כל הדבורית שבעולם (חלק ג', וכנראה אחרון!)


ילדה בת עשר שלא קוראים לה דבורית מנגנת את מעוף הדבורה של רימסקי-קורסקוב

בגלל ההיענות לתחילת הפרויקט הייתי משוכנעת שכל שמונים ומשהו הדבוריות שבעולם יתייצבו באותה חדווה בה התייצבה העשירייה הראשונה. אבל משק כנפי הדבורה היכה בפני. ממש לא. בפוסט הראשון היו תשע דבוריות נרגשות. בפוסט השני שש דבורית. היו שבע, אבל השביעית הזדעזעה מסיבות לא ברורות לראות את דבריה ברשות הרבים וברחה. חבל. הבטיחה שתחזור ופרחה לה. לכי תסמכי על החיות השחורדיוניות האלו (פסים שחור צהוב, כן?). עוד אחת ביקשה לשמוע את קולי, לוודא שאני לא איזה פדופיל או סוחר קוק. נחה דעתה וכתבה. שאר הדבוריות פשוט לא הגיבו. האמת, זה משמח. מי שלא ענתה לי פשוט לא קיימת. מדובר כנראה בפלקטים של דבוריות שנועדו לבלבל את דעתי, שלא אהיה כה מבסוטה מייחודי.

ובכן הנה הקבוצה השלישית והאחרונה הכוללת שש שבע דבוריות. בסך הכל הגעתי ל-22 מכן. אני לא מחכה לדבוריות נוספות. אם יבואו – תפאדל. ואם לא, אדע כאמור שהן לא באמת קיימות. אחרי הדבוריות האחרונות יבוא הסיכום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק ב')

הבנתי שצריך לעשות משהו עם השם הביזארי הזה, שאחראי בחלקו להיותי קצת, אממ, משונה, אחרי שקיבלתי הצעת חברות מאחת הדבוריות והתחלנו להתכתב.
כך נולד פרויקט כל הדבורית שבעולם, שזהו חלקו השני.

וזה השאלון ששלחתי לדבוריות.

שלום דבורית
אני רוצה לכתוב על הדבוריות שבארצנו ולכן שולחת לך שאלון. אשמח אם תשיבי.
– מי בחר את שמך ולמה?
– האם גם אצלך השילוב של שם פרטי ושם משפחה הוא יחיד בעולם?
– את אוהבת/שונאת/ שוות נפש את/לשמך?
– אם לא היו קוראים לך כך, איך היית רוצה שיקראו לך?
– היית רוצה לשנות את שמך?
– את יודעת מה משמעות המילה דבורית (אל תחפשי עכשיו!)?
– את מסבירה לאנשים למה קראו לך כך?
– מהם השיבושים שהשם שלך זוכה להם ביוםיום?
– מה הדבר הכי מצחיק (או עצוב) שקרה לך בגלל שמך?
– יצא לך להיתקל בחיים בעוד דבורית?
– את מתבאסת מכך שיש בעולם כמה עשרות דבוריות?
– את חושבת ששם ייחודי הופך את מי שנושא אותו ליוצא דופן?
– מה את אומרת על כך שאלמלא פייסבוק לא הייתי יודעת על קיומך?
– מה את עושה בחיים?
– איפה נולדת?

יש מצב שפספסתי כמה דבורית בפייסבוק, יש כאלו שאי אפשר לשלוח להן הודעה ויש אולי כמה חסרות פנים.
אם באמתחתכם דבורית נסתרת שלא פניתי אליה, הפנוהּ הלום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק א')

השם שלי תמיד היה עניין מרכזי בחיי. סוג של גאווה על השם הייחודי וגינונים אקסצנטריים שפיתחתי בהתמדה כלוויית חן לשם. אם כבר ייחודיות, אז עד הסוף.
אחד הסרטים הדוקומנטריים האהובים עלי הוא הסרט של אלן ברלינר, הצליל הכי מתוק, שתר אחר אלן ברלינרים נוספים.

