כל הרעיות ממורמרות בדרכן?

תם ונשלם הלילה שידור הסדרה הדוקומנטרית ההורים שלי ביס דוקו. בפעם הקודמת דיווחתי עליו אחרי צפייה ב-20 דקות מהסרט הראשון של ניר הורוויץ, תמי ויעקב, זה היה מחריד, מאחר שהזכיר לי את המחלה של אבי המנוח ובמובן מסוים, חלקי, את הדינמיקה של הטיפול במחלה שלו. וזו, אני חושבת, הטעות של עורכי הסדרה: צריך היה לשדר אותה מהסוף להתחלה. ממש. מהקל, יחסית, לכבד יותר.

בכל מקרה, חילקתי את הצפייה בתמי ויעקב, שבו מטפלת תמי בבן זוגה חולה הפרקינסון זה 21 שנים (!), לשני חלקים, ולבסוף צלחתי אותו. היה קל יותר לצפות בו אחרי שידעתי כבר מה העניינים ומה צפוי לי.

תמי ויעקב, ההורים של ניר הורוויץ

היום, משתם שידור הסדרה, אני יכולה לומר בוודאות, שמדובר בסדרה על שלושה בנים ובת וארבע האמהות שלהם. השם "ההורים שלי" – מטעה. וזה למה? מאחר שבאופן אולי לא מפתיע לגמרי, הנשים, האמהות, הן הדומיננטיות במערכות היחסים. בכולן. האבות, בני הזוג שלהן, הם מעין סרח עודף במשפחה, שתפקידם לא ממש ברור. הקשר שלהם לילדיהם כמעט ולא קיים. ארבע הנשים, השונות אחת מהשנייה במאוד, מרירות מאוד היום, אחרי כמה עשרות שנות נישואין מתסכלים, ומתלוננות מרה על כך. הן מהוות תשדיר שירות רע במיוחד למוסד הזה.

ארבעת הסרטים חושפניים באופן מדהים עד מרתיע. תמי הורוויץ, להצהרתה המלאה, ויתרה על שני עשורים מחייה כדי לטפל ביעקב. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתה, והמחשבה על עזיבה לא תלושה מאוד מהמציאות מבחינתה, לפחות בתיאוריה. אין שום גמול בחיים האלו לצד יעקב, והיא מייחלת, במלאת לו שבעים, שלא תיאלץ לעבור עוד עשרים שנים כאלו. היא גם אומרת לו זאת מפורשות. מה שכן, פה לפחות אפשר לראות חיבה הדדית בין השניים. בסופו של יום הם מתכרבלים ביחד במיטה.

הסרט השני, שנטי ומרטין, של ג'ייסון דנינו הולט עוסק למעשה ישירות רק באמא שלו, שנטי, שעזבה את בח"לה מרטין אחרי כעשרים (?) שנות נישואין, כי מהרגע הראשון כמעט לא חשה תשוקה כלפיו. הוא לא היה מספיק יפה לטעמה, או משהו כזה. רגשית זה הסרט הכי לוקה. אביו של ג'ייסון כלל לא משתתף בו, אלא אם מחשיבים את המוני קטעי הארכיון המשפחתיים (טו מאץ') כהשתתפות, כך שאין אפילו קמצוץ מהזווית שלו על האירועים או על היחסים של ג'ייסון איתו. שנטי, אמא של ג'ייסון, עזבה את הבית ועברה לחיות בסיני ולמצות שם את המיניות שלה. סבבה, שתיהנה, רק שלא תתבכיין על הקשר המתמוסס עם הילדים שלה. ג'ייסון חש ניתוק גדול מאוד מאמא שלו, וזה עובר באופן הצילום לו: הוא מתעד אותה ואת סיפורה המאוד רפטטיבי ושטחי – כן, הבנו, רצית עוד תשוקה בחיים – מרחוק, ושומר על שתיקה כמעט מוחלטת. עצוב.

שנטי, אמא של ג'ייסון

בפרק השלישי, ציפורה ויעקב, ההורים של גיתית כבירי, חשתי הכי הרבה מבוכה ומועקה. אביה עבר אירוע מוחי, ולכן יש לו מטפל צמוד. אמה ציפורה סובלת לפיכך (או לא לפיכך) התמוטטות נפשית כלשהי, מול המצלמה, ומפתחת דפוסי התנהגות פרנואידיים במובן הקליני של המילה, וסליחה על האבחון הטלוויזיוני שלי. בדיעבד, זה הפרק הכי בעייתי, בעיקר בגלל הדילמה האתית – האם למען הדרמה יש לצלם ולתעד את אמך המתרופפת (חלקית, זמנית, לא יודעת) המאשימה את אלופה, יעקב החולה ואת המטפל שלו באונס? די הרבה גבולות נחצו פה.

