בת שנתיים בערך היתה לה איזו בעיה רפואית ברגליים, ובתור טיפול חבשו לה את הרגליים אל מקלות לכמה חודשים. זיכרון טראומטי מאד.
    למרות שמדובר על תחילת שנות השבעים, היה נראה לי ששיטת הטיפול מוזרה מאד ופרימיטיבית. אבל היא התעקשה שהזיכרון חי מאד.
    בכל זאת היא שאלה את אמא שלה, שהזדעזעה והכחישה שהיה כזה דבר. לעומת זאת התברר, שבאותו גיל של הזיכרון, נולדה לחברתי אחות קטנה ושלה היתה בעיה רפואית שהצריכה חבישה של הגפיים-לא במקלות- (זו בעיה די נפוצה שעד היום מטפלים בה בצורה דומה).
    כלומר היה כאן מקרה מדהים של השלכה של מה שקרה לאחותה על עצמה-אולי בגלל קנאה על תשומת הלב היתרה שקיבלה התינוקת החדשה.

    • אני רק רוצה להעיר משהו, אולי לא ברור: העובדה שלי אין אישוש, או שאצלי בבית מכחישים, לא אומרת שזה לא קרה.
      כמו שאפשר להתייחס בספקנות לזכרונם של ילדים/פעוטות, כך כדאי להטיל ספק בזה של מבוגרים.

      • מצטערת אם כך זה יצא, שאני מבטלת את הזיכרון מהילדות. ב"דומה" התכוונתי לסיפור כולו-שתי גירסאות של העבר שלא מתיישבות ביניהן וכשכתבתי מתעתע, התכוונתי לכך שאי אפשר לדעת בברור ולא שהוא לא נכון. להיפך-במקרה של הזיכרן שלך דוקא הייתי יותר סומכת על הזיכרון הילדותי ולא המבוגר כי הזיכרון הוא חושי מאד.
        רק שהסיפור הזכיר לי את המקרה שתיארתי למעלה, וכיון שהוא נראה לי מעניין וקשור לעינין הבאתי אותו לכאן.

  15. הייתי תינוקת, לא זוכרת בת כמה בדיוק אבל לדעתי מתחת לגיל שנתיים. שכבתי במיטת תינוק בקומה השניה של הבית. שמעתי רעשים מקומת המגורים (בן הדוד שלי הגיע לבקר) ו(כנראה שכבר אז הייתי סקרנית) דחפתי את ראשי בין סורגי המיטה כדי לשמוע מה קורה שם למטה. הראש שלי נתקע בין הסורגים והתחלתי לבכות. מזל שלבן הדוד הזה היתה תושיה והוא הצליח לחלץ אותי.
    לצערי (מכל הבחינות) הוריי כבר אינם בחיים כבר 10 שנים כך שאין מי שיאמת. במשך השנים הזכרנו את הקוריוז הזה וכנראה שהייתי ממש ממש קטנה.

  16. שניים מגיל שנתיים שלוש.
    האחד, נפטר בעלה של המטפלת הייקית שלי שגרה בקומת קרקע באותו הבנין בו גרנו וירדתי מקומה רביעית במדרגות לאט לאט והצצתי לתוך החדר בו שכב הנפטר. הזיכרון מתעתע כי משום מה אני זוכרת את הפנים שלו-מתים.ללא תנועה.
    אחר כך כיסו אותו. קראו לו פריץ.

    השני,קמתי באמצע בלילה ולא מצאתי אף אחד בבית.ניסיתי לצאת החוצה והדלת נטרקה לי.אמי מצאה אותי אצל אחד השכנים, ישנה, רק בבוקר.
    היא לא חיפשה בחדרי כשחזרה.

  17. עשינו את הניסוי העצמי הזה בסמינר של תואר 1. היה מעניין. אנחנו משלימים המון פרטים, ממציאים, מורידים או מוסיפים.
    יש על זה לא מעט מחקרים כבר גם של פסיכולוגים גם של היסטוריונים וגם של חוקרי מח.