אם עד עידן פייסבוק חייתי בעולם שכולו דבורית אחת ואליו הגיחה אי פה אי שם שמועה על דבורית נוספת או מפגש אקראי ומבעית עם מישהי הנושאת אותו שם, הנה הגיע פייסבוק וטפח בפרצופי: כמאה 80 ומשהו דבורית מסתובבות בעולם (כלומר בפייסבוק), והעולם מצדו בהלם.
איזה ייחוד ואיזה ערדליים.
אז חיברתי שאלון והתחלתי לשלוח אותו לדבוריות הפייסבוק (עד שצצה לי הודעה מפחידה מהאח הגדול שאם לא אפסיק לשלוח הודעות בקצב יסגרו לי את החשבון!).
הדבוריות מצדן התחילו לענות בשמחה.
אני מתחילה לפרסם את תשובותיהן.
זה יהיה פרויקט מתמשך שישתרע על פני כמה פוסטים. בסוף יהיו סיכומים ו… אבל למה להקדים את המאוחר?
להמשיך לקרוא

דוקו צ'אלנג': תזכורת, נוסטלגיה ועצות

היית עושה שוב את דוקו צ'אלנג'? שאלתי את איילת דקל השבוע.
לא! ענתה מיד, הרי מלכתחילה עשיתי את זה בשבילך!
והיא צודקת. החידק הדוקומנטרי תקף אותי לפני כשנתיים, ומאז הוא לא מרפה. רעיונות. תחקירים. כתיבה. משלוח לקרנות השונות. ציפייה לתשובה. לעוד תשובה. ולעוד תשובה. בינתיים אין לי שום בשורה מרנינה להפיץ לעולם. לא מעט כסף, דמעת וזמן השקעתי עד כה בעניין, וזה בלשון המעטה.

אבל ימי הדוקו צ'אלנג' היו כיף שאותו לא ידעתי מאז ימי ההפקות בזמן לימודי הקולנוע. כיף שמלווה בחרדות ובתסכול ובדרמות אין קץ, שברגע שהן קורות נדמות כסוף העולם, אבל היום אי אפשר אלא לגחך כשנזכרים בהן.

דוקו צ'אלנג' זה משהו שעושים פעם בחיים, כך לפי הבנתי. אלא אם אתם בני עשרים ולא אכפת לכם להתאבד על ההפקה הזו שנה אחרי שנה.
איילת ואני, כל אחת לחוד, במקום אחר לגמרי עכשיו, אבל גם היום, כשדוקו צ'אלנג' 3 יוצא לדרך, אני מסתכלת על הפרטים בעניין:

דוקו צ'אלנג' הוא פרויקט קולנוע בינלאומי, שבמרכזו תחרות ליצירת סרטים קצרים על נושא נתון ובזמן קצוב. לרשות יוצרי הקולנוע שיתקבלו עומדים 5 ימים כדי ליצור סרט דוקומנטרי באורך 4-7 דקות. הנושא השנה הוא "דרך אחרת”, בהשראת יום העצמאות שייחגג בעיצומם של ימי ההפקה. מתוך היוצרים שיירשמו לתחרות יתקבלו 12-15.
היוצרים ירכיבו את הצוות ויקבלו חבילת ציוד, צילום והקלטה, חדרי עריכת וידיאו וסאונד (החידוש השנה: הצוותים יוכלו לצלם ב-HD). הצוותים שיוזנקו יקבלו נושא משותף בנוסף לנושא השנתי, וכן ז'אנר דוקומנטרי.
כל צהיוצרים יגישו את הסרטים המוכנים ביום ובשעה שנקבעו. חלק מהסרטים יעלו לגמר, יוקרנו ב-18.5 בדוקאביב 2011 בנמל תל אביב, ובהקרנות מיוחדות בסינמטק.
הזוכים יקבלו פרסים יקרי ערך – בין השאר מענק פיתוח וחבילות הפקה וציוד. הסרטים ישודרו בערוצים 2 ו-10 ובאתר האינטרנט של התחרות בישראל ובארה”ב. סרטי הגמר יופצו במארז DVD ויוצגו בהקרנות בחו”ל.
התחרות פתוחה ליוצרים שמאחוריהם לפחות יצירה דוקומנטרית או עלילתית אחת. יוכלו להירשם גם סטודנטים בשנתם האחרונה ללימודי טלוויזיה ו/או קולנוע במוסד מוכר להשכלה גבוהה.
לפרטים ולהרשמה שתסתיים ב-19 באפריל.

