איזה חודש בא אחרי תשרי?

שלוש שיחות מעוררות תהיות

יפו/ יום/ שד' ירושלים

רוכב אופנוע טס ומדבר לסלולרי שלו בדיבורית. אני עוברת במדרכה הסמוכה.

אופנוען למישהו, בקול רם:
"אם אתה מביא לי משהו טוב, תוך יומיים אני מעיף לך אותו"

מה, הוא לא שמע על ביטחון שדה? נניח הייתי שוטרת? טרף קל: רושמת תמספר ומתחילה לנהל מעקבים. אבל אני לא.

מסעדה בתל אביב, אבא ובנו בן ה-13. לא עולים חדשים

"אבא, תגיד לי את הסדר של החודשים".
מזל, אבא ידע ודקלם מתשרי ועד אלול.
אבל מה הסיפור, במערכת החינוך לא השכילו ללמד בני 13 את החודשים העבריים?

שיחה עם פקידת בנק

אני: אפשר לדבר עם מירה?
פקידה: מירה איננה היום.
אני: אז תשאירי לה הודעה למחר.
פקידה: אבל אני לא אהיה מחר.
אני (בשוק): יש שתי המצאות חדשות: פתקית צהובה ומייל. שמעת על זה?
פקידה: טוב, אם את רוצה.

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

פיתוי

בדרך כלל אני לא מביאה דברים כאלו פה, בשביל להציק עם טעויות הגהה יש לי את האלטר אגו, ולווט.

אבל הטעות הזו מונחת שם, ברח' אילת 24, כבר שנים ואיש לא פוצה פה ומצפצף. אז הנה. פיתוי נעים.

לא עוברת יותר

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

בנק דיסקונט משתולל (עוד קצת ולווט)

(רציתי לכתוב את זה בבלוג החדש, טוב אולי עוד אכתוב), אבל בגלל שזה כזה סיפור לוהט, לא יכולתי להתאפק כמה שעות.

בנק דיסקונט יצר פרסומת באורך של שיר (כמעט 2 דקות. פרסומת נמשכת ברדיו, לרוב, 29 שניות). זו הפעם הראשונה מאז יוסף מלך השטיחים (והנה השיר) של דני סנדרסון ב-1977-8, שלקוח מסחרי מייצר פרסומת אבל מסווה אותה בתוך שיר.

השדרן בן רד (מגיש כל יום ב-14:00 את "נותן ברוק" ב-88MF)  ביקר את הפרסומת בתוכניתו וירד בהומור על סגנונה המוזיקלי והמילולי.

תוך שעה מהשידור פנו נציגי דיסקונט לקול ישראל ולשפ"מ ולמנהל הרדיו יובל גנור, והפעילו לחצים כבדים להעניש בחומרה את השדרן שהעז להשמיע ביקורת על הפרסומת המזעזעת שלהם.

התוצאה: בן רד הושעה עד הודעה חדשה בידי מנהל קול ישראל ומנהל 88FM. במערכת הענישה המצויה בידי מנהלי תחנות הרדיו משתמשים בהשעיה על מעשה רשלנות קיצוני במיוחד.

רד, אגב, הוא החבר הטוב, על תקן סגן מנהל ויד ימינו של גנור, והנה, שיקולים מסחריים תוקפניים גורמים לגנור לפעול ללא משוא פנים.

עד עכשיו אסור היה לבקר את הממשלה ואת הצבא בקול ישראל (בועז כהן הושעה אחרי שהעביר ביקורת על עופרת יצוקה ברדיו 88). מאתמול אסור לבקר גם גורמים מסחריים.

אמש שלח מפקד, כלומר מנהל התחנה מייל לעורכי ושדרני 88:

ערב טוב,
אבקש מכולכם, בכל לשון של אזהרה, לא להעיר שום הערה ולא להתייחס בשום אופן לפרסומות המשודרות במהלך התכניות שאתם משדרים.
בדיוק כמו בעיתון – יש אצלנו אזור תוכן ויש אזור מסחרי, ואין קשר בין השניים, וטוב שכך.
את עמדותיכם ודעותיכם לגבי הפרסומות או הודעות החסות המשודרות ב"קול ישראל" – אתם מתבקשים לשמור לעצמכם, ולא להביע מעל גלי האתר.
תודה.
יובל גנור

גם במזבלה ירדו על פרסומת (אחרת) של דיסקונט. וויי וויי, תתכוננו, מה שמחכה לכם.

ולווט בגלות וחסמב"ה באיסטנבול

סליחה על שאני מטלטלת אתכם ממקום למקום, אתם כבר לא צעירים, אני יודעת, אבל לא הכל בשליטתי.
כאמור, זה המשכן של ולווט להיום בלבד.
אם במקרה לא ביקרתם פה מעולם, זה הזמן לשוטט ולהתבשם מחיי ההרפתקניים.
הבלוג יעבור מחר, בסיוע גרמי השמיים, לאייס.

