מחוברים, חמש דקות לפני

כשצפיתי לראשונה במחוברות, לפני שנה וחודשיים, עמדתי על פוטנציאל הקאלט, אני משוויצה.
ועכשיו, יממה וקצת לפני העלייה של מחוברים, האחות התאומה של מחוברות, ואחרי צפייה בחמישה פרקים, אני לא יודעת. המסקנה הראשונית שלי היא שגברים הם לא נשים, ושפוטנציאל הבעירה הרגשית שלהם כנראה נמוך יותר.
אני חושבת שאפשר להבין את זה כבר מהפרומו, בו החמישה נאלצים להתפשט מול הציבור, בהכי אחד לאחד.

אלוהים ואתם עדיי שהמומחיות שלי ביחסים/זיווגים קרובה לאפס, אבל למראה כל מהלכי החיים המשותפים של גיבורי התוכנית, אני די לא מבינה את האנשים שמשתהים שם, בתוך המערכות, ושמנהלים חיים כה מתסכלים.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאלו החיים שלהם באמת, ושאין כאן התערבות של האח הגדול, כן?
אשר על כן אני רוצה להבין: איך ייתכן למשל, שמיכל, רעייתו של שי גולדן (תוס': ראיון עם גולדן בנענע10) מסדרת את הספרים בבית, ומספרת לו, תוך כדי, שהיא לא יודעת מי זה פרימו לוי, וגם עורכת משאל עם בקרב שתיים מחברותיה, שאף הן אינן יודעות. בן זוגה, לו היא נשואה, אני מניחה על פי גיל הילדים, יותר מעשור, מתחלחל. לאחר מכן היא מתכוונת להניח את יוליסס במדף ספרי העיון. שוב, האיש איתו היא חולקת את חייה, המום.
תסבירו לי איך? איך? מה, לא דיברו על ספרים לפני החתונה? ועד היום לא נתקלה היא ביוליסס בביתה שלה?
זו לא סצנה שהייתה, למשל, צריכה להתרחש לפני שעברו לגור ביחד, בעודם גורי אדם תמימים ורכים?

עוד סצנה קשה (אולי לי, ולמי שעבד אי פעם במערכת עיתון) היא זו שבה אותה רעיה מדפדפת במוסף הארץ, אותו עורך גולדן, ואומרת שבחצי שנה שהוא עורך את המוסף, היא לא הצליחה לגמור לקרוא אפילו כתבה אחת. לא מתסכל? אני כבר הייתי עוזבת את הבית מזמן. אוקיי, למעשה עזבתי המון בתים בעוון סיבות פחותות בהרבה.

הגיבור השני, רן שריג, תסריטאי בקשת (רמזור) הוא הדמות הכי נוגעת עד כה. הוא באמת מדבר מהלב. כלומר לא בדיוק מהלב, מהאיבר שנמצא קצת יותר מחצי מטר מתחתיו. הוא מספר על הבעיות שיש לו בבוקר, ועל האישה שלו, עידית, שאממ, לא אוהבת אותו. או לפחות לא מוכיחה את זה.
שריג מנסה לג'נגל כאב לשלוש בנות, שתיים מאישה אחת, אחת מהשנייה, ו, לא קל, שמעו. אני חושבת שרבים מהאבות סיבוב שני יזדהו עם סבלו האין סופי.
אני כשלעצמי חשה חמלה.

המחובר השלישי הוא הנער לואיס אדרי, שצרך להיות המקבילה של נו, כבר שכחתי את שמה. אה, חנה רטינוב. בחנה היה משהו ממשי, אמיתי, מעניין, מעורר הזדהות.
בנער הזה, מהפנימייה בדרום, אין שום דבר כרגע. כל משפט שני שלו הוא "כל היום אני חושב, מלא מחשבות, כל היום" אבל אין זכר למחשבות שלו. כלומר לא שומעים  אף אחת מהן. לא מעניין.

הרביעי הוא דודו בוסי, הסופר הנערץ והאלכוהוליסט, שמחליף את נשותיו כמו היו  בקבוקי בירה 330 סמ"ק. נחמד בוסי, אבל אני מקווה שנתקדם מעבר לבקבוקי האלכוהול שהוא מרוקן, ולסצנות האני שיכור, המתחרות רק בסצנות הנשים בחייו, שעל כך מחווה את דעתה בתו קימי: אבא שלי הוא שפיץ (אחרי שראתה את נטלי עטיה בביתם). מסכנות הבחורות: תאריך התפוגה שלהן כה קצר והן עוד מתאהבות, לא עלינו.
לזכותו של בוסי ולצדו עומד ערן סבג, חברו לרביצה בקפה תמר, שניפק את הרפליקות השנונות והמצחיקות של פרקי בוסי. זה מישהו שצריך לטפח (לתשומת לב העורכים, ואגב, יש הרבה קפיצות מורגשות חיתוכים לא אלגנטיים בפרקים שראיתי, וזה לא נראה אמנותי כזה).

החמישי, מיליונר ההיי טק ישי גרין מעורר את חמתי על שהוא מיליונר. לא ראיתי אותו הרבה בחמשת הפרקים, אבל כנראה שבזכותו נתוודע לסדנות רבות נוסח מסודרים, אבל בלייב.

ספירת מלאי: שלושה כותבים, נער מתייסר ומיליונר היי טק מתייסר לא פחות. עדיין נשארנו בתל אביב (אף שגולדן גר בבנימינה), עדיין התמהיל ברנז'אי מדי. עדיין חיפשו את הגיבורים מתחת לספוט.

מאחר שאני לא מנוית הוט, צפייתי בפרקים תהיה כנראה ספוראדית, תלוית רשת, סבלנות, זמן. כשלעצמי, אחרי חמשת הפרקים האלו יש לי תחושה שאני יודעת במה מדובר, וגם אם יצניחו אותי לפרקי הסיום במיידי, לא אתבלבל. אולי זה באמת הפיתרון ההולם עבורי.
העיקר שיהיה על מה לדבר בענייני טלוויזיה ממחר בלילה.

תוס':
הפרקים
ברשת

התגעגעתי אז באתי

אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.


חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.