לכל הדוקומנטריסטים שמתלבטים: לעשות את זה? כן, אבל רק אם זה בוער בעצמותיכם כמו שזה בער בי, והצלחתי להלהיב את איילת, שסחפה איתה את הצלם אודי גולן ואת העורכת אפרת קמפל. מה שמביא אותי לעצה הבאה: אל תחפשו אנשים חדשים לעבוד איתם בחמשת הימים האינטנסיביים האלו: תשתדלו שאלו יהיו אנשים שאתם מכירים את כל גחמותיהם ואת רוב השטיקים שלהם. אין לכם זמן לדינמיקה קבוצתית ולשיחות נפש בימים האלו. אתם צריכים לפעול כמכונה משומנת. ועוד דבר: חשוב שיהיה לכם קצת כסף (כמה זה קצת? כמה מאות שקלים). אפילו שאתם מקבלים את הציוד.

וזה הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב, למי שעוד לא ראה או למי שכן ראה ומתגעגע.
הגענו לגמר, אבל לא זכינו באחד משלושת המקומות הראשונים

סטנסיל

אין לי מושג איך עובד התת מודע שלי, או, למה בדיוק חלמתי הלילה על סטנסיל, כולל הריחות שלו והנוזל הוורוד ההוא.
אולי בעקבות הכתבה הזו על שובן של מכונות הכתיבה שקראתי בשבוע שעבר חלמתי על הקאמבק של הסטנסיל. אך מתבקש, לא?
אבל מה לי ולסטנסיל?

או, כך היינו משכפלים מסמכים בצבא, ביחידת מצ"ח הצפונית בה ביליתי את התקופה הכי יפה בחיי. לא, סתם.
קודם היה צריך להכניס את דפי הסטנסיל היקרים למכונת הכתיבה, ואז לכתוב. ברור. לאחר מכן לוקחים את דף הסטנסיל המודפס (מעין חריטות לתוך השעוונית שמעל הדף עצמו). זו הייתה עבודת פרך, שכפול הסטנסילים, ובסוף כל סשן כזה הייתי יוצאת מהחדרון בשקובית בה הייתה המכונה המגושמת כאילו עבדתי בבית דפוס, כולי מטונפת מדיו שקשה היה להסיר. המכונה הייתה נתקעת מיליון פעם בדקה, ובקיצור, היה כיף גדול.

הקטע הנחמד היה לעשות הגהות על הדפים: כמו שכתוב באייטם המלונקק אפשר היה לעשות תיקונים קלים על ידי סתימת חירורי השעוונית בנוזל ורוד ומצחין שהיה בטח רעיל וממסטל יותר מכל גז מזגנים דהיום.

חיפשתי אזכורים לסטנסיל ברשת ומתברר שיש מכונות סטנסיל מודרניות שלא דומות בשיט למפלצת מריירת הדיו שלנו מהבסיס.
בפליקר מצאתי חשבון עם צילומי מכונות סטנסיל, חלקן כבר שוכנות מוזיאונים.

ועכשיו אני רק צריכה לברר לעצמי: מה סטנסיל מסמל עבורי? למה אני רוצה לעשות לו קאמבק? מה אני רוצה לשכפל?
איך בדיוק הדבר הזה צף לתודעת החלום שלי, כשעשרות שנים כלל לא חשבתי עליו ולאיזה כיוון לקחת את החלום הזה?

שנתיים על הכביש, כחדשה

אני חוגגת שנתיים לרישיון הנהיגה (כלומר הרכיבה) הראשון בחיי. לא מעט תלאות עברנו עד שהגענו עד הלום:

– עברתי תיאוריה (בקושי).
– סיפרתי על לימודי הרכיבה. אני רק נזכרת בשמיניות על המגרש ומחשבת את קצי.
חשבתי ששברתי את היד. ויש לי אפילו גבס.
– 2 באפריל 2009 – יש לי רישיון!
– באותו יום רצתי לרכוש את הקטנוע הראשון שלי Fly (המלווה אותי עד היום), והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר היה איתי.
– אלו חוויות הרכיבה הראשונות שלי, לבקשת הקהל.
– וזו ה-תאונה, שנה ויום אחרי התאונונת הראשונה. למחרת התברר ששברתי את האגודל ופה אני מספרת איך החיים עם אגודל שבורה.
האגודל החלימה אחרי כמה שבועות, אבל הדלקת בגיד בכתף ימין רק לאחרונה כמעט נמוגה. זה היה שיקום ארוך, לא ברמת היומיום, שם תפקדתי פיקס, אלא באקסטרים, בשיעורי היוגה. בכ"מ, עכשיו הכל בסדר.

