כיפה אדומה? משעמם

אחיינית הקסם ים-ים משתעממת קשות בשבועיים שבין סוף הקייטנה שכללו שבוע בכרתים ושיעורי שחייה בהם הצטיינה לגמרי, ולכן הצעתי לה שתבחר סרט כדי להעביר שעתיים וחצי מהחופשה שנכפתה עליה, וגם לכבוד כיתה א'. רק בקיץ הנוכחי התיידדה ים-ים עם המסך הגדול, וכבר הספיקה לצפות בדרדסים ובפו-הדב. הבחירה שלה הייתה כיפה אדומה סוגרת חשבון, ובתלת מימד.
נסיוננו הקודם והמר היה למעלה, לפני כשנתיים, והוא הסתיים אחרי חמש דקות, אבל הילדה, כאמור, הפכה לשוחרת קולנוע.

לא בדקתי את טיב הסרט, כדי לתת לה את זכות הבחירה וההחלטה. וגם, לא ידעתי עד כמה דומה או שונה יהיה טעמנו, ובכלל, זו החופשה שלה, לא שלי.
לפני שהחל הסרט, בשלב ההמתנה המייגע של הפרסומות והפריוויואים, כולל שלוש פעמים לפחות – היא ספרה – פרסומת ליופלה-משהו, שאלה פעם אחר פעם מתי הסרט כבר יתחיל, והבטחתי שעוד מעט. אחר כך תהתה אם ראיתי אי פעם סרט לילדים. אמרתי לה שבטח, הרבה, והיא שאלה בתימהון, למה? אמרתי לה שזאת הייתה העבודה שלי. לא נראה לי שהיא האמינה.

מלכתחילה התחלתי לחשוד בכיפה אדומה, או בשמה הקולנועי, כיפ, כפי שהבנתי מהדיבוב, שמישהו מתכוון להתחנף למבוגרים הצופים בסרט עם הילדים, עם מושגים ורפרורים שאין שום סיכוי שילדים בני שש או תשע יבינו. ארגון ביון, משרד הרישוי, כל מיני התחכמויות מילוליות מיותרות ואזכור לשתיקת הכבשים, כמו לעוד כמה סרטים, כולל יצור שדומה לשרק, שמכרסו הענקית התפעלה הילדה השוקלת כבלון הליום. הדבר הטוב היחיד בסרט הוא שכיפה אדומה היא סופר-גירל, מנצחת את כולם ועפה באוויר עם הגלימה שלה, וגם ביחסים לא רעים עם הזאב.

התבאסתי ותהיתי מה הילדה מבינה, ואיך זה עובר עליה. בהתחלה היא צחקה מכל מיני צירופים כמו שניצל בפרצוף, או משהו כזה, וגם מסנאי אחד שהיה שם לקישוט, בהמשך בדקה היטב את עניין התלת מימד, עד כמה קרוב זה קרוב (לא ממש), ואז הסירה את המשקפיים כדי לראות מטושטש, והמשיכה להעסיק את עצמה. כחצי שעה לפני הסוף שאלה אותי מתי זה ייגמר. אמרתי לה שכשכיפה אדומה תפגוש את סבתא, אבל לא ממש היה אכפת לה כנראה מהסבתא הכלואה עם הנזל וגרטל שדובבו במבטא גרמני (בחיי).

עשרים דקות לפני הסוף ביקשה לצאת. כך שאין לי מושג איך היה האיחוד בין כיפ לסבתוש. משם רצנו לג'ימבורי (בקניון איילון היה האירוע), והתחלתי לקרטע בין המתקנים. אני לא משאירה אותה לשנייה לבד, ובטח שלא מחכה למטה. ואלוהים, כמה אני שונאת להתהלך יחפה תוך שאני סופרת את כל החיידקים והפטריות המקפצים מהפלסטיקים לכפותיי הסטריליות. לקינוח הפגינה את כישורי השחייה שלה (עיינו לעיל) בבריכת כדורי הפלסטיק והתמוגגה עד מאוד.

ואז ביקשה פופקורן – זו ילדה מקורית – פופקורן לא אוכלים בזמן הסרט, אלא בגמר הבילוי, ואכלה לפחות חצי קופסה. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הילדה אוכלת. כשאבא שלה בא להחזירה הביתה ניסיתי לשדל אותה לספר לו למה יצאנו באמצע. רק בסוף התרצתה: "זה היה משעמם", אמרה הילדה בצחוק ביישני. לא היה לה נעים מהדודה.

