עשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד +

הבוקר היה טקס גילוי המצבה, וסיום השלושים. הגיעו עשרות אנשים.

הנה הדברים שאמרתי.

אוכל – לא היה עניין גדול עבורו. מלחם עם שן שום מרוחה על הקרום, דרך אבטיח קר, אייס קפה שהכין בעצמו עם כדור גלידה מוקה וניל ועד שיפודי כבש באירועים חגיגיים. זהו. הוא אימץ את התורה האומרת שככל שאוכלים פחות, חיים יותר. זה נכון, אבל לא במקרה שלו.

בית – חוץ מלעבוד, הוא אהב את הבית שלו. היה גאה בו רצח. עשר שנים אחרי שעברנו דירה הוא עוד היה מראה לאורחים את הבית החדש.

ג'ינה לולובריג'ידה – שחקנית איטלקייה, חגגה החודש 84 שנים. הוגדרה כאישה היפה בעולם. אבא שלי היה משוכנע שאני צריכה ללמוד לומר את שמה בגיל שנתיים. אז הוא לימד אותי. גלגלו על הלשון, ג'ינה לולובריג'ידה. הצלחתי.
בסוף המאה שעברה ניסתה להתמודד לפרלמנט האיטלקי דרך מפלגת שמאל. לא הצליחה.

ימי – נכדת הזקונים המיוחדת שלו. ימי היא ילדה יוצאת דופן, ועיניו של אבא שלי היו נדלקות באור גדול כשהיה רואה אותה ואת החיוך הנצחי שלה. היא הספיקה לבקר אותו בשבוע שלפני בבית החולים ולחייך אליו חיוך אחרון. שלושה שבועות לפני לכתו ישב על כיסא בבית וניסה להרים אותה על ברכיו. הוא לא הצליח. זה הרס אותו. לדעתי זו הייתה נקודת מפנה במחלה. הוא חזר ומלמל: לא הצלחתי להרים את ימי.

מפעל הפיס – האהבה הגדולה שלו. הוא האמין שהוא חייב לזכות, שסוף הצדק לנצח. לא יכול להיות, היה חוזר ואומר וחושב, שבאנדם מאמין ומשקיע כמוהו לא יזכה אף פעם. מספרים זקני מד"א על הפעם בה עבדו עליו ב-1 באפריל ונתנו לו לבדוק טופס מפוברק. הוא כמעט התעלף כשהתברר לו שכל המספרים מתאימים. וכמה התאכזב כשהתברר לו שעבדו עליו. רק פעם בחיים, לפני כ-20 שנה זכה בטוטו, בשיתוף עם חברים, בכמה אלפי שקלים, וזהו.
במפעל הפיס יכולים להקים לפחות מחלקה אחת בבית חולים או כיתת לימוד על שמו. הוא תרם, ועוד איך תרם. קיוויתי שיזכה מתישהו במשהו, שירגיש שניצח את השיטה. אבל זה לא קרה. מתברר שהצדק לא תמיד מנצח, והסטטיסטיקה פעלה לרעתו. חודש לפני מותו דיבר מפורשות על כך שהוא חייב לזכות לפני ש-. זה לא קרה.

נהיגה – כמעט 60 שנות נהיגה בלי אף דו"ח תנועה אחד. או תאונה. שוטר שעצר אותו בכביש לפני שלוש שנים חשב שמדובר בטעות.

סיגריות – פעם עישן מקטרת, פייפ, עם טבק ארי(נ)מור, טבק אירי בקופסאות פח צהובות אדומות. זה היה הרבה יותר אצילי וריחני מסיגריות, אבל מאז אחת המלחמות, כשלא נשאר לו טבק לפטם את המקטרת, עבר לסיגריות. תחילה רויאל, אחר כך טיים.
למרות שזה מה שסביר לחשוב, לא הסיגריות הרגו אותו.

עבודה – הדבר הכי חשוב לו בחיים. הוא חש הזדהות טוטאלית עם מקום העבודה שלו ועם התפקיד. אין הרבה אנשים שאוהבים ללכת לעבודה עשרות שנים בלי לקטר, בלי להתלונן. זה מה שהוא אהב לעשות, והוא תמיד יצא למשמרת בשמחה, לא משנה כמה משמרות בשבוע. על הדבקות שלו במשימה, במשימות, שמענו בהלוויה. והוא באמת הציל הרבה יותר מנפש אחת בישראל.