אם השנה הראשונה עברה בקלות, הרי שהשנייה, אחרי התאונה, הייתה מלאת חרדות רכיבה. הוסיפו לכך שתי תאונות קטלניות ובעלות פרופיל גבוה וקבלו אותי, בלחץ. זה לא שירדתי מהקטנוע לרגע, אבל הרכיבה שלי הפכה למהוססת יותר.
בין שני האירועים עשיתי קורס אופנוען מאומן, ובהחלט למדתי שם כמה דברים להגברת הביטחון הרכיבתי. השאלה היחידה היא למה לא מלמדים רכיבה מלכתחילה כך, במקום לעשות עשרות אלפי שמיניות (חי נפשי, לא עשיתי שמינייה אחת מאז שיש לי רישיון) על המגרש.

אבל  איך החיים על הכביש חוץ מזה, חוץ מציוניוני הדרך האלו, שכמובן כולנו שמחים לקרוא?
אז ברור, חיי השתנו לבלי הכר. למען האמת אני לא מבינה איך חייתי חיים שלמים קודם לכן בלי להיות ממונעת. איך הגעתי לכל מקום, מה, באמת באופניים?
אה, לא, לפעמים הטרדתי את נהגי המוניות המקומיים, ולעתים נמקתי בתחב"צ.

אז למה לא עשיתי זאת קודם? נו, הסברתי כבר לא פעם: טראומה, בלוק, מחסום, מה שתגידו. הכל היה שם. תהליך התבגרות מאוחר, זה שעובר על כל אדם מהיישוב בגיל 16 נמשך אצלי עשרות שנים.

עם פרוץ השנה השלישית, ואחרי שעברתי סשן מתיש של חידוש רישיון-חידוש רשיון רכב-טסט, אני כשירה להמשיך הלאה, להיות אימת הנוהגים מלפני, מצדדי ומאחורי.
ומה עם רישיון למכונית, מתי תתבגרי? מממ, לא יודעת, לא ממש נראה לי. מצד שני, זה מה שאמרתי כששאלו אותי למה אני לא מתקדמת מהאופניים.
כך שבעוד כעשרים שנה יש סיכוי שאעשה רישיון 4-גלגלי. ואח"כ, מי יודע, אולי קורס טיס.

תל אביב פוגשת את מישל וולבק

בעשרה לשתיים הבופאים בקומת המסד של הסינמטק התל אביבי היו מרוקנים. רק כמה גזירי גזר כמושים רבצו דומם סדורים בעיגול בצלחות הגדולות. המון כוסות יין ריקות, המון בקבוקים ריקים. לא נותרה לי טיפה לרוות את צמאוני. אפילו מכלי התפוזים והאשכוליות עמדו שקופים וחיוורים ממני. ויתרתי. איך כולם ידעו שצריך לבוא הרבה יותר מוקדם כדי ליהנות?

בשתיים ועשרה (שישי, 1 באפריל) אולם 1 של הסינמטק היה מלא עד אפס מקום.
בשתיים ועשרים אלון גרבוז, מנהל הסינמטק עלה ודיווח שה-אורח, ה-סופר ה-צרפתי מישל וולבק, צריך להירגע מקבלת הפנים של המסה התל אביבית. הוא חטף פיקון ברכיים קל.

כמה דקות אחר כך עולה שגריר פריז בתל אביב (סתם נו, שגריר צרפת בישראל), כריסטוף ביגו והמתורגמנית שלנו לצהריים זה, לנה אטינגר. ביגו אומר "לא אציג את מישל וולבק, כי הוא נמצא מחוץ לכל הגדרה והוא גם עלול להיות פרובוקטור ולהגיד ההפך, אבל הוא אחד הסופרים החשובים בצרפת.
אני אוהב לזכור שהוא גם מהנדס-אגרונום וזמר (והנה השיר החדש שלו, נובמבר), משורר ומתעניין בקולנוע. זה אירוע גדול לארח פה אינטלקטואל שמדבר על המציאות, אוטופיה, מיניות, קשר בין גברים לנשים, כל מה שחשוב, וגם על צער, בדידות ועצב".