לא רק ים-ים סבלה:
VillageVoice

תוס':
– ומצד שני, טל ניב וילד בן שבע די נהנו
– גם תמי ארד מספרת על ילדים שנהנו

איך להיפרד בסטייל


שלום אהבה איך להיפרד באלגנטיות, הוא מדריך הפרידות המפתיע של ליאת תימור ונילי לנדסמן, ויש לו את אחת העטיפות היפות שראיתי:


צילום ינאי יחיאל, עיצוב העטיפה אמרי זרטל

נילי היא מורתי המעולה ליוגה, ובזכות זה, גם חברה. עבדנו באותו מקום כשהיינו פעוטות אבל רק כשהגעתי לסטודיו שלה, לפני שנתיים, חל המהפך. את ליאת אני מכירה מחדשות וממעריב. פעם החלפתי אותה בעריכת סגנון למשך כמה חודשים, כשהייתה בחופשת לידה.
שתיהן פאם פטאליות, עתירות ילדים, נישואים, אהובים לשעבר ולשהווה ושובלי מעריצים, ולכן הביאו איתן לספר עשרות שנות זוגיות.

ואני מה? מודה לאלוהים על שנטע או נטעה בי חוכמה אחת בלבד: לא להתחתן ולא ללדת.
בנאדם צריך לדעת לא להיכנס למקומות שיכולים להביא לפרידתו מהעולם בטרם עת.
אין להסיק מכך שלא ידעתי פרידות טראומטיות ומערכות יחסים קלוקלות. פעם הייתה זאת תת-התמחות שלי: מערכות יחסים עמוסות יגון ובאסה ופרידות מרסקות. אבל כל זה שייך לעבר.
למדתי לבד, בלי עזרה משום פסיכולוג (ולא שלא היו לי עשרות), איך לשמור על עצמי, איך להתנהל בין הטיפות ולגזור לעצמי את המנות הקטנות הדרושות לי מהזולת מבלי להשליך את חיי מנגד.

הספר של ניליאת נותן עצות מעשיות לגמרי איך לעשות את זה. איך להתמודד. העצות שלהן הרבה יותר קומוניקטיביות משלי, ונותנות מענה שמתאים לכולן: נשואות וגרושות ומאהבות, ובעלות ילדים ולמעשה כל הווריאציות. העצות שלי מתאימות לי בלבד, ואולי לעוד שתי מוטציות חברתיות כמוני.

אבל גם לי השולטת בחייה יש כמה דברים לקחת מהן.
למשל:

"יש הרבה עקרונות מעולם הסטייל שתופסים גם בהתנהלות עם גברים. הבלגה וריסון, למשל. וגם תחכום… להכיר את עצמך היטב, לדעת מה מתאים לך, מה הולם אותך ומה לא. לבחור את מושא תשוקתך בקפידה ולא בחופזה. לדעת שאינך יכולה להרשות לעצמך למכור או לקנות בזול. לא להתבלבל ולחשוב שאת חכמה יותר או מיוחדת יותר מכל הנשים שהיו שם לפנייך. ולהפגין חן, ויכולת לבטא את האישיות שלך כשאת במיטבך, ולהחזיק פאסון, כשצריך.

(…)
תהליך הפרידה, שבו מולך הסטייל, אינו מחייב העמדת פנים. כעס, עלבון ובקשת נקם הם לא מחוץ לתקנון. הסטייל מבוסס בראש ובראשונה על אותנטיות. אבל השאלה היא לא מה את מרגישה, אלא איך את מתנהגת למרות מה שאת מרגישה… להיפרד בסטייל זה אומר שאפשר לעשות טעויות קריטיות – אבל אחר כך לתקן אותן. לזרוע בלגאן – ואז לסדר אותו יפה…"

לאור סטטיסטיקות הגירושין, בערך 1:4, ובגלל חברותי ההדוקה עם עו"דים למעמד אישי (סליחה, דיני משפחה), אני יודעת ששלום אהבה יהיה להיט בטוח. אני מציעה לכנרת להציב דוכן ברבנות וגם להציע אותו לעו"דים הרלוונטיים, שיספקו אותו ללקוחותיהם יחד עם הטישו המחולק בלשכותיהם, כחלק מתהליך של חינוך מחדש.
אבל רגע, גם סתם פרידה מהשורה, שלא כרוכה בגירושין ובניתוח חוק חזקת הגיל הרך מוצאת מענה פה.
הטיפים מהשטח שווים יותר מאלו של אודטה, כי מהו סוודר שנדבק עליו מסטיק לעומת אקס שבגללו חייך יעברו ל-hold למשך שנה.

