המדריך ליתום המתחיל

אבא שלי, רפי שרגל, נפטר ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון. התכוננו לכך. אמרו לנו מפורשות. ישבנו והמתנו. ידענו מהתחלה שהשנים האחרונות הן זמן שאול, שאין למה לקוות. שהספירה לאחור מתקדמת. התיאור שלהלן הוא של ההלוויה והשבעה מהצד החילוני של המפה. זאת אומרת קבורה על פי כל כללי הטקס, אבל לאחר מכן, התייחסות חופשית לשבעת הימים. אין בתיאור בכדי לפסול או לבקר התנהגויות/ מסורות אחרות או לפגוע במישהו. לא נערכו תפילות בבית הורי. לא מילאנו את כל מנהגי האבלות. אמרנו שלום, אמרו לנו שלום, הגשנו לאורחים ועוד ועוד. עיכול המצב נעשה בשלבים. כך שלא בטוח שהכתיבה הזו היא מתוך הבנה מלאה של המציאות, בהנחה שיש בכלל דבר כזה.

א.
אשרי יתום אני. פרק ב' מתוך מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם. ש"ע כותב בבדיחות על ההטבות המרובות להן זוכה מוטל לאחר שאביו מת ביום הראשון של חג השבועות. הספר הזה מלווה אותי מכיתה ג' אני חושבת, ותמיד הייתי מוקסמת ממנו. בכל חופש גדול ובכל חופשת מחלה, ותודה לאל, רבות היו האנגינות במשכננו, הייתי קוראת בו ומהפכת בו שוב ושוב.

כך נאה. הכל תובעים עלבוני. הכל עומדים לימיני להגן עלי.
אשרי, יתום אני.

כך מסתיים הפרק שכה הרעישני עשרות בשנים בשל הפרדוקס הטמון בו. איך אפשר להיות מאושר מכך שאתה יתום, תהיתי? מוטל זוכה לפטור מכל חובותיו, וכאמור, להגנת הסביבה. את כל הגורמים האחרים הכרוכים ביתמות הוא מדחיק. כמו כולנו.

ב.
בית הקברות. בטח הייתם כבר בבית הקברות פעם-פעמיים בחייכם. ודאי חשבתם בסתר, מבלי שאיש שמע, איך זה להיות חתני השמחה, מה מרגישים.
אז גם אני. ההגעה לשם היא אוטומטית לגמרי. כאילו זה הדבר שאת עושה מדי יום, כבשגרה. כשמתכנסים האבלים ולוחצים את ידך את מודה להם בחצי חיוך עקום כזה. משתדלת להיזכר מי זאת האישה שאומרת לך "זוכרת אותי?", זאת שהייתה ילדה לפני שלושים שנה.

(ה)בלוג. יום אחרי ההלוויה חזרתי לכתוב. הייתי קמה בבוקר מוקדם, כרגיל, ועד הנסיעה לבית הוריי לתחילת יום השבעה החדש הייתי מדפדפת בעיתונים וכותבת בקצרה. סוג של תרפיה. במקום לשקוע במחשבות ולבכות. זה היה מפחיד מדי.

ג.
גופה. כן, פתאום אבא שלך הופך לגופה. לפני כמה דקות עוד נשם בכבדות את נשימות המורפיום האחרונות, בפה פעור לרווחה. ברגע האחרון פתח זוג עיניים ענקיות לשמיים, הם התקרה בחדרו, חדר 13 בביה"ח, וזהו. גופה. הנה שק הפלסטיק הכחול. תכף יבוא הסניטר ויוריד אותו למקרר עד מחר.

ד.
דאגה. הדאגה העיקרית היא מה יקרה עם האלמן/ה. כידוע לצעירים שבין קוראינו, בעבר, במאה הקודמת, היו אנשים נשארים נשואים במשך עשרות שנים. לאותו אדם. הורי למשל, היו נשואים למעלה מחצי מאה. עד המוות. איך אפשר להיפרד אחרי כל כך הרבה זמן? מה עושים? מה יהה עליו/ה?

