איך עברה חצי שנה?

יום שלישי, 13 בדצמבר, 19:00. בדיוק בשנייה הזו לפני חצי שנה נפטר אבא שלי, רפי שרגל.

כל צירוף מילים מעכשיו יהיה קלישאה. אבל המוות על כל הכרוך בו הוא חתיכת קלישאה.
בדיוק כמו שאמרו לי ביוני הוותיקים, לא עבר יום מאז שלא חשבתי עליו, שלא נזכרתי בו. בעיקר בדמותו בימים האחרונים. בשעות האחרונות. מורדם, ישן, מתעורר לשניות, פוקח עיניים ענקיות, אישונים עצומים שהשחירו כמעט את כל הירקרק שמסביב, לא כל כך מבין מה קורה סביבו ונרדם שוב, נשימתו הולכת וכבדה. לפעמים מנסה לגרש עם היד איזה זבוב טורדני ובלתי נראה מפניו. אבל כבר לא יכול לשלוט על היד הזאת, הכבדה.

בשבועות האחרונים חגנו סביב המיטה שלו בביה"ח. אחי, אמי ואני. הרופאים כבר דיברו איתנו, הסבירו הכל. רגע, מה עם האוכל? הוא לא אוכל, מישהו מאיתנו שאל בשיחה האחרונה. או בזו שלפניה. הוא כבר לא יכול לאכול יותר, אמר הרופא. זה ממש לא משנה.

את המשמרות חלקו אמא שלי והמטפל שלו. 24/7. לשנייה הוא לא היה לבד. בימים האחרונים ישבנו שלושתנו ליד המיטה, מסתובבים כה וכה. עונים לטלפונים של מקורבים הממאנים להבין: לא, אין תקווה. לא, זה הסוף. לא, אין למה לחכות. יורדים לבית הקפה, אוכלים, חוזרים. משחקים בסלולריים שלנו. מקשיבים לנשימות ההולכות ונעשות כבדות יותר ויותר.

אז ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון, ישבנו שם. בוהים. מחכים. לפנות ערב אחי ואני עזבנו. אני רכבתי את ז'בוטינסקי הפקוק והמעושן ליפו. הגעתי אחרי שש בערב והלכתי לישון. כלומר לנוח לכמה דקות. אין מצב, ברגיל, שאני לא שומעת צלצול טל' סלולרי גם אם אני ישנה. או דנדון של אימייל או של סמס. אבל נרדמתי. התעוררתי המומה אחרי שעה בערך, לא זוכרת איזה יום ומה השעה. לקחתי ליד את הסלולרי. שלוש שיחות שלא נענו מאחי. והודעת סמס. אבא נפטר.

התקשרתי אליהם. כולם כבר היו שוב בביה"ח. אל תעלי על הקטנוע, הזהירו אותי. לבשתי חולצת פסים ורוד לבן, לקחתי מונית ונסעתי. אין לי מושג על מה חשבתי בדרך. כנראה על כלום. ירדתי מהמונית ונכנסתי למתחם ביה"ח ועברתי מתחת לעץ דקל. באותה שנייה צנח ממנו ענף ענק ונפל על הקרקע בקול רעש עצום. כל הנוכחים הסתובבו לראות מה קרה. הענף שפשף את הזרת שלי, פספס אותי במילימטרים, או בחלקיק שנייה. לא הבנתי מה זה מסמל.

במחלקה אבא שלי כבר הוכנס לשק כחול, פתוח. חיכה לי. אמרתי לו שלום.
למחרת, בבית ההלוויות, האיש של חברה קדישא קרא לי לרדת איתו למטה לזהות את הגופה. במעלית הוא ניסה להבין כמה ילדים אנחנו, מי נשוי ומי לא וכמה ילדים יש לכל אחד. במרתף עמד אחי. הוא לא הצליח לזהות את אבא. הוא השתנה מאתמול בערב ועד היום, אמר. אולי זה לא הוא? עזרתי לו לזהות. נו, האף הזה שלנו לא הגיע משום מקום.

עבר הרבה זמן עד שכיסו את הבור העמוק. ימי השבעה עברו במהירות, מסע במנהרת הזמן בחזרה לעבר. בסך עברו השכנים שהשתנו, הקרובים שלא ראינו כבר עשרים שלושים שנה ויותר.
ואז עברה חצי שנה. אין לי מושג איך. או איזה דברים מדהימים עשיתי בה עכשיו, כשאני יודעת כמה מהר הכל נגמר, ובאיזה אופן.

חצי שנה. פאקינג חצי שנה. איך?

אבא, רפי שרגל, אפריל 2011, טבריה

עשיתי לו גלעד קבוע. סתכלו מימין, שלוש קוביות, שלוש מצבות:
ההספדים,
המדריך ליתום המתחיל
ועשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד
וגם המכונית של אבא