צרפת במאי

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

זה קורה

הנסיעה הזו, לצרפת, היא סוג של קסם. נס.
לא לא, בעצם לא. היא תוצאה של עבודת פרך של חצי שנה.

זהירות, הפוסט הזה עלול להישמע ניו אייג'י משהו. הוא לא. הוא נכתב מתוך אמונה מלאה בעשייה אישית. בחתירה בלתי נלאית.
מה שאני רוצה לומר בו, בעצם, זה דבר אחד. אחד ולא יותר. נהלו את החיים שלכם. תזמו דברים. עשו, יצרו. אל תחכו להזדמנויות ולמן שייפול עליכם מהשמים. היו עירניים כל הזמן, עקבו אחר כל מה שמסביב.
חפשו תחומי עניין, בדקו מה אתם רוצים לעשות עכשיו. המציאו את עצמכם מחדש, צרו את ההזדמנויות שלכם. תפעלו.

יש המון דברים מסביב. העולם מלא התרחשויות. אלפי רבדים של היסטוריה, מיליוני סיפורים, שוכנים מילימטר מתחתינו. מילימטר.
חפשו קצת, חפשו, השתדלו לאסוף כמה שיותר מידע על סביבתכם, פשוט פקחו עיניים.
החיים יכולים להיות הרבה יותר מעניינים.

היום מתחיל פרק ב', או ג', מי זוכר, במסע לסרט הדוקומנטרי שלי, שאני מקווה מאוד שיקרה מתישהו. זה ייקח המון זמן, אבל העובדה שאני כאן, בצרפת, ושיש פה כמה אנשים המאמינים בו ולוקחים בכך חלק, מרגשת אותי מאוד.

על מה הסרט? סיפור חיים חובק מאה ועולם.
אמשיך לדווח מה קורה איתו ואיתי.

דובר/ת צרפתית, רוצה לנסוע לשבוע בצרפת?

לעבודת תרגום הרפתקנית של שבוע, להפקה דוקומנטרית מחתרתית, דרוש/ה דובר/ת צרפתית.

הדיל הוא כזה:
טיסה לצרפת (על חשבון ההפקה) ושהות בת שבוע בצרפת (ע"ח ההפקה) – איתי. ז"א, העבודה בצמידות איתי. אני צריכה מי שיתרגם לי חומרים שונים מצרפתית לעברית.

שכר, כרגע, אין. כשלהפקה יהיה כסף – כן.

הטיסה ב-21 במאי, החזרה ב-28.


עדכון, 16.5, 18:13

יש מתרגמת. תודה לכל הפונים ולהתראות בפעם הבאה.

רוצה?

כתבי לי ל-dvoritsh בג'ימייל.

תיק ירוק

נפרדתי מערימת תיקים נכבדת, לקראת מעבר הדירה, לפני ארבעה חודשים ויום.
בינתיים נפל תיק אחד, שליווה אותי ביום יום (קיבלתי אותו לפני שנה), על משמרתו. דווקא התכוונתי לתקן אותו, אבל הסנדלר הסביר לי שבתיקים זולים מחפפים את כיוון הרוכסן, כך שצריך לפרום אותו לגמרי, למצוא רוכסן חדש, ובלה בלה, בזבוז כסף וזמן.

וכך יצא שנותרתי ללא תיק הולם למחשב הנייד, שבזמן האחרון אני ממש חייבת לקחת אותו איתי לכל מיני מקומות מרוחקים. לצערי, הוא גדול מכדי לשכב במושב הקטנוע, וגם חם לו שם מדי. גם התיק היפהפה הזה, שהחזרתי לשימוש, התברר כמי שאינו יכול להכילו, מפאת קוטנו של התיק.



חסרת סבלנות, כתמיד במקרים כאלו, יצאתי לחפש את התיק האולטימטיבי, מסע שעברתי, לדעתי, כמה מאות פעמים בחיי. על מנת להגביר את סיכויי המציאה לקחתי למדידות את המחשב עצמו, כדי שחלילה לא יהיו אי הבנות באשר לשאלה מי פה הלקוח האמיתי.

התוצאה, כדי לחסוך את הטלטלות הרגשיות שעברתי במהלך יום החיפוש, היא כאן, תיק של חברת osprey (עיט-דגים).

צבעו הוא כצבע יער הגשם, כך כתוב באתר, והוא עשוי, וזו גדולתו, מניילון D 450 מבקבוקי שתייה, YKK, עודפי ייצור מתעשיית הרוכסנים ושאריות חומרי גלם פלסטיים – כך לפי התווית המצורפת. זאת אומרת, תיק ירוק לגמרי. טוב, לא ממש לגמרי. באתר כתוב שרק 76% ממנו ירוק.
היצרן, כך כתוב על התווית, הוא הראשון בעולם לייצר תיקים ירוקים. האחריות – לכל החיים. התיק רך, קל ומרופד, הבד שלו נעים למגע, שלא כמו שאר התיקים מז'אנרו, והמחיר, 350 ש', אחרי שנרשמתי למועדון הלקוחות של החנות.

כמובן ששמחתי להיווכח שבחנות המקוונת בארה"ב הוא עולה 50$.

נראה כמה זמן תחזיק האהבה הזו מעמד, ומתי אחליט שאני לא יכולה להסתובב איתו יותר. נקווה שהפעם זה באמת להרבה זמן, מי יודע, אולי התבגרתי, צרכנית.

כך הארתי את שדרות ירושלים

יש, ניצחתי!

מה בדיוק קרה, ולמה לא חוברה התאורה בתחילת שד' ירושלים המתחדשת עד מתקפת הניג'וסים שלי אין לי מושג, אבל היום חזרה אלי נציגת חב' חשמל ממחוז דן, מירי קוראים לה (אחרי שנדנדתי שלשום שוב), והבטיחה לבדוק מי אחראי על הבלגאן, מח' מאור בעירייה, או החשמלאינורים עצמם.
מירי לא חזרה אלי, אבל כשיצאתי בערב מהבית, מה ראיתי?
כן כן, אור גדול שורר על השכונה, והשדרה מוארת כשאנז אליזה.
ניצחון קטון לדיירת החדשה. בקצב הזה עוד אבחר לראשות מנהלת הרובע.