ה.
הערת שוליים.
בשנה האחרונה לא ראיתי כמעט סרטים. פיקשן כלל לא. רק כמה דוקומנטריים. אבל בימיו האחרונים של אבא שלי, בזמן שגסס, חשתי דחף עצום לראות את הערת שוליים של יוסף סידר. טוב, בכל זאת, כתבתי עליו. אז כן, הסרט הוא על יחסי אב בן. ככל שאני זוכרת עכשיו – דומה שעבר נצח ולא שבוע וחצי מאז – מספר הפעמים בהן שניהם מופיעים בפריים אחד קטנטן עד לא קיים. יריבות גדולה שוררת שם. את האהבה קשה לראות. לא מרחוק, לא מקרוב. מה שמניע את הבן זו יראה, הכרת תודה, הבנה את תחושת ההחמצה הגדולה של האב. מה שמניע את האב זו תחושת חמיצות גדולה ביחס לבן הפופוליסט, שאינו מעמיק כמוהו. אהבתי את הערת שוליים כי הוא מציג דילמות מסוג אחר לגמרי, מערכות יחסים שבדרך כלל מטאטאים מתחת לשטיח. מבט אחר על חיי משפחה. לפחות חלקם.

הלוויה. החלק הקשה בשלב הראשון. אבל בגלל שאת בכלל לא מבינה מה קורה, או מה המשמעות, זה עובר בערפול חושים. ע"ע בית הקברות.

הספד. חבריו ממד"א כתבו עליו את הדברים הללו ונשאו אותם בטרם נקבר.

ו.
ומפיר. וירוס.

ז.
זרים. רוב מבקרי השבעה היו זרים לי. מקורבים לאחי או לאמי, שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי. לחלק לחצתי את היד. חלק התעלמו ממני. זה היה כמו להיות רואה ואינה נראית.

ח.
חברה קדישא
. למעשה, אין אתם צריכים לשלם פרוטה על כלום. או כמו שאמרו לאחי: אם מישהו מבקש ממך שקל – לך למשטרה. כן, הכל כולל הכל.

חברים. אני נגד חברויות של בית קברות. מה זה אומר? שאנשים שאני לא מדברת איתם לא צריכים (הכוונה שהם חשים חובה) להפציע פתאום בבית הקברות או בבית האבלים. אני בעד חברות שכוללת הכל. אין שום סיבה שאנשים מסוימים יופיעו ביום אסוני וייעלמו לאחר מכן לתהום הנשייה. בניגוד למה שאפשר לחשוב עלי, אני לא פנקסנית בדברים האלו. אני נגד צביעות, נגד העמדת פנים, נגד החרדה שאוחזת אנשים מול המוות הגורמת להם לעשות דברים שהם לא רוצים בהם.
ולמען הסר ספק: שמחתי מאוד מאוד בכל מי שהגיעו לבקרני, בלי יוצא מן הכלל חלילה וחס.

חרדות. אני חושבת שמי שמגיע לסיטואציה חרדתי מיום היוולדו, יעבור אותה כשכל הגוף והנפש מגויסים ונמצאים בהתקף חרדה מתמשך לאורך כל הימים הראשונים ליתמות. היזהרו מהסימפטומים. מיחושים באיברים ובמקומות שלא חשתם מעולם יפקדו אתכם. והראש. הצטיידו באקמול.

חרדים. חלק זעיר ממשפחתי הזעירה התחרד, והצאצאים הגיעו לבקר. הייתי מוקסמת מהם. אחד אחד גאונים, סקרנים ומדהימים. מידת הבקיאות של גאון הגאונים שביניהם בכל דבר, כולל בתולדותיי בשנים האחרונות הייתה חסרת תקדים. נהנתי עד מאוד לדבר איתם ולשתף אותם בעניינים שונים. אנשים צעירים ונפלאים.

ט.
טיול אחרון ופרידה
. לפני חודשיים נסעו הורי לטבריה, טיול גימלאים. אבא שלי היה אז במצב טוב יחסית, בתמונות הוא מחייך באושר. אם יש מצב, נסו להביא את הוריכם לידי כך.


