הקנאה

אני יודעת שכל אחד מקנא במישהו  או במשהו. יש יחידי סגולה שאינם מקנאים: אנשים מוארים המסתפקים בחלקם, שיודעים שקנאה זה אלמנט הרסני ולא יעיל. ואני לא מספרת את זה כדי לעורר אמפתיה. או חיבה. אני יודעת שהתכונה הזו מגעילה ודוחה. אבל ממש. מה לעשות, זאת אני, בנאדם שבנפשו מחלחלים כוחות רומסניים לרוב, וזה אחד מהם.

אני מקנאת באנשים הקרובים אלי ומוכשרים יותר ממני, או באנשים שעשו את זה לפני, ובעיקר עם יד אחת קשורה לאחור ופלנלית בפה. כידוע לכל אני גורסת חצץ כבר שנתיים בערך כדי להביא לידי מימוש ולו אחד מהפרויקטים המתגבהים לפתחי. משקיעה זמן עבודה וכסף בכמויות. כך שהאמירה "אל תקנאי, תעבדי", לא תקפה מבחינתי. וזה החלק המתסכל.
אלא ששני חברים שלי עקפו אותי בסיבוב תוך שהם שולפים מהשרוול בנקישת אצבע שתי יצירות ראויות ומעוררות, אמממ, קנאה.

הראשון הוא יאיר רוה, עמיתי וחברי משכבר, שיצר את שרון עמרני, זכרו את השם, על במאי הקולנוע שרון עמרני, רובכם לא שמעתם עליו מאחר שהוא טבע בים ב-2001, לפני שהספיק להפוך לכוח עולה בקולנוע הישראלי. ידעתי על הסרט מהיום שבו הוא יצא לדרך, וכבר אז קינאתי. אחר כך נתן לי יאיר לצפות באחת הגרסאות הראשונות שלו, וידעתי, למרות שזה היה סרט בשלבי עבודה, שזה ייראה מצוין בסוף.

הסרט התקבל לפסטיבל חיפה, ולאחר מכן היו לו הקרנות חגיגיות בתל אביב. הוזמנתי אליהן אבל לא הייתי מסוגלת להגיע. את פרצופי הירוק מקנאה והצהוב באופן טבעי העדפתי לשמור לעצמי, לדלת אמותיי. כאמור, קנאית בלתי נסבלת.
ואז הגיע יום שני שעבר, והסרט שודר ב-yes דוקו. צפיתי בו, נסערת כמצופה, והתעלפתי.

יאיר פיצח את הנושא (כך נהוג לומר): סיפור על אדם שרוב הצופים לא שמעו עליו, או בכל מקרה יודעים עליו מעט מאוד, שזור בתולדות הקולנוע הישראלי ובעבודתו (של יאיר) כמבקר קולנוע שחוצה את הקווים. יאיר, שפשפש בעזבונו של עמרני מצא כמה סצנות וביקש מבמאים מהשורה הראשונה לביים אותן: יוסף סידר, דובר קוסאשווילי וניר ברגמן. מי שהייתה אישתו של עמרני, גילי גאון סירבה להתראיין לסרט והעדיפה לביים את סצנת הטביעה. מרשים ומקסים.

השנייה היא עידית אלנתן. נפגשנו בעבודה לפני יובלות, הפכנו לחברות, ומהשנה שעברה אנחנו חולקות גם מגורים ביפו. היא הייתה החלוצה, ואני הגעתי לכיכר השעון אחריה. לפני כחצי שנה סיפרה לי עידית שכתבה ספר שעומד אוטוטו לצאת. טראח, אגרוף בבטן. כלל לא ידעתי על כך, והנה פתאום, מהשמיים צונח ספר!