  18. שלושה סמליים:
    1.הייתי כמעט בת שלוש (אבל עוד לא, כי אחי עדיין לא נולד). נסענו לחופשה בפאריז מבריסל, עיר מגורנו אז. ההורים הביאו לי פליימוביל, והמיטה של בובות הפליימוביל נעלמה מתחת למיטה הענקית בחדר המלון. לא הצלחתי להוציא את המיטה של הפליימוביל, וזה די הלחיץ אותי.
    2.בבוקר, לפני שהלכתי לגננו (הגן היהודי בבלגיה), הכנסתי כמה עדשי שוקולד לריצ'רץ' החיצוני של התיק – בלי שקית ובלי כלום. כשהוצאתי אותם בהפסקת האוכל הם הורידו צבע על התיק והידיים. מבאס לגמרי.
    3.ילדה בלונדינית בשם ג'סיקה מרביצה לי כאילו אין מחר באותו גננו. מדי פעם יש הפוגה, ואני אומרת לה בעברית "מספיק, די", אבל היא מדברת צרפתית. כשסיימה להרביץ לקחה את הצעצוע שלי לצד אחד של הגן, ואני קמתי והלכתי לצד השני והמשכתי ביומי כאילו כלום.

    על פי לימודיי בשנתיים האחרונות (פסיכולוגיה), צודקת הפרופסור. הזכרונות בשנים הראשונות מקודדים אחרת, ואין לנו דרך להגיע אליהם באופן ישיר כמו אל זכרונות מאוחרים יותר. הם לא נעלמים, פשוט אין גישה אליהם. קוראים לזה אמנזיית ילדות. הם משפיעים עלינו אחרת, למשל: לא נזכור אפיזודה של נטישה, אבל נפתח פחד נטישה בבגרותנו וכאלה מין.
    לגבי הבניית זכרונות שלא היו קיימים: ההיפוקמפוס – הוא המבנה במוח שאחראי על גיבוש הזכרונות – ניתן להטעיה בקלות. יש קטע בואלס עם באשיר שמסביר את זה (זוכרת את הסצנה עם התמונות בלונה פארק?). אנחנו יכולים "לזכור" אירועים ששמענו עליהם, קראנו עליהם או חלמנו אם הם מקודדים על ידי ההיפוקמפוס. קטעים איתו.

    • פתאום חשבתי על זה שמצחיק שאין היררכיה בטוקבקים. מגיעה איזו סטודנטית פישרית לתואר ראשון, וכותבת "צודקת הפרופסור". יפה לי.
      לילה טוב, אני חוזרת לכתוב ת'עבודה על פרויד.

      • like- מצד אחד את צודקת. מצד שני לפעמים הותיקים מאבדים קשר עם התיאוריות האחרונות ובכירי האקדמיה לא יודעים מה קורה בשטח.

  19. היי,
    גם לי שני זכרונות מגיל שנתיים-שלוש. האחד הוא הירידה למיקלט במלחמת יום הכיפורים ואיפה ישבנו (די בכניסה). מאוחר יותר אימי אישרה שאכן כך היה.
    זיכרון שני הוא הכניסה לבית של חברה של אימי. פעם עברנו ליד הבית, שנים אחרי, ואמרתי לאימי שלבנה גרה כאן פעם בצד ימין (הכניסה לרחוב הילדים בקרית מוצקין). היא אמרה שזה היה כשהייתי בסביבות גיל שנתיים.

  20. ובכן, לי יש כמה זכרונות ברורים החל מגיל שנתיים וחצי, ולא מזמן גיליתי שזכרון אחד הוא בכלל מגיל שנתיים.