הוריי בטיול האחרון לטבריה (עם גימלאי מד"א), אפריל 2011

י.
ילדים. מה אומרים להם? לא משנה בני כמה הילדים. אמרו להם את האמת. לא עלה לשמיים ולא רוקד עם כוכבים. ילדים מבינים את המושג נפטר. כלומר, ככל שהם יכולים, ומקבלים את העניין בטבעיות. נסו ותיווכחו: סבא היה חולה מאוד >>> סבא נפטר.

כ.
כלי פלסטיק. כיסאות. למרות חרדת הקלקר ושאר הפלסטיקים המסרטנים, אין ברירה. הכמויות ביום עצומות. שווה לשבת בקיץ, כי איש כמעט לא רוצה משקאות חמים. אז הרבה מים, ודיאט קולה. וכיסאות. רצוי מלא כיסאות פלסטיק קלילים שאפשר לערום אחד על השני ולהעיף בשניות.

ל.
לינה. ככל שהבנתי, בתפוצות אחרות נהוג לישון (המשפחה הגרעינית) בבית האבלים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמחתי על מוצאי. הייתי חוזרת בכל לילה לישון בביתי. כמוני גם אחי כמובן.

מ.
מזון. מאחר שמוצא משפחתי ממזרח אירופה, תרבות האוכל בשבעה לא ממש מפותחת. אז נכון, לרגע לא חסר מאומה בבית, וכל המבקרים, בעיקר הקרובים הביאו עמם מיני מזונות, אבל אני חוששת שבני תפוצות אחרות היו ודאי מזועזעים מתכולת המקרר הלא מספקת וממיני המאכלים הפשוטים והקלילים שאותם דגמנו (סלט, יוגורט, אבטיח, עוגה, שניצל לאוכלי הבשר).

מצבה. אנשי המצבות מתחילים להתקשר מיום ההלוויה. בלי בושה. נפנפנו את כולם. אני, שסקר שווקים זה לא תחום ההתמחות שלי שכנעתי את אחי ואמי שניכנס למצבאים הראשונים ליד בית הקברות. לא בא לנו לעשות שופינג, ואו לזמן אותם חבורות חבורת לבית הורי, מה שיצריך תיאומים אינסופיים של שלושה אנשים, שניים מהם לפחות בעלי לו"ז מטורלל ועצבני. אז ככה: לא שיש שחור, זה לוהט בקיץ ויקר. אבן חברון. אפשר טבעית בגימורים. אותיות עופרת יצוקות.

נ.
נחמה
. מנחמים. כן, זה עוזר. תומך. מעודד. לא תיארתי לעצמי, והנה. אולי אני פחות מיזנתרופית ממה שחשבתי.

ס.
(ה)סובלים. שבו בבית החולים ליד יקירכם הגוסס. שבו שבעה בבית שלכם, ומיד יבואו המבקרים הסובלים. הסובלים ישאלו שאלה מנומסת אחת על המצב, ומיד יפתחו בתיאור צרותיהם. המחלות שלהם. גסיסתו הנוראית של יקירם. השבעה שלהם. האופן בו מצאה אישה את בעלה המת. הכסף שיש לה. הכסף שאין לה. השושלת. האמת, כן, זה משכיח את צרותיך, אבל שואלת את את עצמך, ריבונו של עולם, אין אף אדם בעולם שצרותיי מעניינות אותו? והתשובה – לא. סבל הזולת מעניין רק את הזולת. לא אף אחד אחר.

סופני. מתקשרים אנשים בימים, בשבוע שלפני הסוף, ושואלים מה קורה. עונים להם: זהו, זה הסוף. מפרטים. אנשים מסרבים לקבל את הדברים כפשוטם ומתעקשים שנאמין. המציאות היא הדבר שהכי מרתיע את בני האדם.