שרון רוטברד, מבעלי הוצאת בבל, המוציאה את ספריו בישראל, עולה לבמה עם הפמליה הכוללת את וולבק על מעילו ותיק הגב שלו (בירידה מהמדרגות לבמה אני משוכנעת שוולבק מביט בנעליים המשונות שלי ובי, לשנייה), רונית אלקבץ בשמלה שחורה ארוכה ונעלי התעמלות, סמלה המסחרי העכשווי, ותרזה קרימיזי, המו"לית הצרפתייה של וולבק. רוטברד מספר שוולבק ביקש כמה פעמים להיפגש עם הקוראים שלו בישראל ושזה מה שהוא עושה כאן רוב הזמן, כולל צעדה תמה בשד' רוטשילד, כשבני עמנו מבקשים ממנו חתימות. "אני אחד הקוראים הראשונים של וולבק באולם", אומר רוטברד. "ביום שהספר הראשון שלו יצא לחנויות במקרה קניתי את הספר וקראתי אותו מיד. ומה שקרה לי, אני מניח, קרה לכולכם: אגרוף בבטן, פיצוץ במוח. ומאותו רגע נפשי נקשרה בנפשו איכשהו. הספרים שלו נקראים במהירות הבזק אבל הדמויות ממשיכות לחיות. אני מרגיש שכל רומן שלו הוא חתיכת חיים".

קרימיזי, "אחת הנשים הכי חשובות בספרות הצרפתית" מתארת את המו"ל (כלומר היא) כילד זנוח שהוריו הם אבא עצבני, "החלק המסחרי", ואם ענוגה, "האמנות".

ולקטע האמנותי. אלקבץ ולאחריה (וקצת איתה) וולבק מקריאים קטעים מהספר החדש שלכבודו התכנסנו, המפה והטריטוריה: הפגישה והפרידה. הם נשמעים טוב ביחד.

רוטברד שואל: בכתיבה שלך, בהתחלה, ציירת מערכת יחסים פשוטה המבוססת על סקס וכסף. בפלטפורמה זה מורכב יותר, ונוספת שאלת הניידות. באפשרות של אי הבריאות, הנעורים, וכאן (בהמפה) יש המון תמות חדשות: חברות, אהבת המולדת, יחסי אב בן והמון שאלות אתיות, למשל על סוגיית המתת החסד. האם צדקנו כששאלנו בחלק האחורי של הספר האם יש סיבה לחיות, דברים ששווה לחיות בשבילם?
וולבק עונה שאופטימיות לא נראית לו המילה הנכונה. נכון, יש איזשהו רוך הנובע מזה שלכל הדמויות יש רצון טוב, אבל זה עוד לא מספיק כדי שהדברים יצליחו.
זה משהו היסטורי במערכת, התנאים לא טובים. למשל, אם שואלים שאלה פשוטה, אם חיי האהבה וחיים מקצועיים יכולים לחיות ביחד התשובה היא לא. אבל אנשים בוחרים בקריירה ואפילו לא מתלוננים…
…לאנשים יש נטייה לייצר מיקרו-התקבצויות הנקראות משפחות שנכשלות לרוב בגלל 'טבע הזמן' (אני מניחה שהכוונה היא לפרעות שמחולל הזמן בכל דבר: בגוף, בנפש, ביחסים)".

רוטברד אומר, אבל העבודה היא ערך חשוב בספר. כשג'ד (גיבור הספר) אומר לאבא שלו תעזוב את העבודה, כי הוא מאוד סובל בה, הוא עונה לו, אני לא יודע לעשות שום דבר אחר, מה אעשה בחיים אם לא אעבוד?

פה יש כל מיני ספוילרים לספר, הן מצד הקהל והן מצד וולבק אשר על הבמה. אני, שעוד לא קראתי את הספר וכמוני עוד שניים-שלושה-שלושים איש באולם התמרמרנו ברחש תרבותי, ולכן אדלג על כמה שאלות פרטניות.

מתברר לי שוולבק הציב עצמו כאחת הדמויות בספר, והיא, לא עלינו, מאושרת באחרית ימיה, אותה דמות. בתשובה לשאלה מה לנו האושר הלזה עונה וולבק "כי הוא נכנע לחיים של איש מבוגר שחי בכפר עם הכלב שלו וקורא ספרים. כנראה שדמיינתי את עצמי ככה, זה לא נראה לי מאוד אמין, אבל מספיק כדי לתאר את זה. אני לא חושב שזה היה מחזיק מעמד הרבה זמן בחיים… (זזזז. ספוילר)".

