עד לאן להתקרב עם המצלמה

אולי כל יוצר דוקומנטרי נתקל בדילמות מוסריות הרות גורל מיומו הראשון, ואני ממש לא יחידה, אבל בגלל המון שאלות הקשורות במיקומו של הגבול ועד לאן מותר להתקדם ולחדור עם המצלמה, נסעתי לכנס אתיקה של עשייה דוקומנטרית (ובאנגלית) שנערך בשבוע שעבר במשכנות שאננים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

את ההרצאה הראשונה, של ד"ר גרנט בטצ'ארט (שמציע מוסר – ולא אתיקה – של אמיתות):
ethic (not ethics) of truths – פספסתי, אבל אני משערת שהיא דומה להרצאה הזו שלו שלנקקתי אליה.
כפי שהבנתי מדברי המשתתפים בהמשך הכנס, ההרצאה הייתה מאוד תיאורטית ואת הבעיות בשטח צריך לפתור כל דוקומנטריסט בעצמו.
נו טוב, לא בשביל התיאוריה באתי. רציתי פתרונות, חוקים. רצון די אידיוטי, כשמדובר בשאלות של מוסר. ואפילו של אתיקה.
הדובר השני היה פרופ' בריאן ווינסטון מאונ' לינקולן בבריטניה.
הוא התייחס לסרטים שונים, ביניהם לאלו של רוברט פלהרטי, ננוק איש הצפון ו-Man of Aran. המניפולציות שעשה פלהרטי לו אנו סוגדים (נניח) בלתי נסלחות לטעמי. הוא לגמרי ביים את האינואיט. לא שני איגלואים נבנו שם, למשל, אלא רק אחד, חלק מהצילומים בכלל היו מסשן קודם ולא קשור לננוק.
זוכרים את ננוק מנסה לכרסם תקליט? שקר שקר שקר. הם היו מחוברים לציוויליזציה הרבה יותר ממה שפלהרטי תיאר.

בעיות אחרות היו עם דייגי אילרנד בהאיש מאראן, שחייהם הועמדו בסכנה לא מפעם, העיקר שיוכל לצלם את מאבקיהם בים.

מסוג הדברים שאני לא ממש רוצה להאמין שקרו כשאני מנסחת את הקוד האתי הפרטי שלי. אבל רגע, האם אני אהיה יותר בסדר מפלהרטי? בסדר, אז לא אעמיד פנים שיש פה שני איגלואים, אבל עד לאן אני מתכוונת להחדיר את המצלמה ולהחריד משלוותם (המדומה?) את גיבוריי?

בין היתר סיפר ווינסטון על מישהי שביימה סרט על אביה חולה הסרטן ותיעדה את גסיסתו בניגוד לרצונו, אלא שלא היה לו כוח להתמודד איתה בגלל מחלתו. יום אחד צעק עליה, תוך שהוא פונה למצלמה, מאחוריה עמדה: "אני לא מסמך דוקומנטרי, אני בנאדם!" היא כמובן צילמה והסצנה מופיעה בסרט.

גם בישראל נעשה משהו דומה: יאיר לב צילם את אביו הוגו בשני סרטים, הוגו ו-הוגו 2, כשאביו מתמרד (בצחוק?) לא פעם.

החלק השלישי של הכנס היה הקרנה של איך למות באורגון, מדינה שהפכה ב-1994 לראשונה בארה"ב שמאפשרת המתות חסד. בעזרת מרשם מרופא (המכיר אותך ויודע שימייך ספורים) מקבלים קוקטייל, ובבית מערבבים אותו עם מה שרוצים, ואז אפשר לבחור מתי למות וליד מי. בבית במיטה, לא בביה"ח.
(ישודר ב-15 באוגוסט ביס דוקו).

אני לא מתכוונת לשפוט אותו קולנועית – רק כמה משפטים – אורכו שעה וחצי, יש לו כמה גיבורים: פעילים למען יישום הפרקטיקה במדינות אחרות, ומספר אנשים שבחרו למות כך, אבל יש לו גיבורה אחת, קודי, והסרט, כך לטעמי, צריך היה להסתפק בה. כי ברגע שמופיעים שאר הנספחים, השד יודע למה, הדבר היחיד שהצופה רוצה זה לחזור לקודי ולמשפחתה ולראות מה קורה איתה.
אבל לא זה העניין, ביקורת קולנוע על זוכה סאנדנס האחרון, אלא המרחק. המרחק שהבמאי לוקח מהגיבורה שלו.

הוא מלווה את קודי בתקריב אימתני לאורך כל הסרט, כולל פרוצדורות רפואיות וביקורים בבית החולים ושיחות עם הרופאה שלה. ורק בסוף בסוף, אחרי שעברנו תהפוכות עם קודי ומצבה, מגיע הרגע בו היא רוקחת את הקוקטייל. מדובר בדקות האחרונות של הסרט. מאותו רגע שאנחנו יודעים שסופה קרוב, חס עלינו הבמאי, או על עצמו, או עליה.
הוא יוצא מהבית שלה, ונעמד עם המצלמה מאחורי החלון ששם היא חווה את הדקות האחרונות לחייה. הוא לא נצמד לחלון אלא עומד כמה מטרים ממנו. לא זז. החלון יפהפה, מזכיר לי חלון יפני. אטום. לילה. בחוץ רוח, העצים סביבו נעים. אין לנו מושג מה קורה בחדר של קודי. כלומר יש, אנחנו שומעים את הקולות ולא רואים כלום.
על הסצנה הזו אני חושבת שהסרט זכה בפרס. זה הרגע בו הבנתי כמה אני צריכה להתקרב. כמה צריך להתקרב עם המצלמה כדי להיות מוסרי, אתי, בנאדם וגם דוקומנטריסט ראוי.