ספה. בחיים לא האמנתי שאוכל לשבת על ספה, אותה ספה, 12 שעות בכל יום. לפעמים הייתי קמה ממני ופורצת בריצה לאורך הבית כדי לחלץ עצמות, מעשה שהיה מחריד את כל הנוכחים.
מצד שני, כשאני נזכרת בכל השעות שאני מבלה על הכיסא מול המחשב בבית. נו.

ע.
(ה)עבר. את העבר אפשר לפגוש בכמה צורות. ראשית, כמו שאמרתי, בעזרת אנשים שלא ראית כמה עשורים ואפשר גם לפגוש אותו דרך חברי עבר, שהגיעו להביע תמיכה וניחומים. מפחיד. כמה זמן עבר. כמה נותר. מה עבר עלינו. איך אנחנו נראים.

עובד זר. לאבי היה מטפל מופלא. הרשויות מפסיקות לשלם עליו ברגע המוות של המטופל שלו. כן. שימו לב.
יש לו שלושה חודשים למצוא מקום חלופי לפני שתתפוגג ויזתו.

פ.
פופולריות. כמה לא מפתיע, אבל התברר שאמי ואחי הרבה יותר פופולריים וחברותיים ממני, וזכו לעשרות מבקרים ביום.
ממממ.
מאחר ששמעתי על כך גם מאנשים אחרים, אני מתרה בכם, ימי השבעה יכולים להיות מדד לערככם הסגולי.

צ.
צוואה. עשו לעצמכם טובה, ודאגו לכך מבעוד מועד. הוריי למשל, עשו זאת ביחד לפני כמה שנים, ואני דאגתי לחתימה אצל עו"ד. חשוב וכדאי.

ק.
קריעה. מה, תתני שיקרעו לך את החולצה? כן. מה אכפת לי? את מלחמותי בדת אני מנהלת במקומות אחרים. הגעתי עם חולצה הולמת, ויאללה בסדר. מה שכן, בניגוד לתקנות, זרקתי אותה מיד לאחר מכן.

ר.
רגע ההודעה. נסעתי הביתה בשני אחה"צ הרוסה מעייפות. הלכתי לישון בשש בערב. בחיים אני לא עושה את זה. בשבע התעוררתי בבהלה. שתי שיחות שלא נענו מאחי, והודעת סמס: אבא נפטר.

ש.
(ה)שכנים. יש בניינים בהם השכנים לא מתחלפים, רק מתים. למשל הבניין בו גדלתי. יש אנשים שלא מכירים את השכנים, כי לא ראו אותם המון שנים. למשל אני. עכשיו צריך להתחיל לזהות מי זה מי, ומי שייך למי מבין עשרות הצאצאים שנולדו בבניין הזה. קשה, קשה. ובעיקר, מה להגיד להם?

ת.
תיקון
. אז היה תיקון? שואלים אותי על השנים האחרונות. תיקון קורה בסרטים דוקומנטריים מזן מסוים. לאו דווקא במציאות, שהיא הרבה פחות עגולה ומתגמלת מאשר היצירות המתארות אותה.

תעודת זהות. של המנוח נקרעת במשרדי חברה קדישא. נותנים לך את התמונה, אם תרצה.

וכן, המקום ינחם.

60 מחשבות על “המדריך ליתום המתחיל

  1. ראשית משתתפת בצערך .
    אבי היקר נפטר לפני חודש וחצי , מתחילה ללמוד לחיות עם הכאב שתמיד יהיה .
    די מזדהה עם הכתוב , ולמרות שאני נמנית על בני "תפוצות אחרות" גם תרבות
    האוכל בתקופת השבעה לא מפותחת אצלנו וגם אנחנו לנו בלילה כל אחד בביתו

      • טירוף זה הכי אימננטי בסיצואציה של אובדן-הלוויה-שבעה. אני חושבת שהסוריאליזם והתחושות שהוא יוצר עוזרים להתמודד עם הקושי והכאב של השעות והימים הראשונים. הסצינה היחידה שאהבתי ב"אסונות של נינה" זה הויכוח על הבורקסים שהיא מנהלת בטלפון עם מישהו שהיא שולחת לעשות קניות לקראת השבעה.