ice.co.il/velvet

ראשיות
להפוך סקר לכותרת ראשית? ועוד לצ'קמק את תוצאות הסקר שלכם עצמכם למען כותרת?
הכותרת הראשית של מעריב אומרת שחצי מהציבור רוצה ועדת חקירה.
זה לא נכון, לפי המספרים של מעריב עצמו, שאומרים כך: 46.7 בעד הקמת ועדת חקירה. 51.6% – נגד. באותה מידה הכותרת יכולה הייתה להיות: רוב הציבור נגד הקמת ועדת חקירה.
אם כבר כותרת מהסקר הזה, הייתי הולכת על המשפט המופיע בכותרת המשנה: 61% (בכותרת, או 62.7 בכתבה, מעריב מתחבט) חושבים שצריך היה לעצור את המשט בדרך אחרת. כות' המשנה טוענת גם שרוב הציבור מטיל את האחריות על שר הביטחון, אבל בכתבה עצמה נכתב ש-43.4% חושב שזו אחריותו.
בקיצור, הרשלנות בכתיבת כותרת המשנה, ואי ההתאמה בינה לבין נתונים שמעריב נותן שני עמודים לאחר מכן מעמידה גם את הסקר וגם את העורכים המוטים במקום מאוד מפוקפק בשדה האמינות הסקרית.
מעריב לא מציין כמה אנשים השתתפו בסקר. המשפט היחיד המתייחס לכך אומר שסקר TNS טלסקר נערך בקרב מדגם מייצג של אוכלוסייה יהודית מעל גיל 18.
כל הטיפשויות האלו לא מפריעות לבן כספית לכתוב בפרשנות לסקר שהתוצאות הן "לא פחות מטלטלה דרמטית".
להבדיל מהרשלנויות בטיפול בסקר בעיתון המודפס, באתר לפחות מובאים הנתונים הנכונים.

בידיעות הכותרת הראשית אומרת שנתניהו וברק סגרו את פרטי המבצע לבד. ומעל הכותרת תצלום המוגדר כ"חשיפה": משפחות דיפלומטים ישראלים מפונות בחשאי מאיסטנבול ומאנקרה.
אבל "גורם מדיני בירושלים" אומר שזו ההתנהלות התקינה, מה גם שהפעם צורף לדיון פורום השביעייה.

ישראל היום אומר, בכותרת הראשית, שהתוקפים היו שכירי חרב של אל קעידה. כמה? 50. כמה אנשים היו על הספינה? על פי דברי הקצין הפצוע ר', 780.

חסמב"ה באיסטנבול

מעריב שלח את הכתב אחיקם משה דוד למשרדי מטה HHI באיסטנבול. כתבנו עבר שם הרפתקאות לרוב וגם שתה תה טורקי רותח.
הוא מתאר בעיקר בלבול במקום. חייו לא היו בסכנה, ואחד הפעילים רץ אחריו אפילו עם חוברת הסברה באנגלית, אף שגורש משם, לבסוף.

קוסבו כמשל
לירן לוטקר, כתב מעריב בשבדיה מזהיר את ישראל.

כמה זה עלה לנו?

למעריב עסקים יש תשובה בלעדית: "עשרות מיליוני שקלים".
יותר מ-50 מיליון שקל? שאלו את מהרן פרוזנפר, vיועץ הכספי לרמטכ"ל, וזה השיב "אני לא רוצה להתחייב אפילו על האומדן, אבל הסכום הוא גבוה מאוד".

הכשל המודיעיני
היום אין ספק: המודיעין נכשל. "מקורות צבאיים הודו שלישראל לא היה כל מידע על ההתארגנות הזו של פעילי טרור על האונייה… אילו היינו יודעים שיש שם אנשים עם שכפ"צים, עם מסכות, מאורגנים עם פקודות ועם הוראות – היינו נכנסים באופן יותר ברוטלי" (ידיעות, 2).

עיתונאים על הספינה
ארגון עיתונאים ללא גבולות מבקש מישראל את רשימת העיתונאים שנעצרו על מרמרה.
(ויה שאול).

ואת הסטיקר הזה כבר הדבקתם על השמשה?

ואם אני לא רוצה להיות שייטת 13?

עזה? דבש ושושנים
ראיתם את המצגת הזו, של התמונות המתארות את השפע? מעניין מתי צולמו ועד כמה הן משקפות מציאות עכשווית גורפת.


למה לא פורסם הסרטון?

אוקיי, יש כבר תשובה: "בשל החשש שיפגע במורל העם ובתדמית יחידת העילית".

פר-סו-מות
המזבלה מצא מי אחראי לפרסומות לסוריה וללבנון. איסתא.

שבוע הספר
ע"פ מעריב עסקים, צומת ספרים "ממשיכה לפעול באסטרטגיית המחיר, אך ממתנת אותה ומציעה שני ספרים ב-2 שקלים לקונים ספר במחיר מלא. על פי רוב מחירי הספרים נעים סביב 90 שקל – כך שמדובר במחיר גבוה יותר לספר מזה של מבצעי השנים האחרונות".
אם הבנתי נכון, מדובר בשלושה ספרים ב-92 שקלים?

יהודה ספרא על שבוע הספר ב-1981.

מח' אילוסטרציות וכיתובי תמונה



ynet.

מח' מנויים שלום
תקלה בבית הדפוס של הארץ גרמה לכך שהעיתון  אמור היה להגיע למנוייו היום בין שמונה לשמונה וחצי. כך אמרו לי במחלקת, כשהתקשרתי בשבע. עד עתה, 9:18, לא הגיע העיתון, שזה אומר הארץ, המארקר וישראל היום.
עדכון: החבילה נזרקה בכניסה לבניין. עכשיו גאלתי אותה.

תוס': עמוד מצוין הכינו באתר הארץ להארץ של הסופרים, שזו לו השנה השנייה. הלוואי עלינו כל יום השקעה כזו באתר.
לא קל בימים כאלו להתגבר על הדחף החדשותי העז, ועל כן המשימה הייתה מאתגרת יותר.

לפני פיזור
בעניין התגובות, התברר שאתמול הייתה אי הבנה בגלל ניסוח מעורפל שלי: התגובות באייס לא ידרשו אישור.
התגובות בבלוג באורנג' ייסגרו בקרוב לתנועה. שוב, לא בחירה שלי.