    1) היתה לנו קרובת משפחה זקנה בכפר הרואה. יום אחד, בקיץ, חודשים ספורים לפני שמלאו לי שלוש, אבי לקח אותי לביקור אצלה. שנים רבות זכרתי שבכפר הרואה יש פרות ענקיות – כן, זכרתי את הפרות ברפת בפרופורציה של ילדה בת עוד לא שלוש. יום אחד עלה בדעתי שאני פשוט זוכרת את זה כך ושאלתי את אימי, שאישרה לי כמובן שהפרות שם היו רגילות… אצל אותה דודה הייתי גם כשהייתי בדיוק בת שנתיים וחצי, ואני זוכרת כיצד הלכנו ללול לאסוף ביצים – גם לזה יש מי שמאשר את הסיפור.
    2) אני זוכרת בבירור מריבה עם ילדה שהיתה איתי בגן הפרטי, בו שהיתי במשך שלושה חודשים מגיל שנתיים וחצי עד שנתיים ותשעה חודשים. אני זוכרת את התסרוקת שהיתה לה אז.
    3) וזה שהדהים אותי יותר מכולם יום אחד, לא כל כך מזמן, (ואני עוד מעט בת 29) ראיתי את אבא שלי מנסה לעצב משהו באיזה עץ שהוא עבד איתו. הוא נזקק לחור בעץ. אמרתי לו: אבל יש לך כזה תוסף למקדחה שלך, שמתלבש עליה, הוא כמו עיגול עם שיני מסור משוננות, ואם תשתמש בו תוכל לחורר את העץ בקלות! הוא הסתכל עלי בתדהמה ושאל אותי: מאיפה את יודעת שיש לי את זה? אמרתי לו: מה זאת אומרת, אני זוכרת שהשתמשת בו בשביל לחורר חורי אוויר בארון שהיה לנו בכניסה לבית בדירה הקודמת!! כאן הוא נעשה המום לגמרי, ואמר לי שכשהוא חורר את החורים האלה לא הייתי בת יותר משנתיים. זכרתי שהייתי אז ילדה ממש קטנה – אני זוכרת לאיזה גובה מתוך הארון הגעתי – אבל לא ידעתי שהייתי בת שנתיים.

    אז כן, אין לי מושג מה אומרת הספרות, אבל אפשר בהחלט לזכור דברים לפרטים מגילאים ממש צעירים.

  21. שמתי לב שכמה אנשים הזכירו כאן זכרונות ממלחמת יום הכיפורים, זה נראה שכשיש מתח באוויר גם התינוקות מרגישים. אני אומרת את זה כי פעם סיפר לי מישהו שהיא בן פחות משנתיים אז שהוא זוכר את היציאה מן המקלט במלחמת יום הכיפורים.

  22. איפשהו באיזור גיל שלוש. אולי קצת לפני. אולי קצת אחרי. גנון בהרצליה.
    הזיכרון שלי מחזיק שלוש תמונות סטילס מאירוע אחד. באירוע אני רב עם ילד אחר על חתיכת סרט אדום מפורים. הוא דוחף אותי. אני נופל.
    התמונות:
    1. הסרט האדום ביד שלי. הוא מבריק ויש לו מין שוונצים כאלו. כאילו נתלש מתחפושת של קאובוי או משהו.
    2. כנראה מיד אחרי הנפילה. אני רואה את המגלשה וארגז החול ממקום נפילתי.
    3. אמא שלי באה לאסוף אותי מהגן או קופת חולים או משהו. נפלתי על הפנים ונאלצו לחבוש אותי. אני זוכר אמא שלי צועקת על הגננת על משהו.

    צלקת מתחת לעין שמאל מאששת באדיקות שהאירוע אכן קרה.