  2. נשמע שבלוני, אבל שלא תדעי עוד צער. תחיי בטוב וכל זה.
    הזמן באמת לא מרפא את הפצע, אבל מקהה קצת את הצביטה בלב.
    [יתומה מאב זה 18 שנה כמעט]

  3. לא הבנתי משהו: "חברה קדישא. למעשה, אין אתם צריכים לשלם פרוטה על כלום. או כמו שאמרו לאחי: אם מישהו מבקש ממך שקל – לך למשטרה. כן, הכל כולל הכל".

    שילמנו 12,500 שקל על חלקת קבר בירקון (שנים עשר אלף וחמש מאות שקל). אמרו לי: "רוצה בחינם? ביטוח לאומי מקצה רק מגירה* בקריית שאול".

    *בקיר בקומות.

    סידוריה הלוויה שילמנו ל"עידן" (עובדים עם בית האבות) 2,000 שקל (600 הובלה, 600 אכסון, 800 ארגון רשיון קבורה ותיאומים עם חברא קדישא)

    אתמול פקידה מגעילה בקופ"ח כללית גרמה לי לבכות. מגיע החזר מלא על שכר מד"א שקבע מוות, אבל היא החליטה לעשות לי את המוות.

    • מתברר שאני מהסובלים.
      הרשיתי לעצמי כי כבר בכמה הזדמנויות הבעתי השתתפות, הזדהות ואהדה…

      • בעניין חלקת קבר כבקשתכם, זה משהו אחר.
        בעניין, "עידן" – לא ברור לי מה זה.
        אבא שלי נפטר בביה"ח, כך שלא היו ענייני הובלות.
        כל השאר, כמו שאמרו לאחי בחברה קדישא, לא עולה שקל. כלום. אין סידורים וארגונים וזה. פשוט לא.
        לא יודעת על מה שילמתם.

        • יש היום מצוקת נדל"ן קשה של קברים, ולכן עושים קבורה בקומות ודברים כאלה. אלו דברים שהיו נהוגים בימים עברו, ומבחינת חברה קדישא אין אתם בעיה, אבל רוב האבלים מעדיפים מצבה גדולה כמו של פעם. לכן על דברים כאלה גובים לעתים מחיר גבוה, לעומת חלקת קבר "חסכנית" שהיא בחינם.

  4. לא הבנתי, אבא שלך מת מוירוס או מנשיכת ומפיר?
    (טוב, נו, אולי זה לא הפוסט שמתאים להתבדח בו. אחלה פוסט אגב. מזדהה במיוחד עם עניין הערך הסגולי).

  5. אוי דבורית, תיארת בצורה הכמעט מדוייקת ביותר את מצבי הקיומי לפני עשור כשאבא שלי עזב אותנו.

    והארה קטנה:

    לא אבן חברון. שלא תעיזו. זו אבן חלשה מאוד ותוך זמן קצר ביותר מתחילה להראות סימני זמן, התרוחחות, סדקים ושבירות.
    אנחנו הזמנו איזו אבן (שלא אזכור את שמה) ואני טרחתי על הלאי-אאוט של הכיתוב עליה, באין ספור טלפונים ונסיעות לבדיקת הסקיצה וכו', ואז ביום ההתקנה (ערב השלושים) נשברה האבן. כדי שנוכל לעלות על הקבר למחרת, במהירות גדולה הכין איש המצבות תחליף מאבן חברון.
    מאז לא היה יום בו הגעתי לבית הקברות שלא נשבעתי בו שלמחרת אני מתחילה בתהליך החלפת המצבה.

