שנתיים על הכביש, כחדשה

אני חוגגת שנתיים לרישיון הנהיגה (כלומר הרכיבה) הראשון בחיי. לא מעט תלאות עברנו עד שהגענו עד הלום:

– עברתי תיאוריה (בקושי).
– סיפרתי על לימודי הרכיבה. אני רק נזכרת בשמיניות על המגרש ומחשבת את קצי.
חשבתי ששברתי את היד. ויש לי אפילו גבס.
– 2 באפריל 2009 – יש לי רישיון!
– באותו יום רצתי לרכוש את הקטנוע הראשון שלי Fly (המלווה אותי עד היום), והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר היה איתי.
– אלו חוויות הרכיבה הראשונות שלי, לבקשת הקהל.
– וזו ה-תאונה, שנה ויום אחרי התאונונת הראשונה. למחרת התברר ששברתי את האגודל ופה אני מספרת איך החיים עם אגודל שבורה.
האגודל החלימה אחרי כמה שבועות, אבל הדלקת בגיד בכתף ימין רק לאחרונה כמעט נמוגה. זה היה שיקום ארוך, לא ברמת היומיום, שם תפקדתי פיקס, אלא באקסטרים, בשיעורי היוגה. בכ"מ, עכשיו הכל בסדר.

אם השנה הראשונה עברה בקלות, הרי שהשנייה, אחרי התאונה, הייתה מלאת חרדות רכיבה. הוסיפו לכך שתי תאונות קטלניות ובעלות פרופיל גבוה וקבלו אותי, בלחץ. זה לא שירדתי מהקטנוע לרגע, אבל הרכיבה שלי הפכה למהוססת יותר.
בין שני האירועים עשיתי קורס אופנוען מאומן, ובהחלט למדתי שם כמה דברים להגברת הביטחון הרכיבתי. השאלה היחידה היא למה לא מלמדים רכיבה מלכתחילה כך, במקום לעשות עשרות אלפי שמיניות (חי נפשי, לא עשיתי שמינייה אחת מאז שיש לי רישיון) על המגרש.

אבל  איך החיים על הכביש חוץ מזה, חוץ מציוניוני הדרך האלו, שכמובן כולנו שמחים לקרוא?
אז ברור, חיי השתנו לבלי הכר. למען האמת אני לא מבינה איך חייתי חיים שלמים קודם לכן בלי להיות ממונעת. איך הגעתי לכל מקום, מה, באמת באופניים?
אה, לא, לפעמים הטרדתי את נהגי המוניות המקומיים, ולעתים נמקתי בתחב"צ.

אז למה לא עשיתי זאת קודם? נו, הסברתי כבר לא פעם: טראומה, בלוק, מחסום, מה שתגידו. הכל היה שם. תהליך התבגרות מאוחר, זה שעובר על כל אדם מהיישוב בגיל 16 נמשך אצלי עשרות שנים.

עם פרוץ השנה השלישית, ואחרי שעברתי סשן מתיש של חידוש רישיון-חידוש רשיון רכב-טסט, אני כשירה להמשיך הלאה, להיות אימת הנוהגים מלפני, מצדדי ומאחורי.
ומה עם רישיון למכונית, מתי תתבגרי? מממ, לא יודעת, לא ממש נראה לי. מצד שני, זה מה שאמרתי כששאלו אותי למה אני לא מתקדמת מהאופניים.
כך שבעוד כעשרים שנה יש סיכוי שאעשה רישיון 4-גלגלי. ואח"כ, מי יודע, אולי קורס טיס.

16 מחשבות על “שנתיים על הכביש, כחדשה

  1. דבורית יקרה ,
    מצד אחד בא לי להגיד לך כמה שרכב דו גלגלי זה מסוכן …
    אבל ברור לי מעל כל ספק שאת מודעת לסכנות …
    אז אני רק אמליץ לך לעשות רשיון על אוטו כמה שיותר מהר 🙂
    ושתשמרי על עצמך !

  2. אחרי שלושים שנות רכיבה על אופנוע ממוצע הנפילות/החלקות ותאונות שלי מגיע לשיעור של פעם בשנה וחצי
    את התאונה האחרונה עשיתי לפני חודש ובדיוק אז לא לבשתי חליפת מגן ומגיני ברכיים.
    בקיצור מקווה שאת מקפידה על אמצעי בטיחות כמו כן את יכולה להרחיב על קורס אופנוען מאומן – גם אני רוצה 😉

  3. כמי שעשתה רישיון נהיגה (על אוטו) רק בגיל 43 (אחרי עשרות שנות דהירה פרועה על אופניים ברחבי העיר), ונהגה בו לראשונה ללא ליווי של מבוגר אחראי רק בגיל 51, ומאז קורעת את הכבישים בביטחון מופרז לגמרי, אך עוד לא מעזה לעלות על דו-גלגלי שאינו אופניים, נראה לי שלנהוג עם מנוע בין הרגליים דווקא דורש יותר אומץ ובגרות ואחריות מאשר לנהוג במכונית. כך שלטעמי, העובדה שטרם הוצאת רשיון נהיגה ברכב כלל לא מעיד על אי-התבגרות, להפך – אולי התבגרות בדרך שונה מהמקובל, מה גם שהיא תואמת את צרכייך (מי צריך מכונית בגושדן?).

  4. לנהוג עם מנוע בין הרגליים דווקא דורש יותר אומץ ובגרות ואחריות מאשר לנהוג במכונית.
    אז תשמרי על עצמך, בעיקר בנתיבי איילון, ותעברי במהרה לרכב 4 גלגלי (שלי). 😆

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s