כך נהרג הדוד שלי, בנימין למפל, והוא בן 18 ושבוע

על דוד שלי החלל, בנימין למפל, כתבתי כבר פעמיים. אלא שכשכתבתי לא ידעתי מה אני כותבת. לא ידעתי את הסיפור האמיתי. רק היום, קצת יותר משנה, אני במעמקי החיפוש אחר סוד מותו. אני מקווה שהסיפור על שלל האמיתות שלו יהפוך יום אחד, ולא רחוק מדי, לסרט.

נסיבות מותו של בנימין היו עלומות למדי עד לפני כשנה, כשחבורת נערים מבית ספר אמי"ת בכפר בתיה התחקתה אחר נופלי דור תש"ח. על ביקורם בקריית שאול, ביום הזיכרון הקודם, כתבתי פה. אין לי ממש הסבר למה לא פשפשתי בסיפור המשונה הרבה קודם. אם הייתי מתחילה בחקירות עשור או שניים קודם הכל היה אחרת.

הדבר היחידי שידעתי הוא שבנימין נהרג ב-29 במרץ 1957, בעת מילוי תפקידו, שבוע אחרי יומולדתו ה-18. אבל נו, מה זה מילוי תפקידו. בנימין היה ימאי צעיר, טירון, כמה חודשים בצבא, בוגר קורס גדנ"ע-ים. לצבא הוא התגייס בגיל 17 וחצי. הוא עזב את ישיבת תומכי תמימים של כפר חב"ד בלוד, שם למד מקטנותו. לא דבר קל ערך היה זה, שתלמיד ישיבה מצטרף לצבא. תחקרתי בינתיים את רוב הילדים שלמדו איתו שם. מדהים היה לשמוע איך כל אחד אומר עליו משהו אחר. הזיכרון האנושי הוא אולי אחד הדברים שהכי פחות כדאי לסמוך עליהם.

בנימין, בתוקף היותו אטרקציה, הספיק להתראיין לא מעט בחודשים הספורים עד למותו.
הנה אחד הראיונות מתוך מחניים, עיתון הרבנות הצבאית.

בנימין, בני, היה אפסנאי באח"י מזנק (ק' 32). הימים ימי טרום פסח, וחופשת החג כבר הייתה בפתח. אחרי החג צריך היה לקבל תפקיד חדש: סמל דת.

אילת, יום שישי אחר הצהריים, השעה ארבע ועשרים לערך. בנימין ירד מהאונייה העוגנת לבסיס ים סוף, שהיה ממול המעגן, על מנת להביא דואר. הוא ביקש מחבר שלו, יצחק, שיבוא איתו לבסיס. יצחק אמר לו, אני לא יכול, יש שרקייה (רוח מזרחית) וייתכן שנצטרך להזיז את האונייה למים (כדי שדפנותיה לא ייחבטו).

בנימין חצה את הכביש ונכנס לבסיס. בש.ג עמד חייל איתו היה מיודד, והם פטפטו על החופשה הבאה. החייל אחז בידו בגיליון של רימון (שבועון סנסציוני שמִמנו משהב"ט ומפא"י, שמטרתו הייתה להוות קונטרה לעולם הזה שחבט בממסד). על כתפו היה זרוק עוזי. בנימין המשיך לתוך הבסיס, צעד כמה מטרים, והתמוטט כשהוא צועק "מה עשית לי? אני מתעלף". מתברר שהש.ג פלט כדור. היו אלו ימי ראשית העוזי, כלי נשק בעייתי בעליל מיומו הראשון. בצה"ל לא ממש ידעו לתפעל אותו.

בית החולים יוספטל נבנה רק 11 שנים מאוחר יותר. בנימין טולטל למרפאת קופ"ח באילת ושם מת תוך עשר דקות. הכדור שחדר לגבו יצא מקדמת גופו ופגע בידו הימנית. "אני לא הולך למות, נכון? אני לא רוצה למות", אלו היו המילים האחרונות שלו.

יום שישי אחר הצהריים. מפקד האונייה, אברהם תבור, היה בחופשת שבת בצפון. סגנו, נחום רודיס, לקח את גופת בנימין על גבו, הוריד אותו לבטן האוניה, הוציא את כל מוצרי המזון מהמקרר והכניס אותה לשם. ביום ראשון העלו אותו לצפון, אז גם הודיעו למשפחה. הוא נקבר בקריית שאול.

בעיתונים לא נכתב דבר על התאונה. רק בשנות השמונים השתנתה מדיניות צה"ל באשר לסיקור תאונות. העיתון היחיד בו מצאתי דיווח על מותו היה העולם הזה, בידיעה קצרה שלא הייתה בה מילה על נסיבות המוות. חתרני עלק.

את תיק החקירה המצונזר שצעירי המעורבים בו הם בני 73 (המקרה אירע לפני 55 שנים) קיבלתי לידי, לבקשתי, בקיץ האחרון. התיק טלטל עד מאוד את קומץ המשפחה שנותרה. אמא שלי, אחותו, שלא הפסיקה לבכות על מותו כל השנים האלו, התמוטטה. איש לא סיפר לה עד כה מה בדיוק אירע ביום שישי, 29 במרץ 1957.