      • התלבטתי אם לכתוב את זה, אבל מכיוון שהנושא עלה, אז כן:
        הורי ב"ה בחיים, אבל מסבי וסבתי (משני הצדדים) כבר נפרדתי.
        שני הזוגות קבורים באותו בית קברות (סגולה). הוריה של אמי נפטרו קודם ולהם יש מצבה מאבן חברון (שמאז – כ-15 שנה – עברה גם חידוש) שממה שאני רואה "שורדת" פחות טוב ונראית פחות טוב בחלוף השנים (יותר מושפעת ומתלכלכת מהחול והאבק).
        כלקח מזה, המצבה של סבי וסבתי מצד אבי עשויה ממשהו אחר (כרגע ברח לי מהראש. יכול להיות שיש אפור?). נדמה לי שהם יותר "מרוצים" (עד כמה שהמילה הזו מתאימה בהקשר הזה).

        ובכל זאת, לא יודע אם הייתי אומר "שלא תעיזו".
        ומצד שני, עם כל האהבה לסבא וסבתא, זה עדיין לא אבא ואמא, כך שמי אני שאגיד.

  6. יש חברה קדישא מושחתות וישנן פחות. למדתי על בשרי שהנגע אינו עוצר בשערי ישראל – גם באמסטרדם השתלטו ש"ס על חברה קדישא, והם עושים בה כרצונם. שבאתי לקבור את אימי בארץ בחיפה רצו ממני הון, בירושלים רצו הון גדול יותר, ובפרדס חנה היו אנושיים אמיתיים סבלניים ולקחו לפי הספר. אולם מתברר שלכל חברה קדישא בכל עיר יש "ספר" אחר.
    באשר לשבעה זו אכן סיטואציה משונה. באים מיני אנשים שלא נפגשת בהם עשרות שנים ומחווים את דעתך עליך, על ילדיך, על זוגתך על עבודתך, ובמשך שבוע אתה נדרש להציג לעיני כל את מרכולתך ולהגיב: שמנת/רזית/התקדמת/מה יהיה איתך/תמיד ידעתי/תמיד אמרתי לך/איזה ילד היית/למה אתה לא מתקשר. יש את אלה שבטוחים שבניחום אבלים הכוונה היא לספר שוב ושוב איך כשהיית בן שמונה השתנת במכנסיך כשנרדמת על השטיח. ויש גם את ההפתעות הקטנות, אנשים שאספת באמצע הדרך וחשוב היה להם לנסוע רחוק ולהגיע אליך לשבעה, ולו לרבע שעה, ואתה נוצר את המחווה הזו. ויש את החברים האמיתיים: שבלי לדבר הרבה מניחים יד על הכתף ומביאים כוסית וויסקי, סיגריה מגולגלת, או כל דבר אחר שיסייע לך לעבור את המצעד. אלה שמבינים שבשבעה אתה מתמודד עם המבקרים, האבל וההבנה יגיעו אחר כך.

  7. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » קלחת המגרש‏

  8. אגב כמדומני סתם "יתום" אצל חז"ל הוא קטין דווקא. ושמא זו גם המשמעות בלשון המקרא. בכל זאת יש הבדל משמעותי בין ילד שמת מי מהוריו לבין אדם מבוגר כזה. וכך כותב הרמב"ם לגבי איסור עינוי יתומים (הלכות דעות ו,י): וְעַד אֵמָתַי נִקְרָאִים 'יְתוֹמִים' לְעִנְיָן זֶה? עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ לוֹ לְאָמְנָן וּלְהִטַּפֵּל בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים.

  9. אחד מהפוסטים הגדולים שפירסמת אי פעם , מרגש נכון,מדויק ומעורר געגועים אצל מי שחווה לצערו את כל הטקסים שכרוכים באבל

  10. תודה, דבורית. כתיבה נפלאה, נחמת מה לסיפור סוף החיים שחלקת פה. אהבתי גם את ההחלטה שלך לכתוב בערכי א-ב. כל כך נכון לרגע. חיפשתי לשוא, ערך 'סלולר'. אחת התופעות העגומות של זמננו. מנחמים שממשיכים לקבל שיחות בעת שהם חולקים כבוד אחרון לחבר-מכר-קרוב. האמנם חברה קדישא קורעים את תעודת הזהות של הנפטר? ממתי הברבריות הזאת? אני מחזיק תעודות זהות של הוריי שנפטרו לפני שנים, קרעי נייר וחלודה סביב הסיכות, חלק מחיי שאני מציץ בו מדי פעם.

