עוד רעיון ירד לטמיון

זה בלתי נסבל לראות את הרעיונות שלי מתממשים. על ידי אחרים.
במאי 2008  כתבתי את הפוסט הזה, עדיין ברשימות, על חלל כתיבה.
היו המון תגובות, ונראה היה שיש עניין אבל שזה לא יהיה ממש כלכלי כנראה. כרגיל. הרעיונות שלי רחוקים מכלכלה נבונה, וגם חיי.
והנה שלח לי החבר יריב הערב את הדבר הזה. קוראים לו מיזנטרופ, והוא נמצא ברח' מרכז בעלי מלאכה. בבועה כמובן.
רררר. עכשיו אני חייבת לפקוד אותו, כדי לראות מה הפסדתי.

אם אני הייתי קוראת למקום בחסותי מיזנתרופ. נו נו, כבר הייתי חוטפת על הראש.

לא תגנוֹבוּ

לא מזמן כתבתי את הפוסט הזה, על שקרים, בו יצאתי מכל וכל נגדם. היו לי הרבה מתנגדים שחזקו את דבריהם בכל מיני דוגמאות משיעורים בתורת המוסר, הפילוסופיה, וההתדיינות. גם השואה גויסה לצד המצדדים ברב גוניות של השקר.
זמן קצר לאחר מכן, בכתבה על ילדים ויכולותיהם, קראתי שילדים שיודעים לשקר הם בעלי יכולות טובות יותר: להתמודד עם המציאות, להסתגל ועוד.

"שקר הוא בעצם יכולת מתקדמת בהרבה מלהגיד את האמת", אומר פו ברונסון, אחד משני כותבי הספר "שוק הטיפוח" ומומחה בעל שם להתפתחות ילדים. "ילד שמכיר היטב את האמת באופן אינטלקטואלי, ומתוך הבנה מצליח ליצור 'מציאות חלופית' ועוד מוכר אותה למישהו אחר – זה אומר עליו המון. מדובר במהלך סבוך ומתוחכם, שדורש יכולות קוגניטיביות מתקדמות וכישורים חברתיים שפשוט לא צריך כשאתה אומר את האמת".

עם זאת, מסבירה טלוואר, נטייה לשקר נהפכת לבעיה כשהיא ממשיכה מעבר לגיל שש. "כשילד משקר עד גיל שש יש סיכוי טוב שזה יחלוף. אבל אם זה נשאר עד גיל שבע ומעלה, זה נהפך לאסטרטגיה בהתמודדות עם קשיים חברתיים ועלול להישאר גם בהמשך".

ואז חשבתי שאולי הנוקשות האישיותית והחברתית שלי היא המונעת ממני לשקר, ולאו דווקא אמות מידה מוסריות על אנושיות.
אני לא פוסלת את ההסבר הזה על הסף.

בימים האחרונים קראתי איזושהי כתבה, בה הוזכר מקום מסוים בתל אביב, ופתאום צף לי זיכרון נושן במיוחד מהמקום הזה, לא יודעת למה: מישהי שאני מכירה עבדה שם פעם, וידעתי שהיא גונבת ממעסיקיה. הייתה לה איזושהי אופציה לגרוף לכיסיה כסף מזומן בלי לנהל רישומים. נחרדתי אז מהמעשה, כמו שאני נחרדת היום, אבל לא עשיתי עם זה כלום.
אני זוכרת רק שלא הבנתי איך היא יכולה לעשות את זה, ואיך ייתכן שהיא לא מפחדת שיתפסו אותה, ובכלל, איך עלה בדעתה לקחת כסף של מישהו אחר?

לא עשיתי דבר כזה מעולם (כן, כולל לא מסטיק בזוקה מהמכולת, כשעלה חמש אגורות), אבל אני כבר רואה את ההמשך: שלל דוגמאות שיוכיחו לי שלגנוב לפעמים זה דווקא טוב, ומועיל לציבור אפילו. למשל רובין הוד, לא גנב כדי לתת לעניים?
זהו, שאני לא יכולה, גם לא כדי לתת לעניים.
אז מה, אני צדיקה גמורה?
לדעתי כן, אבל בטוח שלפחות חמישים אחוז ממי שמכירים אותי חושבים להפך.
שנה טובה.
דקה אחרונה של אור בתש"ע