המכונית של אבא

כפי שאפשר להבין, אין משפחת שרגל משועי הארץ. אחת ההטבות הכרוכות בכך היא שאחי ואני לעולם לא נוכל לריב על ירושה.
פשוט אין על מה.
ובכל זאת, בפנינו עמדה משימה ראשונה במעלה: למכור את מכוניתו האהובה של אבא.
אני יודעת שאלפי עיניים מחכות לשמוע באיזה מכונית מדובר, ואם כבר הזמנתי את כרטיס הטיסה לקריביים.
ובכן, לא ממש. כן, אשכנזים, ניצולי שואה, ובכ"ז.
מכוניתו האהובה של אבי ז"ל היא סוזוקי בלנו מודל 1997. המחירון של לוי יצחק קבע: 12,000 ש'.
ככה זה אצלנו באלפיון. מחליפים מכונית פעם בעשרים שנה.


זאת הסוזוקי בלנו, 1997. תבדל"א

מאחר שאני אמונה על עסקי האינטרנט במשפחה, העליתי את היפהפיה תוך דקה קלה ליד2. עשיתי את זה בשישי אחר הצהריים, ולתדהמתי, איש לא התקשר עד מוצ"ש. מתברר שרוכשי מכוניות יוקרה בנות 14 לא אוהבים לעשות עסקים בשבת. כנראה שכל עם ישראל הוא מסורתי עד חרדי.
כבר חשבתי שניאלץ להמשיך את חיינו איתה, אבל במוצ"ש נפרץ הסכר, ואחי קיבל עשרות טלפונים, ניווט את כולם ביד רמה, וקבע לו פגישות למוצ"ש ולראשון, מסוחרר מהצלחתו ומהיותה של הבלנו כה מבוקשת בקרב האלפיון שלנו.

אחרי שאימץ תוך כמה שעות גינונים של סוחר מכוניות כרסתן (ואחי הוא אתלט מלידה, כרסו שטוחה ושרירית כקרש), בחר לו זוג נאה עם תינוק, שחשק במכונית ולא רצה לקחת אותה לבדיקה, והניח מיד 12,000 ש' במזומן על השולחן. יצאו אחי והקונה לחצר, התניעו את המכונית, ירדה זאת 20 מטר מהחניה שלה, ולפני שהייתה צריכה לפרוץ בחיים חדשים, השתתקה. נדמה. לא הסכימה לעלות לכביש.

הקונה המבוהל, אף שחתם על מסמך שאין לו שום תביעות וכבר נתן את כספו, קיבל אותו בחזרה. אחי לבש שק ואפר ויגון כבד אפף אותו. הקריירה החדשה שלו כסוחר מכוניות משומשות ספגה מכה קשה. לא היה ספק, רוחו של אבא ריחפה מעל ולא הייתה דעתה נוחה מהקנייה. הסרתי במהירות את המודעה מהאתר כדי שזרם הטלפונים לאחי ייפסק, וכעת נותרו לנו 12 שעות עצבניות עד שייפתח המוסך למחרת, כדי לדעת מה נהיה, האם החליטה הסוזוקי להצטרף  לבעליה.

אך לא. בחלוף 250 שקלים התברר שאיזה בורג זז מהמקום והסוזוקי חזרה לחיים תוך דקות, נמרצת מתמיד. אחי ביקש שאחזיר את המודעה לאתר, וחמש דקות לאחר מכן הוצף בעוד 300 שיחות. כמו שאמרו לי המבינים, סוזוקי אהודה מאוד בישראל.

שעתיים אחר כך נמכרה הסוזוקי בשנית.
תלמיד חכם מבני ברק בא, ראה, התאהב ואמר "רוצה אני".
הסוזוקי טובת השכל נעתרה והסכימה להתלוות אליו. נפרדנו ממנה בנפנוף. אמא בכתה.
אחי סימס לי: "הכסף כבר עובד, סליחה, אובד, בבורסה. יש לך עוד רכב למכירה?".