  11. בשבעה על אמי הרגשתי שאני בסוג של "מסיבה". כל הזמן מגיעים אנשים, לוחצים יד, שואלים, "מתעניינים" פחות או יותר, חברים וחברים מן העבר אפילו נזכרים ומצחיקים. וזה מאוד מרגש לראות את כולם. באמת. רק אורח הכבוד (במקרה שלנו אורחת) היה חסר. וזה החלק הכואב. מן מסיבה לרגל אירוע נוראי. התחושה הזו מאוד חזקה אצלי ומלווה אותי עד היום, כבר 17 שנה. הגעגועים מאוד גדולים. הזמן לא מרפא אבל משנה ועושה את שלו.
    ועוד משהו שרודף אותי – הזכרונות מהמחלה, מהימים הקשים, קצת מאפילים על הזכרונות האחרים. ואין מה לעשות, אי אפשר לשכוח אותם.
    תנחומיי הכנים שוב.

  12. תודה ליובל, מיכל ודוד.
    דוד, כן. גוזרים מול עיניך. אולי זה נוהל חדש, אני לא יודעת.
    אבל זה מה שקורה עכשיו.
    בעניין הסלולר, פשוט כיביתי לזמן ההלוויה.
    די פשוט.

  13. אותי הכעיסו היום השמיני, השלושים ואחד וכל יום לאחר תום השנה.

    יופיו של הטבע הציק לי, שקיעה יומיומית תיסכלה אותי, רחוב עירוני המתנהל כסדרו רדה בי.
    איך העולם מתוקן ואני שבורה?

    במהלך השבעה נשברו לי המשקפיים, והעדשות היו בירושלים. יום שלם הסתובבתי עם משקפיים שבורים.

    עולם שבור.

    לאט לאט דבורית. לאט לאט

  14. אהבתי את האלף בית (כנראה מוצאי היקי אוהב הסדר).

    תנחומי מכל הלב. את בטח לא רוצה לשמוע את הסיפור היתמותי של כל אחד ואחת מאתנו. אבל לגבי מדד הפופולריות לא יכלתי להתאפק. אני בת יחידה, בשבעה של אמי לא ישבתי, חברותיה בנות הדור שלה כבר הלכו לעולמן, חברי וחברותי שאלו אם אני יושבת ואמרתי : לא. אז לא באו . אז מדד הפופולריות שלי שווה לאפס אבל גם זה לא משנה את המצב שעכשיו (מתישהו) תורי ואף אחד ממנחמי לא יכול לשנות זאת.

    פוסט מאד מרגש, תודה.

  15. עצוב מאד ומצער. את יתר האסוציאציות והתחושות אני מעדיף שלא להעלות על הכתב. תתנחמי ושיעבור לך הזמן מהר, כי נראה לי שחוץ מזמן שום דבר לא עוזר.

  16. כתבת בצורה דבוריתית אפילו על הנושא הכאוב הזה, וזה יפה וטוב בעיניי.

    משתתפת בצערך ומקווה שלא נצטרך את המדריך הנפשי-פונקציונלי הזה עוד הרבה הרבה שנים.

  17. דבורית, שוב כותבת שאני משתתפת בצערך, כמו שכתבתי ביום הראשון כשכתבת שאביך נפטר.
    הוריי, תודה לאל, עדיין בחיים, אבל בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי "משחקת" עם עצמי משחק משונה של התרגלות לרעיון הפרידה מהם לנצח. אני חייבת להודות שזה "משחק" כואב ביותר ולרוב אני מפסיקה אותו כשהדמיון שלי לא מסוגל להכיל את הצער והאובדן הדמיוני הזה. לכן, יכולה לתאר לעצמי את הכאב שעבר/עובר עלייך וחייבת לציין שהכתיבה הריאליסטית שלך, כל כך נוגעת ללב, דווקא בגלל הפיכחון שמעורב בכאב ובצער.

