ההורים שלכם

פרויקט ההורים שלי של יס דוקו עלה אמש לשידור. ידעתי במה אני עומדת לצפות, אבל יסלח לי ניר הורוויץ, לא יכולתי לעמוד ביותר מ-20 דקות מהסרט נורא-ההוד שלו (הוא שמור ביס מקס, כך שלא מן הנמנע שאמשיך בצפייה מתישהו). או במילים אחרות: הסרט, אולי אפילו הסדרה, לא מומלצת ליתומים טריים. אני לא יודעת באשר לוותיקים יותר.

אבא של ניר חולה בפרקינסון כבר שני עשורים. אמא שלו, תמי, מטפלת בו. מטפלת ומקטרת ומרוצה מאוד ממעשיה. היא גם מחכה שהכל ייגמר, היא בפירוש אומרת את זה. כי כמה היא יכולה להמשיך בתפקיד המטפלת.
הנה הסרט כולו.
וטריילר

תמי יודעת. יעקב לא היה מטפל בה כך אם הייתה חולה. אם התפקידים היו מתהפכים. הוא גם אומר זאת בעצמו: "לא בטוח". הוא לא מדבר הרבה, קשה לו, אבל הוא ממש לא טמבל כמו שתמי קוראת לו, וכל משפט שלו ראוי להיחקק.

ניר צילם את ההורים שלו במשך שלוש שנים. נכון, הוא שומר על כבודם, כלומר בגבולות הנראים: לא מצלם איברים אינטימיים. מכוון את הפריים עד הגבול התחתון, אבל מה עם כל השאר? מה עם מערכת היחסים הכל כך טעונה בין מטופל למטפל, בין מי שהיו פעם זוג, נאהבים, שהיחסים ביניהם היו שוויוניים, ואז הפך האחד מביניהם תלוי בשנייה? קשה מאוד לצפות בזה. קשה היה לי לצפות בזה בבית הוריי, וקשה, ממש באותה מידה, בסרט תמי ויעקב.

יש כמה רגעים בהם הורוויץ מתערב במהלך הדברים ושואל שאלות, אבל הרגע הכי משמעותי מבחינתי היה כשהוא אומר לאבא שלו שהוא אוהב אותו, כלומר להבדיל, כך אני הבנתי את זה, ממי שאולי לא אוהבים אותו יותר.

תמי ויעקב הוא סרט אכזרי מאוד, בעיקר מאחר שהוא מתאר גורל הצפוי כמעט לכל אחד מאיתנו, בתפקיד זה או אחר, מתישהו, לאורך הויה דולורוזה הפרטית שלנו.

הוא נוגע גם בשאלה הכי משמעותית עבורי במסע הקולנועי הפרטי שלי: עד לאן להתקרב עם המצלמה.

 

8 מחשבות על “ההורים שלכם

  1. גם אני יתומה טרייה. לא יודעת עד כמה הצפייה תהיה קשה לי. לא ראיתי הורה סועד הורה (אבי ירה בעצמו בגיל 39, ואמי מתה מות נשיקה, בריאה פיזית, בגיל 81). אחרי שיזדמן לי לצפות, אשתף פה.

  2. רוב האנשים יגידו שזו אחת הסיבות שצריך זוגיות לטווח ארוך / נישואין בחיינו, וגם אחת הסיבות לעשות ילדים, הכל כדי שבן הזוג "יטפל" בך או הילדים יעשו זאת. אני אומר להפך הגמור- זו בדיוק הסיבה לחיות לבד- כדי לא להיות נטל על אחרים, כדי לא להפוך בת זוג לשפחה סוציאלית וגם כדי לא להתעסק עם כל הסיעודיות הזו בעצמך. זה נורא. והגברים הם בד"כ אלו שמזדקנים מהר יותר ונהיים הסיעודיים הללו. יכולתי גם אני לראות את התכנית אמש אך בחרתי שלא לראות. (דליה- מה שכתבת על אביך עצוב מאוד).

  3. הזדעזעתי עמוקות לשמוע את ההתבטאויות של תמי כלפי יעקב.
    אין הגדרה אחרת אלא לקרוא לזה התעללות בחסר ישע.

    מדוע ניר,שאוהב את אביו,לא מציל אותו מהמילים ההורגות של האם?

  4. ראיתי עד הסוף. לא כדאי להישאר עם החוויה של 20 הדקות הראשונות. יש תיקון. בהתחלה שנאתי את תמי. חשבתי שהיא קורצה מחומר של קאפו… אבל בהמשך מתגלים רבדים נוספים באישיותה. היא ילדותית משהו, תאבת חיים וחדורה בתחושת חובה. מכל מקום, התמונה מעמיקה, וברור שיש ביניהם קרבה ואינטימיות גדולה. ביום הולדתו ה-70 נשאה דברים לכבודו, וציטטה בקול חנוק שורה מ"רומיאו" של יהודית תמיר. זה שיא הסרט, לטעמי, ושיא ההיפוך של מה שהוצג בהתחלה. אגב, ברגעיו הטובים יעקב חריף יותר מאשתו. ממליצה לראות עד הסוף.

  5. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » כל הרעיות ממורמרות בדרכן?‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s