  23. עכשיו כשקראתי את התגובות עלו בי כל מיני זכרונות מגילאי 3-4.
    1. הזכרון הכי מוקדם שלי הוא מיומולדת 3. אני זוכרת שישבתי על שמיכה על הדשא של הבית שלנו והמתנות שלי הונחו בסל כביסה מרובע. סל שנמצא אצל הורי עד היום.
    2. גם כן מאיזור גיל 3. אמא שלי צובעת את הספרה 8 על תיבת הדואר של הבית שלנו בדרום אפריקה.
    3. סיפור שסיפרתי המון, והורי מאשרים וגם הוא מאיזור גיל 3. לבית שלנו בדרום אפריקה נכנס קוף קטן. אני זוכרת את הקוף יושב על הקיר שהקיף את הבית.
    4. בגיל 4 הגענו כל המשפחה לטיול בישראל, לפני שהחלטנו לעלות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שטעמתי שוקולד למריחה של ממרחית. אבא שלי קנה marry biscuits, (שאין לי מושג אם זה עדיין קיים, כמו פתי בר – רק עגולים) ומרח אותם בממרחית ונתן לי לאכול. היינו רק אני והוא במלון. אין לי מושג איפה היו שאר המשפחה. מאז פתי בר עם שוקולד תמיד היה משהו שלי ושל אבא שלי.
    5. גיל 4, הזיכרון האחרון שלי מסבא שלי, כשביקרנו אותו בבית החולים מעט לפני שהוא נפטר. אני לא זוכרת איך ההורים שלי הסבירו לי מה זה מוות, אבל אני זוכרת שידעתי שהוא מת ולא יחזור. ולמעשה, המפגש הראשון שלי עם מוות היה כמה חודשים או שנה לפני כן, כשבת דודתי, שהיתה בת פחות משנה, נפטרה מטיפוס. בדרום אפריקה של האפרטהייד לא הכירו את הטיפוס כמחלה של לבנים ולכן המחלה לא התגלתה בבית החולים ולא טופלה כראוי. אילו היתה מגיעה לאחד מבתי החולים של הכושים (בהיעדר מילה טובה יותר), היו יודעים כיצד לטפל בה בקלות.

  24. גם לי הזיכרון הראשון הוא ממלחמה. יוני 67', אני בת שלוש, לוקחים את כל ילדי בית הילדים לטיול הכרות בתעלה שנחפרה בקיבוץ, שדרכה היינו אמורים ללכת מהגן למקלט במקרה של אזעקת אמת. וגם עם המקלט, והראו לכל ילד איזו מיטה תהיה שלו. מובן שבסוף בכלל לא השתמשנו לא בתעלה ולא במקלט.

  25. I have no memories before the age of 5. What I know from that period is what I've been told by my parents. I know that I had 2 operations when I was a baby, but I know this because I've been told about it. My first real memory is when I was around 5 and half years old. I had another operation. It was Passover,.I remember going to the hospital, getting the anaesthesias and I woke up at the end, crying. After this we took a taxi to get home.

    The thing is – since than I remember everything. And it's never goes away. My memory save even the most trivial things

  26. פתאום נזכרתי – יש לי שני זכרונות מוקדמים יותר, מסביבות גיל שנתיים וחצי:
    1.אמא ואני מבקרות את סבתא בבית החולים. אנחנו הולכות במסדרון ואמא נושאת מגש ובו לחם וגבינה לבנה (כך בזיכרון. שנים מאוחר יותר אמא אמרה שזה היה קוטג', כי סבתא לא יכלה לאכול גבינה). אחר כך אני נוסעת על יד המיטה שלה עם האוטו שלי, הקטן. (זמן לא רב אחר כך סבתא נפטרה. זה הזיכרון היחיד שלי ממנה. היא נראתה לי זקנה, אבל היא היתה בסך הכל בת 59).
    2.אמא ואני עולות למטוס לבלגיה. אני הולכת מאחורי אמא, עם קופה קטנה ורודה עם ידית בתור מזוודה, ומרגישה "גדולה" עם המזוודה הזו ביד.

    *עוד תופעה מעניינת: אחרי שקראתי זכרונות מוקדמים שרשומים כאן, נזכרתי בזכרונות מוקדמים יותר שלי. מעניין איך עובד עניין הטריגר הזה.

  27. נזכרתי בעוד ארבעה סיפורים מגיל 3 לערך, כולם מתרחשים ב-"גן נאוה".

    הראשון הוא שמאד פחדתי מקשר שרוכי הנעליים כי הם נדמו לי כג'וקים.

    השני, הגננת לימדה אותנו את סיפור הבריאה וסיפרה לנו כי אלוהים אמר "ויהי אור" ובאמת נהיה אור כי התחמנית היתה עם יד על המתג. אני חושב שהרבה ימים אחר כך צעקתי "ויהי אור" והאמנתי כי אצליח גם להדליק בכח האמירה.