ציפורה, אמא של גיתית. ויעקב

בפרק הרביעי שחתם את הסדרה נוסע אוהב פלנץ לחודש הביקור השנתי שלו באוסטרליה, שם חיים הוריו ניצה ודיק ההיפים לשעבר בבית מבודד ליד אחיו, בחיק טבע מקסים. ושוב, אמא מתבכיינת על החיים הקשים שלה עם דיק הבוגדני (פעם, היום אין לו כ"כ עם מי לבגוד בה בחיק הטבע). הוא לא מרגיש אותה. הוא לא רואה אותה. הוא לא קשוב לצרכים שלה, כך לדבריה הדי מבולבלים. כן, בעיקר אמא ניצה מדברת. דיק מביט כה וכה, מחייך, וזהו פחות או יותר. בשאר הזמן מגלגלים הילד והוריו ג'וינטים ומעשנים מהבוקר עד הבוקר שלמחרת. אולי לפיכך המצלמה שלו מקפצת כקיווי ניו זילנדי פה ושם. אני מקווה ששלטונות אוסטרליה טולרנטיים במיוחד לגלגלת, ושמשטרת ישראל לא תבצע מעתה חיפושים בכליו של אוהב.

ניצה ודיק, ההורים של אוהב

אם מטרת הסדרה הייתה להראות את סבלה האינסופי של האישה הישראלית שנישאה במחצית השנייה של המאה העשרים מנוחתה עדן, נישואים שהחלו תוך כדי המהפכה הפמיניסטית, שפסחה עליהן כנראה, אז בסדר. זה בהחלט מסמך חברתי בעל משמעות, המוכיח שוב שאישה היא העבד (המחורפן) של העולם. אבל לא, אם רצו ביס שתהיה משמעות לשם "ההורים שלי", אולי כדאי היה למצוא לפחות ילד אחד עם מצלמה שיש לו שני הורים דומיננטיים? לפחות אבא אחד עם אמירה, לפחות גבר אחד בריא וגם ורבלי, נוכח וגם דעתן, שיסתכל לחיי הנישואים שלו בעיניים?
כי אם להסתכל על משפחה מהעיניים של יס דוקו, לא מהעיניים שלי, נשבעת, משפחה זה רעיה מתוסכלת ועצבנית שעוזבת את בעלה, מייחלת למותו, סובלת ממחלתו (כן, נשים חיות יותר, גברים חולים יותר), או ישנה בחדר נפרד ממנו, אפילו בבידוד מרצון באוסטרליה.

 

14 מחשבות על “כל הרעיות ממורמרות בדרכן?

  1. בבידוד מרצון באוסטרליה חחחחחחח נהדר
    מה שבטוח שהבחירה שעשיתי בחיי
    כמו הבחירה שאת עשית בחייך = להשאר רווקות
    זו הבחירה הכי הכי טובה

  2. האישה היא אכן העבד של העולם, אך היא לא מחורפנת. למעשה היא, כמובן בהכללה ענקית, הכי שפויה.
    הגבר הוא היצור הכי חלש עלי אדמות, תלוי לחלוטין באישה (זו לא הכללה, אלא מציאות) ומתפרק במשבר הראשון.
    האם המסקנה היא שהחיבור הקרוי נישואין הוא שגוי?
    לאלוהי היחסים יש אולי תשובה.

  3. ראיתי רק את הסרט הראשון שהזכרת.
    בעיניי הוא מרגש להפליא. הרי בקלות אפשר היה להפוך אותו לקלישאה על האישה המסורה והצדיקה שמבטלת את חייה לטובת טיפול בבעלה. הבחירה להכניס לסרט גם את הרגעים הכועסים, הנשברים, המזלזלים וכד' איפשרה להעביר את המשמעות האמיתית של טיפול שכזה. הכי אהבתי? שהיא מלטפת לו את פנים האוזן.

    לגבי הבחירה בין רווקות לנישואין, רציתי להעיר, זו בעיקר בחירה בין לעבור את מסע החיים לבד (תוך כדי לקיחת אחריות על מה שקורה איתך), לבין לעבור את המסע לבד אבל תוך ציפיה שזה שלצידך יתמוך/יעזור/יבין/יחליף ולגלות את טעמה של אכזבה. אני, למשל, רק עכשיו מתחילה להפנים את הלבד שביחד ולמען האמת זה ממש בסדר מבחינתי. במקום להשען אחד על השני, אנחנו מארחים חברה זה לזו במסע. כל שאר המחוות- בהתנדבות בלבד.