השבוע פגשתי את המפקד תבור (בתמונה, במוזיאון חיל הים), שזכויות רבות שמורות לו.
בסוף הצילומים שאלתי אותו:
תגיד, כמה חיילים איבדת לאורך השנים?
תבור השיב:
"אחד".

—-

– מוזמנים לפנות אלי חיילים שהיו עם בנימין על האונייה או בקורס גדנ"ע-ים או בישיבה או בכל מקום, ויכולים להוסיף לי שברירי מידע.
– רעיונות לגופים/גורמים לא קונבנציונליים (כלומר לא קרנות וזכייניות וערוצים) שיוכלו להשקיע זעיר פה זעיר שם בסרט כדי להביאו לידי גמר יתקבלו בברכה.

24 מחשבות על “כך נהרג הדוד שלי, בנימין למפל, והוא בן 18 ושבוע

  1. תודה על הצוהר שפתחת.
    תודה על שהשכלת אותי.
    השנים לא מטשטשות את הכאב ואת האובדן.

  2. איזה מוות מיותר . לא שחיילים שנופלים בקרב , כמו דוד שלי- מותם מוצדק. אבל הסיפור כל כך עצוב: המקריות, חוסר הידיעה של המשפחה את הפרטים. עצוב.

  3. זה סרט שהייתי רוצה לראות.
    אם השאיפה היא זעיר זעיר, למה לא לנסות לגייס דרך הבלוגים שלך? כמו שגורביץ' עושה.
    להזיק בטח לא יזיק.

    • תודה, אבל אה?
      למה ללכת עד גורביץ? אני מכירה אחת ולווט המתפרנסת מקוראיה.
      בדיוק בשל כך אני לא יכולה לעשות גיוס קוראים כפול.

  4. בדיוק בשל כך את יכולה.
    זה פרויקט מיוחד וראוי וזה פרויקט מיוחד וראוי. קטגוריה נפרדת. שני קמפיינינים ראויים. שלא כמו דבורית וולווט שהן קטגוריה אחת.

  5. שמי מופיע בכתבה של דבורית,שנים רבות הלכתי עם "הספור " בבטן,עד שלימים הצלחתי להוציא את הספור הנ"ל החוצה,והאמת לא ידעתי את כל הטלטולים שטולטל בני מרגע פציעתו, עד שחזר כחלל לאניה,
    איציק

  6. דבורית שלום
    כמו שספרתי לך עי בני ואני היינו חברים, אני בא מבית דתי, ובני ניסה להחזירני בתשובה,באניה היה בית כנסת וכשהיה חסר אדם למנים הוא תמיד קרא לי,את כל מה שקרה בבסיס ולאחריו לא ידעתי, הדבר היחידי שידענו כי למפל נפצע, ולוקחים אותו לטיפול רפואי, באילת נשבה רוח חזקה אשר הרימה גלים (שרקיה)
    ועל מנת שהאניה לא תפגע הפעלנו מנועים וחיכינו להוראה לצאת לים, אני שהייתי בקורס עם בני, הייתי במחלקת מבצעים באניה (לימים המחלקה קבלה שם חדש גנ"ק (גלוי ניווט קשר)) הכנתי את גשר הפיקוד לקראת ההפלגה, וישבנו על הרציף מחכים להוראה לצאת לים) לפתע הגיעה שמועה כי בני נפצע, ויש לו מזל כי לעוזי שפלט כדור היה מעצור, אך אוי למזל כזה שכדור אחד שנפלט הרג חייל, והנורא כי הוא לא יכל לקבל עזרה רםואית לפציעתוץ
    איציק פרידמן

  7. שלום דבורית
    אמת אמרתי כי הסתובבתי עם ספור נפילתו של בני, והיה לי קשה להגיע מוקדם יותר, כתבתי כי אני קבלתי חנוך דתי, ואני מגיע בחגים לבית הכנסת "זכרון קדושים" ברמת גן, בלוח הזכרון מצאתי שם שדבר אלי, שם היה כתוב נתן דב, ותאריך מותו, נסיתי לקבל פרטים על נתן דב הזה אך לא הצלחתי להשיג, זכרתי כי בנימין ז"ל נהרג מספר ימים לאחר פורים(בפורים עצמו הייתי בחופש בבית, כשחזרתי נתתי לו את הצילום שצלמתי אותו) לימים נבחרתי להנהלת עמותת חיל הים,כשנבחרתי יכולתי להגיע לקצינת נפגעים, ןשם קבלתי את כתובתכם (שלא היתה נכונה) כשפניתי שוב, קבלתי את כתובתה של אמך אסתר, ואז יצרתי קשר, כך בעצם יכולתי לשוחח עם אמך, והשאר ידוע (אולי לא הכל כתוב)
    איציק פרידמן

  8. דבורית שלום וגמר חתימה טובה
    ביום כיפור הייתי בבית הכנסת "זכרון קדושים", ואים פעם כשאני מגיע לשם אני מחפש את לוח ההנצחה של בני ז"ל, למרות שבהרבה מקומות שונו הדברים והוסיפו את שמו של בינימין, בבית הכנסת מופיד השם נתן דב בלבד.
    איציק

  9. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » בין כאב לגאווה‏

  10. פינגבק: מי ירה בבנימין למפל? | לחיות את חייה

  11. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » התלוי‏

  12. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אישה לא שולית‏

  13. פינגבק: עוד יום זיכרון לדוד שלי, בני למפל | לחיות את חייה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s