    השלישי, אני יוצא מהשירותים בלי לשטוף ידיים ומתוכח בלהט עם אמי כי אין צורך בכך מכיון שלא נגעתי בפיפי.

    ברביעי למדנו על חיידקים, שהם יצורים מאד קטנים שאי אפשר לראות. אני זוכר שהצמדתי את עיני לקיר, ראיתי נקודות קטנות וטענתי בלהט שאני רואה חיידקים!

  28. האמת שאני מסכימה עם אלומית שלא יכולים להיות זיכרונות מגיל כל כך רך
    למעשה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים ובעצם הכל כנראה מסיפורים שסופרו לנו הן באופן ישיר והן באופן עקיף כלומר שמענו שמדברים על זה ההורים בינם לבין עצמם דודים או חברים והפנמנו את זה כזכרון שלנו
    ואסביר למה אני חושבת כך: בילדותי היו לי חיים לא נעימים ותמיד חשבתי שאני זוכרת דברים טריקת דלתות צעקות ועוד
    אבל כשישבתי עם עצמי הבנתי שאני בעצם זוכרת חלקי סיפורים ששמעתי בגיל מאוחר יותר והרכבתי אותם לזיכרון שלי
    אחרת הייתי זוכרת את אמא שלי ואני לא

  29. כמה שבועות לפני שנולד אחי, שאני מבוגרת ממנו בשנה ותשעה חודשים, נשלחתי לפעוטון בבית פרטי של מטפלת בשם מרים, שבו שהיתי בבקרים – מקסימום עד גיל שנתיים וחצי. הזיכרון הראשון שלי הוא מטווח הזמן הזה: יום אחד הקאתי שם, וכל בגדיי התלכלכו. מרים לקחה אותי לאמבטיה, רחצה אותי והלבישה לי בגדים נקיים – לא שלי.
    אני זוכרת רגשות חזקים של אי נוחות מהעירום ומהמגע של הידיים הזרות (של מרים). אומנם הרגשתי בטוחה ומוגנת, אבל בכל זאת זו היתה תחושה מאוד לא נעימה, שקצת נרגעה כשאמא הגיעה.

    אמא שלי אישרה את הסיפור והוסיפה שכשהזעיקו אותה לאסוף אותי (בגלל ההקאה), היא הצטערה שלא אמרו לה להביא איתה בגדים נקיים, ושהבגדים שהלבישו אותי שם היו של אחד הילדים האחרים.

  30. חופשי זוכרים.
    הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שנתיים-שנתיים וחצי, מהמעון הראשון שאליו הלכתי. ישבתי בשקט וחלמתי לי על המדרגה בכניסה לגן. ילדה אחת עברה לידי ונפלה, והמטפלת חשבה שאני הפלתי אותה והענישה אותי – הושיבה אותי על מיטה שלא יכולתי לרדת ממנה לבד ובזיכרון שלי היא בגובה שני מטר בערך 😛 לא סיפרתי את זה לאמא שלי וגם לא לאף אחד אחר עד שהייתי בת 20 ומשהו…
    כשהבת שלי היתה בת שנתיים ששמעתי על הרעיון שתינוקות יכולים לזכור את הלידה שלהם (יש גם ספר שלא קראתי, שנקרא "תינוקות זוכרים לידה"). שאלתי אותה אם היא זוכרת את הלידה שלה, והיא אמרה שלא, אבל ביקשה שאספר לה עליה, וזה הפך לאחד הסיפורים האהובים עליה. בפעם הראשונה שסיפרתי, הגעתי לחלק שבו סיפרתי לה שלמחרת הלידה אחות עשתה לה מקלחת, והיא פרצה בבכי, לא יכלה להסביר לי למה, ומאז חזרה וביקשה שאספר לה את הסיפור הזה שוב ושוב אבל אסרה עליי לספר את החלק הזה. לא סיפרתי לה את זה, אבל כשהתינוקות היו נלקחים לתינוקייה לטיפולים שונים, אני ואמהות אחרות היינו עומדות מעבר לדלת, שומעות את התינוקות מבפנים בוכים, בוכות בעצמנו ומחכות שיוציאו לנו אותם כבר (אנחנו מדברים על לפני 13 שנה, לפני שהבנתי שהתינוקת היא שלי ואני לא חייבת לתת אותה לאף אחד לשום דבר… 😦 ).