  4. אולי, רק אולי, אני מציעה, יש איזה גן טיפולי/פולני, שתוכנת מבחינה אבולוציונית אצל נשים רבות, שגורם להן לדאוג לגברים כפי שהן דואגות לצאצאים, למען המשכיותו של המין האנושי, ולכן הן אמנם מקטרות, אבל ממשיכות לחפש בני זוג לדאוג להם (ולסבול) ולשהות במחיצתם הלא מתגמלת, העיקר "לא להיות לבד", בלי שהן עצמן יודעות מדוע, ואחרי שתהליך ההתרבות כבר הושלם. כי אחרת באמת אי אפשר להסביר את כל הזוגות הרבים מספור האלה.

  5. אני באמצע הצפיה בפרק הראשון ובאתי הנה להזדעק – צריך להתלונן על האשה הזאתי במשטרה, היא מתעללת ביענק'לה האומלל הזה שגם אמר – את דפקת אותי בעסק הזה – וכל כך צדק. היא פשוט מזעזעת! קשה לה, נכון, אז שתטפל בעצמה. שהבן שלה יאשפז אותה איפשהו, איך אפשר להתעלל ככה באדם חסר יכולת שתלוי בה?!

    אני רואה שגם אני כמוך נמצאת עכשיו בדקה ה 21.. אז את אומרת שזה משתפר אחר כך? טוב, אני ממשיכה…

  6. זה מה שקורה כשקונטרול פריק מגיעה למימדים מפלצתיים… אפילו ביומולדת שלו היא לא נתנה לא לדבר. ולא, הוא לא מבולבל בכלל, לאורך כל הסרט, כל מה שאמר, היה לחלוטין לעניין.
    והיא כל כך נהנית ממעמד הקורבן, שבקיבוץ לא יגידו שהיא מתבטלת חלילה, היא מטפלת ביענק'לה, שהיה שמח שהיא תלך כבר לעבוד איפשהו ותניח לו להיות בשקט עם המטפלת החמודה שחייכה אליו, או זו שעזרה לו עם השוקולד. אבל היא לא יכולה לשחרר… רודפת אחריו לכל פינה גם כשהוא לא צריך אותה, תוקעת לו את ההליכון, למרות שהוא מסתדר מצויין בלי…
    וואו, לקחתי קשה את התמי הזאת….

  7. דבורית האם את המצבם של חלק מהנשים היית מתנהגת אחרת? כלומר לא ממורמרת? האם אלו נשים שאת סיפור אסור לספר? האם אנשים אלא אינם הורים עוד? לא מבין מה רצית … סרט דוקמנטרי טוב זה לא סרט פרסומת לחיים ולהורות זה סרט המראה את המציאות המורכבת..

    • לא אמרתי שאסור לספר, מה פתאום, הסדרה היא מסמך סוציולוגי מרתק
      אני חושבת שיש בעיה בהצגה שלה, לאור התוצאה, שלא תואמת לכוונה המקורית, בגלל שזה המצב, מה לעשות.
      מזתומרת אם הייתי נוהגת אחרת? כעיקרון לא הצבתי את עצמי מראש ובכוונה במצב של אומללות שמחה בחלקה.

  8. אני ממש לא מבין את תגובתך.. לדוגמא: "את כותבת אולי כדאי היה למצוא לפחות ילד אחד עם מצלמה שיש לו שני הורים דומיננטיים?לפחות אבא אחד עם אמירה, לפחות גבר אחד בריא וגם ורבלי, נוכח וגם דעתן, שיסתכל לחיי הנישואים שלו בעיניים?" מהמשפט הזה עולה זלוזול גמור באנשים חולים -האם מבחינתך לחולה אשר יש לו קושי פיזי לדבר ולבטא את עצמו. האם אין לו מקום או זכות להופיע והראות בסרט? מה בעצם את אומרת – אנשים חולים – אני לא רוצה לראות אותם.. איזו פסילה דוחה זאת.. איזו גאוותנות.. האם אנשים חולים הם לא דעתנים? האם הם כבר לא מסתכלים על חיי הנישואים שלהם? האם כל מה שרצית זה סרט פרסומת למוסד הנישואין ולאדם הבריא? מאכז מאכזב מאד הפסילה הזאת שלך באנשים החולים .. ובאנשים הסועדים אותם באומץ..

    • לא אמרתי שום דבר ממה שכתבת.
      אני לא מוצאת סיבה לחזור על דברים שכבר כתבתי כדי להסביר את עצמי.

      בכמה מילים: דמות האב/בן הזוג העולה מהסדרה בעייתית מאוד עד נעדרת. אם יש פה אמירה על נשים וגברים בישראל אחרי כמה עשרות שנות נישואים – אז בסדר. אם לא זאת הייתה הכוונה, יש פה בעיה.

    • אתה בעצמך ציטטת שהיא כתבה "לפחות ילד אחד"… ולא פסלה את כל השאר.
      נראה שהכעס שהתעורר בך משבש את הבנת הנקרא.
      למה? האם זה קשור לחוויה אישית שלך באיזשהו אופן?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s