עד לאן להתקרב עם המצלמה

אולי כל יוצר דוקומנטרי נתקל בדילמות מוסריות הרות גורל מיומו הראשון, ואני ממש לא יחידה, אבל בגלל המון שאלות הקשורות במיקומו של הגבול ועד לאן מותר להתקדם ולחדור עם המצלמה, נסעתי לכנס אתיקה של עשייה דוקומנטרית (ובאנגלית) שנערך בשבוע שעבר במשכנות שאננים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

את ההרצאה הראשונה, של ד"ר גרנט בטצ'ארט (שמציע מוסר – ולא אתיקה – של אמיתות):
ethic (not ethics) of truths – פספסתי, אבל אני משערת שהיא דומה להרצאה הזו שלו שלנקקתי אליה.
כפי שהבנתי מדברי המשתתפים בהמשך הכנס, ההרצאה הייתה מאוד תיאורטית ואת הבעיות בשטח צריך לפתור כל דוקומנטריסט בעצמו.
נו טוב, לא בשביל התיאוריה באתי. רציתי פתרונות, חוקים. רצון די אידיוטי, כשמדובר בשאלות של מוסר. ואפילו של אתיקה.
הדובר השני היה פרופ' בריאן ווינסטון מאונ' לינקולן בבריטניה.
הוא התייחס לסרטים שונים, ביניהם לאלו של רוברט פלהרטי, ננוק איש הצפון ו-Man of Aran. המניפולציות שעשה פלהרטי לו אנו סוגדים (נניח) בלתי נסלחות לטעמי. הוא לגמרי ביים את האינואיט. לא שני איגלואים נבנו שם, למשל, אלא רק אחד, חלק מהצילומים בכלל היו מסשן קודם ולא קשור לננוק.
זוכרים את ננוק מנסה לכרסם תקליט? שקר שקר שקר. הם היו מחוברים לציוויליזציה הרבה יותר ממה שפלהרטי תיאר.

בעיות אחרות היו עם דייגי אילרנד בהאיש מאראן, שחייהם הועמדו בסכנה לא מפעם, העיקר שיוכל לצלם את מאבקיהם בים.

מסוג הדברים שאני לא ממש רוצה להאמין שקרו כשאני מנסחת את הקוד האתי הפרטי שלי. אבל רגע, האם אני אהיה יותר בסדר מפלהרטי? בסדר, אז לא אעמיד פנים שיש פה שני איגלואים, אבל עד לאן אני מתכוונת להחדיר את המצלמה ולהחריד משלוותם (המדומה?) את גיבוריי?

בין היתר סיפר ווינסטון על מישהי שביימה סרט על אביה חולה הסרטן ותיעדה את גסיסתו בניגוד לרצונו, אלא שלא היה לו כוח להתמודד איתה בגלל מחלתו. יום אחד צעק עליה, תוך שהוא פונה למצלמה, מאחוריה עמדה: "אני לא מסמך דוקומנטרי, אני בנאדם!" היא כמובן צילמה והסצנה מופיעה בסרט.

גם בישראל נעשה משהו דומה: יאיר לב צילם את אביו הוגו בשני סרטים, הוגו ו-הוגו 2, כשאביו מתמרד (בצחוק?) לא פעם.

החלק השלישי של הכנס היה הקרנה של איך למות באורגון, מדינה שהפכה ב-1994 לראשונה בארה"ב שמאפשרת המתות חסד. בעזרת מרשם מרופא (המכיר אותך ויודע שימייך ספורים) מקבלים קוקטייל, ובבית מערבבים אותו עם מה שרוצים, ואז אפשר לבחור מתי למות וליד מי. בבית במיטה, לא בביה"ח.
(ישודר ב-15 באוגוסט ביס דוקו).

אני לא מתכוונת לשפוט אותו קולנועית – רק כמה משפטים – אורכו שעה וחצי, יש לו כמה גיבורים: פעילים למען יישום הפרקטיקה במדינות אחרות, ומספר אנשים שבחרו למות כך, אבל יש לו גיבורה אחת, קודי, והסרט, כך לטעמי, צריך היה להסתפק בה. כי ברגע שמופיעים שאר הנספחים, השד יודע למה, הדבר היחיד שהצופה רוצה זה לחזור לקודי ולמשפחתה ולראות מה קורה איתה.
אבל לא זה העניין, ביקורת קולנוע על זוכה סאנדנס האחרון, אלא המרחק. המרחק שהבמאי לוקח מהגיבורה שלו.