    בכל אופן – ברור לי שהיא זכרה את המקלחת הזו אבל לא יכלה לתמלל את זה. מניסיון איתה ועם תינוקות אחרים – בסביבות גיל שנתיים, כשהם לומדים להרכיב משפטים, אפשר לשאול אותם על חוויות הלידה שלהם ולקבל תשובות מרתקות, אבל בגיל שלוש כבר מאוחר מדי והם אומרים שהם לא זוכרים.

    בת של חברה שלי, שנולדה בלידת ואקום, נשאלה על הלידה שלה בגיל שנה וחצי. היא הצביעה על הנקודה המדויקת בראש שלה שבה נותר סימן הוואקום, ואמרה "כואב ראש".

    הילד שלי, בגיל שנתיים, אמר שהוא לא זוכר את הלידה אבל כן זוכר שלפני הלידה "שחיתי בבטן שלך כמו דג קטן".

  31. למדתי ללכת מאוחר, בגיל שנה וחצי בערך.
    יש לי זיכרון מתקופת ההליכות הראשונות, משהו בין שנה וחצי לשנתיים.
    אני הולכת על המדרכה שליד הבית של ההורים שלי בקיבוץ. זו מדרכה מתעקלת, שעשויה ממרצפות בעלות צורות שבורות, רנדומליות, ובחריצים שבין המרצפות יש אדמה חומה, או חומר כהה אחר שמדביק אותן.

    הדיכרון הוא בעצם שאני מועדת – תמונה של כמה שניות שהרצפה מתקרבת אלי, ואח"כ אני דוחפת את עצמי וקמה חזרה וממשיכה ללכת.

    כמובן שמגיל 4-5 יש הרבה זכרונות, שקשה למיין.

    בקשר לסיפור שלך דבורית, מאוד יכול להיות שזה קרה ושאמא שלך שכחה את זה. גם אם זה נראה לך או לה, כיום, כ"סיפור נורא", יתכן שבעת התרחשותו הוא לא היה כה דרמטי, ולכן אולי פרח מזכרונה.

  32. זה זכרון חזק מאוד שהטביע את חותמו על כל חיי
    אמי ז"ל הייתה מספרת את הסיפור הזה שלי לכולם ומתגאה בי מאוד
    הייתי כבת 3 וליוויתי את אמא שהחזיקה את אחי התינוק בזרועותיה.
    הלכנו ל"טיפת חלב", והלכנו ברגל כיוון שלא היה עדיין כביש סלול והדרך הייתה חולית .
    אני משתרכת ביום שמש חורפי אחרי אמא המחזיקה את אחי העגלגל ולפתע
    אמא מועדת בחול הטובעני, נופלת עם התינוק ומתחילה להיאנק
    וליבב.
    חרדה אוחזת בי.
    אמא שלי נפלה ולא יכולה לקום.
    מי יציל? מי יכול לעזור לה לקום?
    אין אף אחד בסביבה
    אני מתחילה לבכות, אבל תוך כדי כך נגשת לאמא ומנסה לעזור לה לקום
    לא מצליחה
    מה שנשאר לי לעשות זה ללטף את אמא ונקות את שרידי האבק
    שנותרו על גבי סוודר הבורדו שלה
    אמא מתעשתת ומתרוממת לאט
    "לא קרה כלום" היא אומרת לי
    "די די אל תבכי הכל בסדר"
    אבל אני מרגישה כל כך חלשה
    כל כך עלובה
    לא יכולתי לעשות כלום.
    תחושת האין אונים הזאת נחרתה בי חזק
    ןלמרות שאמי ספרה את הסיפור לכל המשפחה ולכל המכרים,
    אני לא יכולתי להשלים עם אי היכולת שלי לעזור לה
    לא אהבתי איך היא התגאתה במסירות שלי

    התחושות האלה מלוות אותי גם היום בסיטואציות שקשה לילהתמודד
    בסדנת הפורום של לנדמרק אדיוקיישן הבחנתי בהן, וקלטתי איך אני לפעמים עדיין ילדה בת שלוש – נפחדת ולא מאמינה ביכולות שלה
    למדתי שאני יכולה לוותר על ה"פריבילגיה" הזאת ולהיות אשה בעלת עצמה המתמודדת עם הקשיים הנקרים בדרכה
    אבל לפעמים באופן אוטומטי אני שוב בחולות…..

