שנה ביפו

היום אני חוגגת שנה ביפו. היא חלפה בשנייה, ממש כמו כל השנים, למעשה. שנה? אני? ביפו?
מה, רק לפני דקה כתבתי על חודש ביפו.

אני לא יכולה להגיד שאני מכירה עכשיו היטב את הסביבה, שאני מבלה בבתי הקפה המקומיים יום יום, שאני יודעת איפה נמצא הכי הכי של יפו. ממש לא. אבל זה לא אישי, אין לי כלום נגד יפו, זו פשוט אני, שרוב זמנה מבלה מול המחשב, ובשאר הזמן במקומות ובמפגשים קבועים ומתוכננים מראש.

מה בכל זאת לקחתי מהעיר שחוברה לה יחדיו?
את ההליכות על הטיילת היפה והריקה יחסית, הליכות שאני משתדלת לבצע כמה פעמים בשבוע, בכל עונות השנה, וכך אני לומדת על אופנת שמלות הכלה הרווחת, גיל המתחתנים, סוג הצלמים ומה עושים כשהכלה גבוהה מהחתן, גיחות מעטות לשוק הפשפשים, סופי שבוע בהם פגשתי חברים בפועה, פגישות עבודה ברוז'ט, ערב סוף קיץ אחד על הר הדשא שהיה הר הזבל שהפך לפארק מדרון יפו.

בפרקטיקה התיידדתי עם הום סנטר, סניף מכבי השכונתי, הסופר-פארם היפואי, חנות הכל בדולר (או שניים או שלושה) המקומית, עם קסטרו ובעיתות מצוקה – אמפם.
וגם, כמובן, הפכתי ללקוחת זהב בחינאווי (מזתומרת שני אדומים ב-110 וארבעה ב' קאווה ב-100 זה לא לקוחת זהב?).

למדתי שיש הפסקות חשמל והפסקות מים (שבוע שעבר באמצע המקלחת ממש), שנזילות מהתקרה זה עניין יומיומי, שלא חייבים לאסוף זבל כל יום, ושכל מדינת ישראל מגיעה לפה בחמישישישבת, ופוקקת את השכונה.

עוד לא צברתי חברים מערביי המקום, אבל זה לא אישי נגדם, אפילו לשכנים אני לא אומרת שלום כי אני לא מכירה אותם ולא יודעת אם הם באמת גרים בבניין או שהם סתם מבקרים ואז פדיחה להגיד שלום לזרים שיחשבו מה אני רוצה מהם. אז כן, לא אימצתי חברים חדשים. אם כבר מדברים על זה, ולא חובה, חיי החברה שלי דווקא הצטמצמו כשהגעתי לעיר הידידותית בעולם. אבל זו לא העיר, זו אני, כרגיל.
לחיי השנה השנייה במדרון יפו. חינאווי תורם בקבוק.

"אתר אינטרנט לא יכול להיות לטובת הציבור"

הציטוט בכותרת שייך לפקידת מס הכנסה, זו מהפקודה, שהתקשרה אלי לפני שעה קלה בעניין העמותה שלנו.

פ: מה ההבדל בין האתר שלכם לבין יד2? אותו דבר, הם מוכרים דירות.

ד: אבל אנחנו לא מוכרים שום דבר, אנחנו מעלים מאגר מידע שלא קיים בשומקום.

פ: זה לא אומר שזה לטובת הציבור.

ד: אבל המידע הזה, במרוכז, לא קיים! לא על הנייר, לא מצולם, לא באינטרנט. כלום!

פ: גם בגוגל יש מידע. את לא מסבירה למה זה לטובת הציבור.

ד: כי כל אחד – סטודנט, איש קולנוע, איש אקדמיה, סתם אדם – יוכל למצוא שם מידע מראשית ימי הקולנוע והטלוויזיה ועד היום, זו תרבות ישראלית. ארכיון. שימור. עדכון עד קץ הדורות.

פ: זה לא הציבור.

ד: ממה מורכב הציבור? מפרטים! מה זאת אומרת זה לא הציבור?

פ: זה לא נקרא ציבור. זה לא טובת הציבור. כנראה שלא נאשר לכם.

ד: אבל אני לא מסכימה עם ההחלטה שלך, מה עכשיו?

פ: נוציא לכם מכתב מסודר, ואז את יכולה לכתוב לנו בחזרה.

זהו, אני משחררת את הנצרה.

איימתי בהתאבדות על גברת מס הכנסה/ או: המדריך למי שחלמו לפתוח עמותה

העסקים עם התקדמות העמותה שלנו, רשומון, צולעים.
כמות הקשיים שהמדינה מערימה על אנשים תמימים, Aka טיפשים, שמנסים כבר שנה וחצי לפתוח עמותה, היא לא תיאמן.

בפרק הקודם חיכיתי לערכת מס הכנסה מרשם העמותות (למה צריך ערכה? כדי להתחיל לקבל כסף. אי אפשר בלי).
בשעה טובה, ואחרי עוד כמה טלפונים אחרי ששיגרתי בפקס לאנשי הרשם את אותם המסמכים שנשלחו לסריקה במיקור חוץ, הגיעה הערכה, לא לפני ששילמתי 32 ש'. 8 ש' לעמוד.
ומה בערכה? כל הצילומים שכבר יש לנו של תעודת העמותה, שינוי תקנון, תצהיר ורשימת המייסדים. ארבעה עמודים שכדי לצלם אותם ולהחתים אותם ב"נאמן למקור" גובה המדינה 8 ש' לעמוד. כן כן.

בכל מקרה, היום, שמונה חודשים אחרי שהחל המסע לקבלת הערכה, אספתי מהבית את כל המסמכים כדי שלא יוכלו להתקיל אותי והגעתי לפקיד שומה 5 (קומה 20) בקריית הממשלה, אלכסונית לעזריאלי.

שמחתי: אין תור בכלל!
שמחת טיפשים, כמתברר.
הפקידה בהחלט התרשמה מכל המסמכים שהבאתי לה, אבל אמרה:

פ: לא בטוח שיאשרו לכם את העמותה.
ד: מה???? אבל רשם העמותות אישר לפני שנה וחצי!
פ: לא קשור. פה זה מס הכנסה. לא בטוח שתעברו את הפקודה.
ד: איזה פקודה?
פ: פקודת מס הכנסה. אני לא רואה פה שום דבר שזה לטובת הציבור.
ד: מה לא? קולנוע, תרבות!
פ: אני לא רואה תרבות.
ד: קולנוע זה לא תרבות??
פ: נראה.
ד: שבעה אנשים שזה מפעל החיים שלהם עלולים להתאבד אם לא תאשרו.
פ: למה את מדברת ככה? להתאבד? בגלל זה?
ד: כן כן, את לא מבינה, אנחנו משקיעים בזה את חיינו.
פ: (פוערת זוג עיניים לא מבינות) טוב, אני אתקשר אליך מחר.
ד: אני מאוד מקווה שהתשובה תהיה חיובית.
פ: אני גם, אבל זה תלוי בפקודה. רק שלא תתאבדו.

המתינו למחר. התאבדות המונית של כת מקימי עמותת רשומון צפויה להרעיד את המשק.