סינדרום עליסה בארץ הפלאות


מכירים את זה שחוויתם משהו בילדות, וכשבגרתם אתם משכנעים את עצמכם, או שמשכנעים אתכם שזה לא קרה באמת?

למשל, פעם נסעתי עם המשפחה לאנשהו, בלילה, והייתי בטוחה שאני רואה על הכביש גמדים. עם מצנפות וכל זה. הורי כמובן התייחסו לזה בביטול, וגם אני השלמתי בהמשך החיים עם כך שזה לא באמת קרה. אבל מהיום אני מסתכלת על הכל אחרת.

כשהייתי קטנה וחליתי באנגינה (הייתה מאוד פופולרית אז, אנגינה), וזה קרה פעמיים בחודש, הייתי "רואה הכל מרחוק". כל העצמים בבית נראו לי רחוקים וקטנים. דיווחתי על כך לרשויות, ורופאי הילדים (אימי לא הסתפקה ברופא ילדים אחד מעולם עבורנו. כבר מגיל אפס זכיתי על כל שיעול לשלוש סקנד אופיניינס) אמרו תמיד שזה מהחום ושזה יעבור. זה באמת עבר, אבל זה היה סיוט שאין לתאר, בעיקר בגלל האלמנט המפחיד שבזה. הייתי ממש קטנה (פחות מעשר), ולא הבנתי בכלל מה זה אומר, "לראות את הכל מרחוק". במהלך הזמן ואחרי שזה חלף חשבתי שדמיינתי ואו חלמתי את זה. עד היום, כשפתחתי ידיעות והארץ.

ילדה בת 11 שלקתה בשפעת החזירים, הגיעה לבית החולים שיבא עם "תסמונת עליסה בארץ הפלאות":
"היא התלוננה שהוריה מדברים אליה באופן אטי מאוד וזזים בהילוך אטי".
בהארץ דיווח מפורט כולל ציטוט ממאמר:

"במאמר דווח כי הילדים סבלו מ-6 עד 23 התקפים של התסמונת מדי יום, כל התקף למשך 5 עד 20 דקות, על פני שלושה שבועות עד חודש, עד שחלפו. בספרות הרפואית נקשרה התסמונת גם למצבים נוירולוגיים נוספים, בעיקר בגיל הילדות, לרבות אפילפסיה, צריכת סמים – ואף סמים קלים כמו מריחואנה – סכיזופרניה וכאבי ראש מסוג מיגרנה".

לא ייאמן, זה אמיתי! לא דמיינתי!

מה שכן, לא הייתה לי אפילפסיה, עדיין לא צרכתי סמים והסכיזופרניה פסחה עלי, נדמה לי. כאבי ראש – כן, ליוו אותי הרבה שנים.

עכשיו אני מחכה לדיווח על תסמונת גמדי גינה בכבישי ישראל במאה שעברה.

18 מחשבות על “סינדרום עליסה בארץ הפלאות

  1. יווו, גם אצלי!
    כשקראתי את הידיעה מיד נזכרתי איך הייתי מנסה לתאר לאמא שלי (ובבגרותי לחברים, בתקווה שיגידו שגם להם זה קרה) איך אני מרגישה שהכל נורא קטן ואני נורא גדולה – ולהפך, ושאני מרגישה נורא מוזר ומשונה כשזה קורה (סתם ככה, מדי פעם במשך כמה שנים ולאו דווקא בקשר למחלות, למיטב זכרוני), וכולם ביטלו את זה כדמיונות שווא. די מנחם לדעת שזה קרה לעוד ילדים, ודי מוזר שרק עכשיו זה יוצא לתקשורת, לא?

    • נראה לי שפשוט לא חשבנו לחקור את התופעה, כי עובדה שהסימפטום ידוע ורשום מ-1955.
      עוד יותר מעניין לדעת אם ילדות חוו את זה יותר (וילדות חכמות או מטורללות, עוד יותר?)
      אולי זה נבדק כבר במחקרים, אבל לא הספקתי לקרוא. בהמשך.

  2. מה באמת קרה לאנגינה? פעם היו שתי מחלות – אנגינה ושפעת. עכשיו יש כל כך הרבה מיני שפעות שנדמה שהם דחקו את רגלי האנגינה. מזמן לא שמעתי על המחלה הזאת.