מאחר שחיי מרופדים בצירופי מקרים מכל מיני סוגים, היא נתנה לי את הספר שלה, בניגוד להוראות היצרן, ביום שני שעבר, 14 בפברואר, בדיוק ביום בו שודר הסרט של יאיר. וכך יכולתי להתמודד תוך 24 שעות עם מנת קנאה כזו, שערפלה את חושיי לחלוטין.

קראתי את הספר של עידית תוך כמה שעות. עכשיו, שלא יהיו אי הבנות: אני, את תקופת הקריאה האינטנסיבית שלי סיימתי לפני שנים רבות, ובימים אלו אני מסוגלת לגמור ספר אחד במהלך כמה חודשים. אבל הייתי כל כך מסוקרנת וכל כך אכולת קנאה, וכל כך מרותקת לספר, שלא יכולתי להפסיק.

בניגוד להוראות היצרן מתרחש ביפו, ועוסק בחיפושיה הבלתי נלאים של הגיבורה, ליאנה, אחר חתן. ליאנה היא עורכת לשונית, המיירטת חשודים מיידיים, אלו שלא יודעים עברית על בוריה, מטווח אפס. הספר מערב משלבי שפה שונים, ולא פעם פרצתי בצחוק כמו גם פערתי עיניים בתדהמה למקרא מעללי ליאנה (שאישיותה מסוכסכת לא פחות משלי, רמז, רמז), השזורים באירועי דמים בישראל וביפו שלנו.

אז מצד אחד, הרבה נחת מחברים מוכשרים מאוד, ומצד שני, דבורית הקנאית לא יכולה להירדם על משכבה בלילות.
עזה כמוות הקנאה.

 

נערך: 5.8.15

29 מחשבות על “הקנאה

  1. בקצב הזה, את עוד תרבי חוכמה.

    את בטח מכירה את ההבדל בין envy ו-jealousy? כמו כולסטרול טוב וכולסטרול רע. בפוסט הזה הקנאה היא כולה מהסוג הטוב.

  2. ואני רציתי להגיד שכולנו מקנאים בוולווט אבל דפנה הקדימה אותי ):
    וחוץ מזה אני מאלה שגורסים שקנאה היא תכונה חיובית שמקדמת את אלו שמחזיקים בה.
    לאן היינו מגיעים ללא הקנאה והרצון להשתפר כדוגמת אלו שראויים לקנאתנו?

  3. כמו שאמרו לפניי, זו הקנאה המבורכת – משום שהיא לא נובעת מרוע.
    קנאה כזו, לרוב, מדרבנת לפעולה (וגם כשקוראים כאן זה קצת מדרבן לפעולה).

  4. כבר כתבתי במקום אחר – קנאה היא כמו גזים – כולם סובלים מזה, אבל זה בכל זאת מאוד לא סקסי לשחרר לאוויר. (ואם ממש חייבים – אז רק בנוכחות אנשים שאתם בטוחים שיקבלו אתכם כפי שאתם.)

    בכל מקרה, אני מצטרפת לקודמי. עם כל הקנאה העולה מדברייך (והמובנת כל כך) את גם מפרגנת מאוד.

    (וכבוגרת סם שפיגל – ברור שהכרתי את השם, ואף ראיתי את סרטו הנפלא שלום לבן דודי. וגם הייתי בים ביום שהוא טבע – יום של ים אכזרי ביותר. גם לשחיינים מנוסים מאוד. מעולם לא ראיתי ים כל כך סוער באמצע הקיץ. אי אפשר לשכוח יום כזה.)

  5. פרגון מקסים, דבורית. מצטרפת לברכות למוכשרים, ובעיקר לעידית אלנתן (איש איש וז'אנרו). אני מאוד סקרנית לקרוא את הספר שלה!