  33. עוד זיכרון ממלחמת יום כיפור: היית בן שנתיים וחצי. כשנגמרה המלחמה הביאו הרבה ארטיקי קרח, ערמו אותם על שולחן הפינג פונג שבמקלט והזמינו את השכנים. אכלתי ארטיק, ושאלתי את אחותי הגדולה אם אני יכול לקחת עוד אחד. היא אמרה ש"רק אם כולם כבר קיבלו". אבל היו הרבה ילדים, ולא יכולתי לדעת, אז ויתרתי…

  34. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 1.8 – 2. אז גרתי בקזחסטן עם הורי ואחותי הגדולה .
    אז בזמנן(1980) אמא שלי היתה עובדת במעון לילה(זה כמו מעון יום לילדים)רק שזה מעון ששומר על הילדים כשה ההורים שלהם עבדו לילה. בקיצור אני זוכרת שאני במיטה ויש לי בחילות וכאב בטן נוראי.התחלתי להקעי. אני זוכרת שאמי לקחה אותי מחדר שנה לאיזה מין סלון(חדר גדול מלא משחקים).אחרי זמן מה בא אמבולנס ,מפה לא זוכרת את הדרך או לאן נוסעים. ופטעום אני רואה שוב…. פרוזדור ארוך,אני שוכבת על מיטה של בית חולים ואח ורופא דוחפים אותה כל כך מהר שהמנורות בתיקרה חולפות כמו מבזקי אור.אחרכך שתי דלתות חומות נפתחות במהירות ואור חזק. …………
    היום אני יודעת שהמקרה זה באמת היה (ועוד הרבה פרטים קטנים שאני זוכרת אותם כאילו זה היה אתמול). שאלתי את אמא שלי לגבי זה והיא בתדהמה אמרה מאיפה לי כל זה ושאני לא אמורה לזכור את זה בכלל והוסיפה לסיפור שזה היה הלילה שעשולי ניתוח "אופנדיקס"
    אני חושבת שמאותו מקום(גיל) אני זוכרת את עצמי באופן מלא.
    אני יכולה לפרט ולספר כמעט כל יום מחיי.
    על כל זה יצאה לי לדבר עם אמא רק לפני שנה כי עד עכשיו חשבתי שזה לא יכול להיות,אבל הזכרונות כאלה אמיתיים וריאליים שלא יכול להיות שזה פרי הדמיון.

  35. לי יש שלושה זכרונות מגילאים לא ברורים, 3-4 ואילך, שלושתם קשורים לסבתא שלי שנפטרה בהיותי בת 5.
    הראשון- סבתא וארבעת הנכדים יושבים בדשא באונ' חיפה והיא נותנת לנו טורטית, הטורטית הישנה היתה אז בצבע תכלת, לא ירוק.

    השני, באתי לישון אצלה ואצל סבא שלי בפעם הראשונה ורציתי ללכת הביתה. אני מאמינה שאבא שלי בא לקחת אותי משם, אבל הזכרון הוא שפשוט רציתי ללכת הביתה.

    האחרון- בבוקר אחרי שהיא נפטרה, אבא שלי יושב על כורסת הטלויזיה, מדבר עם מישהו ואומר בחיוך "פשוט אמא שלי נפטרה הלילה", כנראה מישהו מהעבודה שלו.

    אף אחד מהסבים/הורים האחרים לא נפטר אז, כך שאני מאמינה שהיה לי צורך לשמר מה שיכלתי ממנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s