    מיוחדת שאת.

  18. הקריאה ריגשה וצמררה אותי.
    תודה על השיתוף בחוויה כל כך יסודית. הרגשתי שיש עוד מילים רבות לרגשות ומחשבות רבות שעוד יש בך, ואני מניחה שנקרא אותם בעתיד, בפוסטים לכאורה לא קשורים אבל שיבואו, כמו זה, ישירות מליבך .
    שוב תודה על השיתוף, ושלא תדעי עוד צער

  19. בת דודה יקרה,
    ברגע שהתחלתי לקרא, נהניתי מאוד מהדרך שתארת את השבעה
    והרבה חיוכים עלו באויר (למרות הכאב הרב שלנו ומשפחתך הקרובה בפרט).
    אני מזדהה עם כל מילה שכתבת ומקווה שבהמשך יהיו לך רק ארועים משמחים.

  20. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 24.6.11‏

  21. כמה פשוט ככה מעולה. מאחורי כל מילה שכתבת מסתתרות עוד מאה שאפשר לנחש. וחוץ מזה תנחומי, באמת.

  22. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » Dead line‏

  23. לא הייתי כאן, לא ידעתי, רק עכשיו חזרתי וראיתי.
    משתתפת בצערכם.
    החזרת אותי לערך הסגולי של הוריי דווקא, אני הייתי על תקן "הבת של" בהתחלה אמא ואחרי שמונה שנים אבא. זה היה מזמן וכבר הייתי גדולה, אבל כמו שאמרה לי מרם ילן שטקליס " ליתמות אין גיל …" היא הייתה כבת שמונים ודיברה איתי על אמה. הייתי צעירה ותמהתי. לימים הבנתי את דבריה ואת העובדה שאין להורים תחליף. הם איתי והדיבור שלי איתם ממשיך, למרות שרק פעם בשנה אני מבקרת אותם.
    קראתי כאן את ההספד שנשאו חבריו, את התגובות, ראיתי את התמונות שצרפת. מובטח לך שיזכרו אותו באהבה כפי שאהבו אותו בחייו. ושלא תדעו עוד צער. ניצה

  24. דבורית יקרה ,
    אני שולחת לך תנחומים וחיבוק .
    אני יודעת שלא בטוח עוזר …
    כתבת יפה , ואני מזדהה עם הרבה מהכתוב .
    אני כך כך מבינה אותך , ולא אפרט על נסיוני …
    הלוואי שלא תדעי עוד צער .

  25. רק עכשיו הגעתי לקרוא, פוסט נוקב, מטלטל מרגש ומתאר בצורה יפה, אם ניתן להשתמש במלה עם הקשר חיובי – את מצבך החדש. חיזקי , ובשמחות שיגיעו כבר..גם הימים הקרובים מזמנים דברים קשים

  26. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » עשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד +‏

  27. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » ההורים שלכם‏

  28. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » מי מגיע לגל"צ, לדו"צ ולבמחנה?‏

  29. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » שנה למות אבא‏

  30. איש יקר היה אביך ציני,עם הומור מדהים וחצי חיוך שווה.
    עבדתי איתו שנים רבות בת"א ותמיד אזכור את הקריאות שלו בקשר "33 פטאלח תקשיב ותקשיב טוב" תקשיב טוב היה סימן אצלו שהמקרה קשה..
    לאחר תקופה למדתי את שפתו והיינו מתבדחים באידיש וצוחקים על סילביצ'קה וחנה במוקד.
    היום במקרה נכנסתי לפייסבוק ואמרתי יש מצב שאני מוצא אותו פה ואחרי גוגל קצר נחרדתי לגלות כי האיש המדהים הזה איננו עוד. דבורית הוא היה מאוד גאה בך ותמיד היה שולף כתבות שלך כך "נם" מה אתה אומר על הצטלה של הבת שלי..
    תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

  31. פינגבק: מי מגיע לגל"צ, לדו"צ ולבמחנה? | ולווט אנדרגראונד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s