הוא מלווה את קודי בתקריב אימתני לאורך כל הסרט, כולל פרוצדורות רפואיות וביקורים בבית החולים ושיחות עם הרופאה שלה. ורק בסוף בסוף, אחרי שעברנו תהפוכות עם קודי ומצבה, מגיע הרגע בו היא רוקחת את הקוקטייל. מדובר בדקות האחרונות של הסרט. מאותו רגע שאנחנו יודעים שסופה קרוב, חס עלינו הבמאי, או על עצמו, או עליה.
הוא יוצא מהבית שלה, ונעמד עם המצלמה מאחורי החלון ששם היא חווה את הדקות האחרונות לחייה. הוא לא נצמד לחלון אלא עומד כמה מטרים ממנו. לא זז. החלון יפהפה, מזכיר לי חלון יפני. אטום. לילה. בחוץ רוח, העצים סביבו נעים. אין לנו מושג מה קורה בחדר של קודי. כלומר יש, אנחנו שומעים את הקולות ולא רואים כלום.
על הסצנה הזו אני חושבת שהסרט זכה בפרס. זה הרגע בו הבנתי כמה אני צריכה להתקרב. כמה צריך להתקרב עם המצלמה כדי להיות מוסרי, אתי, בנאדם וגם דוקומנטריסט ראוי.

עשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד +

הבוקר היה טקס גילוי המצבה, וסיום השלושים. הגיעו עשרות אנשים.

הנה הדברים שאמרתי.

אוכל – לא היה עניין גדול עבורו. מלחם עם שן שום מרוחה על הקרום, דרך אבטיח קר, אייס קפה שהכין בעצמו עם כדור גלידה מוקה וניל ועד שיפודי כבש באירועים חגיגיים. זהו. הוא אימץ את התורה האומרת שככל שאוכלים פחות, חיים יותר. זה נכון, אבל לא במקרה שלו.

בית – חוץ מלעבוד, הוא אהב את הבית שלו. היה גאה בו רצח. עשר שנים אחרי שעברנו דירה הוא עוד היה מראה לאורחים את הבית החדש.

ג'ינה לולובריג'ידה – שחקנית איטלקייה, חגגה החודש 84 שנים. הוגדרה כאישה היפה בעולם. אבא שלי היה משוכנע שאני צריכה ללמוד לומר את שמה בגיל שנתיים. אז הוא לימד אותי. גלגלו על הלשון, ג'ינה לולובריג'ידה. הצלחתי.
בסוף המאה שעברה ניסתה להתמודד לפרלמנט האיטלקי דרך מפלגת שמאל. לא הצליחה.

ימי – נכדת הזקונים המיוחדת שלו. ימי היא ילדה יוצאת דופן, ועיניו של אבא שלי היו נדלקות באור גדול כשהיה רואה אותה ואת החיוך הנצחי שלה. היא הספיקה לבקר אותו בשבוע שלפני בבית החולים ולחייך אליו חיוך אחרון. שלושה שבועות לפני לכתו ישב על כיסא בבית וניסה להרים אותה על ברכיו. הוא לא הצליח. זה הרס אותו. לדעתי זו הייתה נקודת מפנה במחלה. הוא חזר ומלמל: לא הצלחתי להרים את ימי.