  6. את מקנאית וזה די צפוי. סתומרת את מקנאת בעצם העובדה שחברך רוה הגיע למצב שהוא מביים סרט דוקומנטרי לפנייך. סתומרת בכלל לא חשוב ולא רלוונטי איך הסרט הזה כשמושא הקנאה הוא עצם עשייתו. אז מה איך ולמה מצאת מקום לזייף כאן פירגון כאילו יש בסרט הזה משו מעבר לקישקוש? מה קרה למרות האומץ כאילו שך להודות בקינאה אין לך אומץ לומר לחבר אמת בפנים? ואני לא חסיד של אמירת בפנים אבל אם כבר התנפלת לך בצדקנות מיותרת…

  7. דליה, אסתי, שרה, גלית, רוני – תודה
    ימימה – הייתי חייבת. בעניין היכרותך עם שרון עמרני, הרי שזה בזכות היותך בוגרת ביה"ס כמובן

  8. דבורית, מתבקש להקשות: למה שלא תרחיבי את הפוסט הזה לספר/סרט, כולל כתיבה על המושאים בגוף ראשון? האם זה לא נושא שמדבר אליך יותר מנושאי היצירות שלהם? ולא רק אליך. תסתכלי על ההזדמנות!

      • שמעתי פעם את דוד גרוסמן אומר שהוא מרגיש שהוא מבין מישהו באמת רק אם הוא כותב עליו בגוף ראשון.
        לכן חשבתי שאם תכתבי כך על מושאי הקנאה הפעם, זה ימחיש לך רגשית כמה לא-ורוד כרוך במה שאת מכנה 'הצלחתם'.
        אולי כתיבה כזאת תוכל גם לתת לך רעיונות לפיתוח סיפור בדיוני.
        קנאה היא נושא מעולה! רלוונטי, מעניין, טעון רגשית, מותח. אם תהיי אותנטית, הסיפור יכנס ללב הקוראים.
        אל תכבלי את עצמך בתוכניות כתיבה נכונות לכאורה. הרשי לעצמך להשתולל. בעלי ניסיון מספרים שבמהלך הכתיבה הדמויות אינן מתעצלות אלא נוטלות את המושכות ומכתיבות איך ברצונן להתנהג ולדבר. תוכלי לתקן אח"כ.
        אני מניחה שאת יודעת את כל זה.
        ואולי הגיעה העת?

  9. שלום, נעים מאוד, אני גרופית חדשה שלך, ומקנאה, כמובן – בך 🙂

    הגעתי דרך הקישור הזה שקיבלתי מחברה והמשכתי ממנו לכאן: (מקוה שלא עושה בלגנים פה עם הקישורים)
    מה קורה עם גרסת הבמאי המובטחת? פורסמה פה איפשהו?

    בכולופן, את מצחיקה וחכמה וכיף לי לקרוא אותך, אז כנראה שגם אמשיך עם זה..

  10. תודה על הפוסט!
    גם אני בדעה שקנאה אינה רגש "רע", אלא רגש אנושי כמו כל השאר – לא פחות טובה או נעלה, תלוי אם נותנים לה לאכול אותך מבפנים שאז היא נהיית "אלמנט הרסני" או מתעלים אותה למשהו שמוביל אותך קדימה כלומר היא יכולה להיות משהו מועיל.
    אנשים שטוענים שהם אף פעם לא מקנאים הם לדעתי או משקרים ו/או מדחיקים ו/או לא מאוד אנושייים.

  11. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 17.6.11‏

  12. שלום דבורית
    רציתי לאמר שקנאה זה רגש מאוד טבעי ואנושי וכולם חווים אותו, אל תבקרי את עצמך.אם עצמתה גורמת לך סבל יש דרכים להתמודד.א. תמיד תסתכלי על אלה שפחות הצליחו ממך בתחום בו את מקנאה.לא מכירה אותך אך את עושה רושם של בחורה אינטיליגנטית ומוכשרת, הרבה יותר ממני!
    ב. הקטנת ציפיות.אותם פרויקטים צפי לסיימם בעוד נגיד 20 שנה. הקדמת, כל הכבוד הצלחת יפה!
    יש לי עוד אם תרצי בהמשך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s