 

פינג פונג – כמעט עד השבועות האחרונים שלו הוא המשיך לשחק. גם כשכבר היה לו קשה ללכת. אני זוכרת אותו משחק במקלטים בשכונה מאז שהייתי קטנה. גם במד"א היה שולחן פינג פונג עבורו. ובשנים האחרונות בקאנטרי. החברים שלו למשחק ידעו שהוא חולה, אבל לא דיברו איתו על המחלה, פשוט שיחקו איתו את המשחק, עד רגע האחרון כמעט.

תשבצים – בשנים האחרונות הייתי מביאה לו כל יום שישי שתי חוברות תשבצים. שמחתי שהוא מתאמץ, משתדל לשמור על מחשבה צלולה למרות זה לא היה קל. המחלה הארורה.

והפלוס +

"חוזה לך ברח, חוזה לך ברח, הלילה הוא אפל כל כך"– בטח תהיתם מה פשר השורה שעל המצבה (ולקוראים: מרוב התרגשות שכחתי לצלם אותה, למרות שהבאתי מצלמה). מקורה בספר עמוס שמנבא נבואות זעם נגד בית המלוכה והעשירים בשומרון. נבואותיו מרגיזות את אמציה כהן בית אל, והוא לועג לעמוס שבא מממלכת יהודה באומרו: "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא" (עמוס ז, י"ב).

ביאליק השתמש בסיפור המקראי ככותרת לאחד משיריו החשובים "חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח", ב-1910. השיר נכתב בתקופה של מצוקה, כשחש שלא העריכו את פועלו.
בתחילת שנות ה-70 כתב יעקב רוטבליט את "חוזה לך ברח", הלחין שלום חנוך וביצע אושיק לוי. אבא שלי שמע את השיר במלחמת יום כיפור  והתאהב בו מיד. הוא סיפר איך היה נוסע בלילות, לבד, לאורך תעלת סואץ, בחושך מצרים, עם סיגריה בפה, בניגוד להוראות ביטחון שדה כמובן, שומע את השיר ברדיו ומרגיש שהוא מדבר עליו. ואליו.
השמענו את השיר בבית הקברות הבוקר, אחרי דבריי אלו.

(תזכורת: המדריך ליתום המתחיל).

25 מחשבות על “עשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד +

  1. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » הקו האדום הדק‏

  2. מרגש מאוד. היום יום השנה ה-21 למות אבי, הלוואי ויכולתי להגיד דברים דומים עליו ביום זה, אבל לא ממש הכרתי אותו. יהי זכרם ברוך.

  3. פוסט יפהפה ומאוד מרגש. תשתדלי לזכור את הדברים הטובים מאבא שלך ולהניח לכאב להתגלגל, זה יתעמעם בסוף.

  4. עצוב, יפה, מרגש.
    וכמה טוב שיש לך את המתנה הזאת, את היכולת להתבטא כך. גם לפרוק קצת ממשא העצב וגם לשתף אנשים ולנגוע בלבם.

  5. באמת מרגש. ושוב הענין הזה עם הלייק. מדהים כמה הכרת אותו. אני בקשר כל כך רצוף והדוק עם ההורים שלי ואני לא יכולה לספר עליהם ברמת פירוט כזו.

  6. ביד רכה ציירת דיוקן מאוד ברור.
    כל כך הרבה דברים התעוררו למקרא 10 הדברים…
    (לא אכתוב, כדי לא להעביר את הפוקוס אליי.)

  7. כתוב נפלא. מרגישים את אבא שלך דרך הפוסט, וזה הישג עצום.
    וגם אבא שלי עישן לפני שנים ארינמור, ואני הייתי שומרת כל מיני פיצ'פקס בתוך קופסאות הפח העגולות.

  8. דרך מקסימה להעמיד את הדמות שלו חיה ורוטטת ממש מול העיניים של כולנו.
    מרגש כל כך.

    וברשותך לקחתי את רעיון עשרת הדברים שאבא אהב במיוחד לאזכרה השנתית של אבא שלי.

  9. כל מה שאמרו לפני.
    הלוואי שלכל הורה, לכל אחד בעצם, יהיה מי שיזכור אותו יפה כל-כך ויידע להעביר לאחרים.

  10. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » שנה למות אבא‏

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s