הבלקברי שלי ואני

ותיקי הקרבות זוכרים ודאי את מערכת היחסים הטעונה שלי עם סלקום. הקרב האחרון התנהל סביב העובדה שנורא רציתי לשדרג את המכשיר הגרוע שהיה לי, ולהצטרף לעדת חכמי-הסלולר. אלא שכל מיני מגבלות חוזיות לדעת סלקום מנעו ממני סמארטפון. ואז, יום שישי אחד, בשבוע האחרון של שנת 2010, הסתובבתי ליד דיזנגוף סנטר כשהסלולרי שלי צלצל. על הקו הייתה נציגת פלאפון ששאלה איך אפשר לגרום לי לערוק לשורותיה. ואני, נערה קלה להשגה ככל שרק אפשר לדמיין, אמרתי מיד:
– אני רוצה בלקברי.
– אין בעיה, ענתה הנציגה.  איפה תהיי בעוד שעה?
– איפה שתגידי, עניתי, בניגוד לכל כללי החיזור.
וכך רכבתי, לא מאמינה שזה קורה לי, לביתי שביפו.

תוך שעה  הגיע נציג פלאפון, סיפר לי על חייו, אני לא סיפרתי על חיי, הכל כרגיל, החתים אותי על כמה אלפי ניירות (לא קראתי. בסדר, אני אשמה, אני יודעת), ואמר לי שכבר ביום ראשון יגיע הבלקברי. וזה קרה, ממש כך.
כלכלית הייתה זו עסקה מצוינת, שלפיה אני גם משלמת הרבה פחות מאשר בסלקום, וגם יש לי את מכשיר חלומותיי, בלקברי 9300.

מאז עברו חודשיים וחצי במהירות מסחררת כדרכם של חודשיים וחצי, וכל יום אני יודעת קצת יותר על הביבי שלי. מה שכן, בדבר אחד אין כנראה הבדל בין כל חברות הסלולר: זמן ההמתנה למוקדן. גם האופציה של החברה לצ'טט עם המוקדן באתר במקום להחזיק את האפרכסת ביד (כן, עדיף את ההמתנה למוקדנים לעשות מבזק) גרועה ביותר, והמצ'טטים הם כנראה עובדי הניקיון שבזמנם החופשי מצווים גם לענות לצ'ט.

גדולתו המרכזית של הביבי (על שלל דגמיו כמובן) היא הזמינות האינסופית בכל רגע נתון לכל דבר ולכל אחד. כדי לקרוא מיילים לא צריך להתחבר לרשת בשום מקום בעולם. ואם כבר רוצים להתחבר לרשת, זה קורה במהירות ובקלילות, והכל בתוךך חבילת הגלישה היעילה והחסכונית.
וכך אני קוראת חלק גדול מהיממה מיילים. כלומר רק במצבים ספורים בחיי אני לא. כן, אני לוקחת את הביבי לחדר השינה, ואת שנתי הקלה אני מתבלת בקריאת מיילים גם בשעות הקטנות.

הביבי מתאים לקונטרול פריקס, ולכל מי שמשוכנעים שבמייל תגיע ההצעה שלה חיכו כל חייהם, אהבת החלומות, ההודעה על הזכייה בלוטו או על כך שקונים מהם את הסטארט אפ שלהם, ומה לא.

עוד דבר: בישראל רק חמישה אחוזים מבעלי הסלולר אוחזים בבלקברי. עוד סיבה שהפכה אותו לנחשק בעיני. אני מרגישה שייכת ליחידה אקסקלוסיבית, חטיבה של אנשים שלא מסוגלים להרפות לרגע, שחייבים להיות מחוברים למה שמהווה לכאורה את החיים שלהם בכל רגע נתון. אבוי לבושה, אוי לפדיחה, אבל בנאדם צריך להודות במגבלותיו. אז הנה, אני מודה.