צרפת במאי

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

11 מחשבות על “צרפת במאי

  1. המון אוויר, רצון ואפשרויות יש בפוסט שלך, בנסיעה.

    וגם אני חותמת על החודש בשנה. בשבילנו זה גן עדן וסוג של הגשמה אישית וכלכלית. בשביל הצרפתים זה בסיסי.  

      • אני אכליל, כן? לא אדבר על דרי הרחוב ועל מובטלים ואפילו לא על אנשים עם סדר עדיפויות משונה, כמו לקנות דירה גדולה יותר במקום לצאת לחופש כל שנה.

        אז תחת אותה הכללה, גורפת למדי: א – הצרפתים הם לא בדיוק חדורי דחף לגלות את העולם, כולל צרפת. יש להם בית משפחה, או מקום קבוע שאליו הם נוסעים מדי שנה, לפחות לשבועיים. לעובד הפשוט יש חמישה שבועות חופש בשנה (למנהלים ולבכירים זה רק הולך ועולה), לקנות ולשכור בתים בכפר זול יחסית, ויש רכבות לכל מקום.

        אבל עזבי, למה להתווכח עם העובדות. הלוואי עלינו.

        והמתבגרת לא תאמן (ואני משוכנעת שזה קשור לאמור לעיל).

  2. אני עורכת עכשיו ספר שכתב אדם (ממוצא איטלקי), שהתחקה אחר תולדות משפחתו (משני הצדדים) עד 1791. הוא הגיע עד הסבא של הסבא שלו (הוא עצמו גם סבא). יש לו בבית ארכיון שלם בחדר מיוחד, והוא הקדיש לכך שנים רבות. החיפוש כלל נסיעות רבות לערים שונות באיטליה: למשרדי קהילות, בתים ישנים, בתי קברות ועוד. הספר שאני עורכת מסופר באמצעות ציטוט הכתובות של טקסי הנישואין בשילוב סיפורי המשפחה. אמנם קיבלתי קובץ על טהרת הטקסט, אבל בקרוב אראה את כל החומר כולל כתובות מקוריות ותמונות. הוא כתב באיטלקית ואני עורכת את התרגום. העבודה לא קלה, אבל מהנה מאוד.

  3. עושה רושם שהמסע המופלא הזה עושה לך טוב. ונהדר שכך.
    אין כמו צלילה לתוך סיפור חיים מרתק חוצה יבשות ודורות,
    פגישות עם אנשים מעולמות ותרבויות אחרות, מכתבים מצהיבים, קטעי זכרונות
    (נו, כרגיל אני נסחפת עם הסנטימנטליות).
    מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך המון המון הצלחה.
    .
    אגב, אם את צריכה עזרה בצרפתית, או כל דבר אחר
    (כתיבה, עריכה ואפילו עזרה בהפקה ) – אשמח.

  4. הסוד של בת ה-88 הזו הוא כנראה השילוב של הנוף, היין, הרוגע, האוכל והשמש…
    אבל מה שכתבת על הארכיונים הוא המעניין אותי במיוחד בפוסט הזה, תיהני

  5. מעניין מאוד!!!!
    מה זה אייס?
    מה יעלה בגורל המדור מחפשים משרות בתקשורת?
    בהצלחה בכל:) 🙄 🙄

  6. זה מקסים, רוצה כבר להיות בהקרנה, תגישו את היין ההוא ובאוויר ירוצו ניחוחות של סתיו והבטחה. בהצלחה(-:

  7. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » התגעגעתי אז באתי‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s