מפעל הפיס – האהבה הגדולה שלו. הוא האמין שהוא חייב לזכות, שסוף הצדק לנצח. לא יכול להיות, היה חוזר ואומר וחושב, שבאנדם מאמין ומשקיע כמוהו לא יזכה אף פעם. מספרים זקני מד"א על הפעם בה עבדו עליו ב-1 באפריל ונתנו לו לבדוק טופס מפוברק. הוא כמעט התעלף כשהתברר לו שכל המספרים מתאימים. וכמה התאכזב כשהתברר לו שעבדו עליו. רק פעם בחיים, לפני כ-20 שנה זכה בטוטו, בשיתוף עם חברים, בכמה אלפי שקלים, וזהו.
במפעל הפיס יכולים להקים לפחות מחלקה אחת בבית חולים או כיתת לימוד על שמו. הוא תרם, ועוד איך תרם. קיוויתי שיזכה מתישהו במשהו, שירגיש שניצח את השיטה. אבל זה לא קרה. מתברר שהצדק לא תמיד מנצח, והסטטיסטיקה פעלה לרעתו. חודש לפני מותו דיבר מפורשות על כך שהוא חייב לזכות לפני ש-. זה לא קרה.

נהיגה – כמעט 60 שנות נהיגה בלי אף דו"ח תנועה אחד. או תאונה. שוטר שעצר אותו בכביש לפני שלוש שנים חשב שמדובר בטעות.

סיגריות – פעם עישן מקטרת, פייפ, עם טבק ארי(נ)מור, טבק אירי בקופסאות פח צהובות אדומות. זה היה הרבה יותר אצילי וריחני מסיגריות, אבל מאז אחת המלחמות, כשלא נשאר לו טבק לפטם את המקטרת, עבר לסיגריות. תחילה רויאל, אחר כך טיים.
למרות שזה מה שסביר לחשוב, לא הסיגריות הרגו אותו.

עבודה – הדבר הכי חשוב לו בחיים. הוא חש הזדהות טוטאלית עם מקום העבודה שלו ועם התפקיד. אין הרבה אנשים שאוהבים ללכת לעבודה עשרות שנים בלי לקטר, בלי להתלונן. זה מה שהוא אהב לעשות, והוא תמיד יצא למשמרת בשמחה, לא משנה כמה משמרות בשבוע. על הדבקות שלו במשימה, במשימות, שמענו בהלוויה. והוא באמת הציל הרבה יותר מנפש אחת בישראל.

 

פינג פונג – כמעט עד השבועות האחרונים שלו הוא המשיך לשחק. גם כשכבר היה לו קשה ללכת. אני זוכרת אותו משחק במקלטים בשכונה מאז שהייתי קטנה. גם במד"א היה שולחן פינג פונג עבורו. ובשנים האחרונות בקאנטרי. החברים שלו למשחק ידעו שהוא חולה, אבל לא דיברו איתו על המחלה, פשוט שיחקו איתו את המשחק, עד רגע האחרון כמעט.

תשבצים – בשנים האחרונות הייתי מביאה לו כל יום שישי שתי חוברות תשבצים. שמחתי שהוא מתאמץ, משתדל לשמור על מחשבה צלולה למרות זה לא היה קל. המחלה הארורה.

והפלוס +

"חוזה לך ברח, חוזה לך ברח, הלילה הוא אפל כל כך"– בטח תהיתם מה פשר השורה שעל המצבה (ולקוראים: מרוב התרגשות שכחתי לצלם אותה, למרות שהבאתי מצלמה). מקורה בספר עמוס שמנבא נבואות זעם נגד בית המלוכה והעשירים בשומרון. נבואותיו מרגיזות את אמציה כהן בית אל, והוא לועג לעמוס שבא מממלכת יהודה באומרו: "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא" (עמוס ז, י"ב).

ביאליק השתמש בסיפור המקראי ככותרת לאחד משיריו החשובים "חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח", ב-1910. השיר נכתב בתקופה של מצוקה, כשחש שלא העריכו את פועלו.
בתחילת שנות ה-70 כתב יעקב רוטבליט את "חוזה לך ברח", הלחין שלום חנוך וביצע אושיק לוי. אבא שלי שמע את השיר במלחמת יום כיפור  והתאהב בו מיד. הוא סיפר איך היה נוסע בלילות, לבד, לאורך תעלת סואץ, בחושך מצרים, עם סיגריה בפה, בניגוד להוראות ביטחון שדה כמובן, שומע את השיר ברדיו ומרגיש שהוא מדבר עליו. ואליו.
השמענו את השיר בבית הקברות הבוקר, אחרי דבריי אלו.

(תזכורת: המדריך ליתום המתחיל).