אלקטרה, סיפור מהגיהנום/ פוסט אורח

בדרך כלל המקום הזה משמש לי לקיטורים על כל הרעות החולות שבעולם.
היום אני מארחת בו חבר שגם הוא אוהב לקטר. קבלו את בעל המקרר הזוהר.

בוקר מופז אחד הפריזר הפסיק לעבוד וכל המוצרים הופשרו. מדובר במקרר Liebherr גרמני יקר ערך (שלא מפסיק לעשות בעיות מהיום שנרכש). בישלתי מה שאפשר היה וזרקתי את כל היתר.
בין לבין ניסיתי להשיג שירות. השעה 09:00.
המתנה ארוכה. ג'ינגל: "באלקטרה חוויית קנייה מושלמת".
להמשיך לקרוא

"הביתה" ו"היינו העתיד" מחזירים אותי לקיבוץ בו לא גדלתי

כמו הרבה ילדים עירוניים שחלמו לחיות בחברת הילדים, העיקר לא לגדול בבית שמרני בפרברים משמימים, גם לי היה את הקטע הזה. נורא רציתי לחיות בקיבוץ. לא הרשו לי. כבר כתבתי על כך אחרי הצפייה בילדי השמש. שנה קודם ראיינתי בבלוג את דרור שאול, יוצר אדמה משוגעת, עוד סרט קיבוצניקי שאהבתי מאוד. אני דבקה ביצירות על קיבוצים, ולא מפספסת אפילו אחת כדי לדעת אם באמת הפסדתי משהו כשלא חייתי שם, או לתהות אם הייתי שורדת בין כל כך הרבה ילדים, אם הייתי מצליחה לפלס לי שם מקום.

את היינו העתיד קראתי לפני כמה חודשים. את הביתה גמרתי ממש עכשיו. יש דמיון בין שני הספרים. יעל נאמן כותבת על חברת הילדים בקיבוץ יחיעם מתחילת שנות השישים, שאז נולדה, ועד שבגרה, כעשרים לשנה לאחר מכן, ואילו אסף ענברי כותב על קיבוץ אפיקים מטרום הולדתו של הקיבוץ, כלומר תחילת המאה ה-20.

הסגנון התיעודי דומה מאוד, אני מקווה שאיש משניהם לא ייעלב, וההבדל הוא ברוחב היריעה, בעומק החפירה ובקרבה לסיפור. אם כי בסוף ספרו של ענברי, בחלקים המתייחסים לילדות, הדמיון בין שני המחברים גדול במיוחד. מה שאני רואה בשבתי כנערת פרברים זה את השורשים העמוקים שיש לשניים אלו להיאחז בהם. תאמרו, מה את מתלוננת, גדלת באם המושבות, חתיכת ייחעס. זהו שלא. אין שום קשר רגשי או אחר ביני לבין המקום ההוא, שנראה מנקודת המבט שלי כמדבר ציה. יכול להיות שאני מתארת בכלל את עולמי הרגשי, ושילדים אחרים שגדלו באותה עיר (או אחרת) מתרפקים על פרדסיה ומרחביה ושדותיה ושדרותיה. יכולהיות.

ענברי ונאמן מייצגים וחיים קולקטיב, מאות ואלפי קיבוצניקים או לשעברים שיכולים להעיד על אותן חוויות, מהקמה להפרטה, מבית הילדים למוסד, מלינה משותפת ללילה עם המשפחה, מחוויות הקיץ ליחס לעיר הגדולה. תשתית ערכית ורעיונית, שרשרת ארוכה להיאחז בה. מעניין אם היום הם מרגישים את השורשים שלהם יותר ממני. אם חוויית הכתיבה שלהם הייתה כדי להתקרב או להתרחק.

הגיל להתחיל

אוי, איזו קלישאה של כותרת, אבל הפעם אני באמת מתכוונת למשמעות ההיא.

הכל התחיל כשצפיתי בסרט החמוד אורחים לרגע, סרט הבכורה של מאיה קניג בכיכובו של בנזוגה גור בנטביץ' וילדה אחת מוארת, אליה ענבר. זהירות, בדיון שלי יש ספוילר מסוים. לי אישית מעולם לא הפריעו ספוילרים כאלו במרכאות, אבל משטרת הספוילרים יכולה להוציא אותי להורג על מה שאעשה כאן, כך ש. לשיקולכם.

להמשיך לקרוא