"אני כותב רומנים קצת במקרה", הוא מסביר בהמשך, בתשובה לשאלה אחרת, "בעיקר בגלל שהבחנתי בחוסר. כשכתבתי את הרחבת תחום המאבק היה חוסר. לא ראו כ"כ עד כמה המקצועות שאמורים להיות מלהיבים הם לא כאלה, ועד כמה הכניסה לחיים האקטיביים, לקריירה, סוגרת כל אופציה של חיים אישיים. השדה העיקרי של החיים החברתיים לא הופיע כלל ברומן. ככה נכנסתי לזה והפכתי לסופר, ולאט לאט חיבבתי את זה יותר ויותר כי פשוט הבנתי שאני אוהב לייצר דמיויות. טיסראן, שתראו אותו בסרט אחר כך, היה מאוד משמעותי עבורי. אני מופתע שאמצעי אמנותי כל כך פשוט, כי זה רק תסכול מיני, לא שום דבר אחר, כל כך מצליח, או שאני פשוט נורא מוכשר".

– על השאלה מה ההבדל בין פורנוגרפיה לאמנות הוא מתקשה לענות. לדבריו, בספרות אין כל כך בעיות כאלו, ובאמנות ויזואלית זה הרבה יותר קשה. "בואי נחליף שאלה", הוא אומר לשואלת, "כי מה שיש לי להגיד יותר מדי כללי והמחשבה שלי בנושא לא ממש מעובדת עדיין".

– האם רק מערכת יחסים לא מינית יכולה להעניק חמלה ונחמה, שואלת מישהי, למשל, מערכת היחסים עם הכלב באפשרות של אי. וולבק עונה – "לא, אישה לא יכולה להחליף כלב". אלקבץ מתבדחת פה, אבל לא שמעתי בדיוק מה אמרה. משהו על החלפה אפשרית בכל זאת.

– האם אהבה כאידאה נעלמת ברגע שמנסים לממש אותה, שואל מישהו.
"אי אפשר לצפות שאענה על כך ככה בזריזות, הרי כל הספרים שלי מדברים על זה באריכות", אומר הסופר ואז נותן דוגמה אחת מכל הדמויות שלו, המוכיחה שזה דווקא אפשרי. ואלרי בפלטפורמה.

– האם אפשר לחיות חיים של כנות בלי לצאת מהתקופה שואלת מישהי. לא ממש הבנתי אותה, אבל התשובה שלו מסבירה:
"זה יכול להיות מאוד קשה לחיות מחוץ לעולם האמיתי בלי להיות משוגע לגמרי, אבל זה אפשרי. למשל, מייקל ג'קסון ניסה לצאת מהמציאות. אני אומר את זה בשיא הרצינות".

– יש מצב למהפכה?
"כתבתי על מהפכה על ידי חוסר תנועה. להפסיק להשתתף בכל. פשוט לעצור. אני לא יודע אם בקריאה שנייה הרעיון הזה ייראה לי עדיין הגיוני".

רוטברד מגיע לשאלה אותה שואלים פה כל אורח נטה לדון. היחס שלו לישראל:
"לפני שהגעת, וגם אחרי, איחלת למדינת ישראל חיים ארוכים. האם אתה מודאג בשבילנו?"
וולבק אומר: "אני זוכר היטב תקופה שהקונפליקט הזה ממש לא הזיז לי, ובסופו של דבר הזדעזעתי מהאמצעים שבהם משתמשים הפלסטינאים, ולקחתי בחשבון את המיתון היחסי של האמצעים שבהם משתמשים הישראלים. הם לא יוצאים לפיגועי טרור (מחיאות כפיים פה, בסינמטק תל אביב). אני חייב לומר שאחד המשפטים היותר נוראים שאי פעם אמרתי זה המטרה מקדשת את האמצעים. אני חושב שהאמצעים שבהם אנחנו משתמשים מאפשרים לדעת מיהם הטובים ומיהם הרעים, אז לאט לאט הפכתי תומך של מדינת ישראל מבלי להתעמק בדיוק בפרטים. אני מביט מדי פעם, אבל לא כל שבוע. וכן, אני מודאג בשבילכם. בכל זאת, הדמוגרפיה היא נשק חזק. וכשיש דמוגרפיה גבוהה (הכוונה ילודה, ד') ערך חיי האדם נמוך".

תל אביב יצאה מאוהבת מהמפגש. בחוץ היכה בה אור חזק. היום הראשון לשעון הקיץ.


הנה שלוש דקות וקצת מקצה השיחה שהעלה אילן נחשון לטיובית.

הערות:
– אם יש למישהו מהנוכחים באולם תיקונים – אשמח לתקן
– לא הבאתי את כל השאלות והתשובות, כמובן
בלקברי לא יכול לשמש כמצלמה עם זום. כלומר יכול, אבל זו התוצאה
מי עוד כתב על וולבק בישראל:
נעם רשף לא מתלהב