    כשהייתי כבר גדולה מאוד – שנה ג' באוניברסיטה – הייתי פעם חולה עם למעלה מ-40 מעלות ובאחד הימים הזיתי שהשותף שלי נרצח אצלנו בבית. שמעתי את הדלת נפתחת ואחר כך לא ראיתי אותו יוצא מהחדר כמה שעות טובות והמסקנה המתבקשת היתה שהוא שוכב מת בחדרו. ההזיה הזאת ליוותה אותי יום שלם. לא העזתי להיכנס לחדר שלו לבדוק. (אחר כך התברר שהוא היה בעבודה והדלת שנפתחה כנראה היתה של השכנים.)

  3. האנגינה לא נעלמה, פשוט לא קוראים לה כבר ככה, אלא סתם דלקת בגרון (כשרואים לבן בשקדים).

    וגם לי היה משהו דומה בילדותי, לא קשור למחלות, שבלילות פתאום כל הרהיטים בחדר היו נראים לי ענקיים.

    • מסתמן דפוס: ילדות חוות זאת יותר!
      וכן, מהמאמרים עולה, וגם מהתיאור של עטרה, שזה לא תמיד בזמן מחלה.
      מה שאומר שאולי כל הסיפור של עליסה, היה בכלל הסימפטום הזה, משהו מדיצינלי נוירולוגי לגמרי!

  4. עכשיו הכל ברור.
    יש אצלנו מנהל בכיר שתמיד רואים את האנשים סביבו קטנים קטנים. מסכן, חולה כרוני.

    אגב, בילדותי היתה גם סקרלטינה.

  5. וואו – עכשיו אחרי שהעלת את זה אני נזכרת שבערך בגיל שש הייתי שוכבת במיטה והייתי רואה את הכל עובר מהר ואז לאט לסירוגין. בעיקר בסלואו מושן, והייתי קפואה, מרוכזת באיך שהכל סביבי והאנשים שמסביבי משנים את קצב הדיבור ובכלל, האטמוספירה הרגישה כמו חלום.
    מוזר…
    יכול להיות שזה משהו שפשוט חווים כילדים?
    עניין התפתחותי נוריולוגי?
    אני זוכרת שזה הפחיד אותי והקסים אותי בו זמנית ולא סיפרתי לאף אחד. גם לא הייתי חולה באנגינה או שפעת. סתם כך – באמצע היום.
    מי היה מאמין שגם אני הייתי פעם עליסה…

    • כן, אם תקראי את התגובות של עטרה ומיכל וגם תיכנסי ללינקים תראי שכן, יש ילדים שחווים זאת בלי קשר לאנגינה אקזוטית או לשפעת חזירים מודרנית.
      אבל שימי לב, עד כה מצאנו רק ילדות שחוו זאת. מרתק.

  6. אחת הסיבות לתסמונת היא בגלל שכולנו: nanos gigantum humeris insidentes. ממרחק שכזה לא צריך לחלות באנגינה בשביל לראות בקטנה. אני מכיר נמוך קומה אחד (קצת גוץ אמנם) שמתגבר על התסמונת בכך שהוא משטח את כל סובביו. אבל הוא חולה כרוני.

  7. גם אצלי!
    בד"כ בזמן הדמדומים, לפני ההרדמות במיטה כשאני נעה בין הרגשה ומראות כאילו אני ענקית וכל מה שסביבי קטן לבין הרגשה ומראות הפוכים – אני קטנטונת וכל מה שסביבי ענק.

  8. אני ילד בן 13 ואני זוכר שכשהייתי קטן והייתי בנסיעות התחלתי לדמין שכל הבניימים מתחילים לקפוץ.
    כאשר בגיל צעיר הלכתי לישון התחילו לי להיות הזיות של גודל כמו אליס.
    לפני לילה לא הצלחתי להרדם ואז התחילו להיות לי התקפים, של קול, היו רעשים קטנים (לא בראש שלי) והראש שלי קלט אותם כרעשים ענקיים… וזה חזר על עצמו שוב ושוב, ממש כמו התקף. אז אמרתי את זה להורים שלי ואז שכבתי איתם במיטה כדי להרדם ואז ראיתי שהכל הולך ממש מהר וזה שיגע אותי.
    אבי אמר לי שיש לי את התסמונת הזאת ושהיא היתה לכל הגברים במשפחתי.
    כשהוא סיפר התחלתי להזכר שאחי סיפר לי כשהוא היה בגילי משהו על התסמונת, אבל שכחתי הכל.
    עכשיו אני בכיתה ואני ממש סובל…כי כולם צורחים ועושים רעש והכל ממש הולך מהר ואני לא יודע מה הולך לי בראש… זה משגע אותי… ישנתי בלילה רק שעתיים ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי…
    אם למישהו יש עצות או מישהו שאני יאכל להזדהות איתו תשלחו לי בבקשה למייל אני משתגע!

    סאם ברוורמן
    serious.sam.kid@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s