"הביתה" ו"היינו העתיד" מחזירים אותי לקיבוץ בו לא גדלתי

כמו הרבה ילדים עירוניים שחלמו לחיות בחברת הילדים, העיקר לא לגדול בבית שמרני בפרברים משמימים, גם לי היה את הקטע הזה. נורא רציתי לחיות בקיבוץ. לא הרשו לי. כבר כתבתי על כך אחרי הצפייה בילדי השמש. שנה קודם ראיינתי בבלוג את דרור שאול, יוצר אדמה משוגעת, עוד סרט קיבוצניקי שאהבתי מאוד. אני דבקה ביצירות על קיבוצים, ולא מפספסת אפילו אחת כדי לדעת אם באמת הפסדתי משהו כשלא חייתי שם, או לתהות אם הייתי שורדת בין כל כך הרבה ילדים, אם הייתי מצליחה לפלס לי שם מקום.

את היינו העתיד קראתי לפני כמה חודשים. את הביתה גמרתי ממש עכשיו. יש דמיון בין שני הספרים. יעל נאמן כותבת על חברת הילדים בקיבוץ יחיעם מתחילת שנות השישים, שאז נולדה, ועד שבגרה, כעשרים לשנה לאחר מכן, ואילו אסף ענברי כותב על קיבוץ אפיקים מטרום הולדתו של הקיבוץ, כלומר תחילת המאה ה-20.

הסגנון התיעודי דומה מאוד, אני מקווה שאיש משניהם לא ייעלב, וההבדל הוא ברוחב היריעה, בעומק החפירה ובקרבה לסיפור. אם כי בסוף ספרו של ענברי, בחלקים המתייחסים לילדות, הדמיון בין שני המחברים גדול במיוחד. מה שאני רואה בשבתי כנערת פרברים זה את השורשים העמוקים שיש לשניים אלו להיאחז בהם. תאמרו, מה את מתלוננת, גדלת באם המושבות, חתיכת ייחעס. זהו שלא. אין שום קשר רגשי או אחר ביני לבין המקום ההוא, שנראה מנקודת המבט שלי כמדבר ציה. יכול להיות שאני מתארת בכלל את עולמי הרגשי, ושילדים אחרים שגדלו באותה עיר (או אחרת) מתרפקים על פרדסיה ומרחביה ושדותיה ושדרותיה. יכולהיות.

ענברי ונאמן מייצגים וחיים קולקטיב, מאות ואלפי קיבוצניקים או לשעברים שיכולים להעיד על אותן חוויות, מהקמה להפרטה, מבית הילדים למוסד, מלינה משותפת ללילה עם המשפחה, מחוויות הקיץ ליחס לעיר הגדולה. תשתית ערכית ורעיונית, שרשרת ארוכה להיאחז בה. מעניין אם היום הם מרגישים את השורשים שלהם יותר ממני. אם חוויית הכתיבה שלהם הייתה כדי להתקרב או להתרחק.

14 מחשבות על “"הביתה" ו"היינו העתיד" מחזירים אותי לקיבוץ בו לא גדלתי

  1. כמי שגדל בקיבוץ ונשאר קשור אל השורש הזה במובנים רבים, קראתי את שניהם וגם כתבתי עליהם בבלוג שלי. בעיני הם שונים מאוד, גם באופן ההסתכלות וגם בהתקרבות-התרחקות דרך הכתיבה. ענברי הצליח לזקק מיתוס, במיוחד בחלקים הרחוקים יותר של ראשית הקיבוץ המסופרים כאגדה מופלאה וגדולה מהחיים. הוא כותב כדי להתקרב אל המיתוס. נאמן אמביוולנטית הרבה יותר. יש בה הרבה כעס, אבל גם הכעס אינו יכול למחוק את הקסם של גן העדן האבוד. היא מנסה להתרחק, אבל נמשכת שוב ושוב אל השורש המר-מתוק.

  2. ספרו של ענברי נהדר.
    את ספרה של נאמן לא קראתי מתוך איזשהו פחד להתקרב למקום טראומתי, מכאיב.
    אגב לגבי סרטיו של שאול: נראה לי שאני הקיבוצניקית היחידה שלא מתה על מבצע סבתא, ההומור שלו נראה לי כמו הצגות דביליות ומאוד צפויות במוסד. את אדמה משוגעת אהבתי אבל היה בו משהו מרוכך מדי לטעמי.

  3. כבני אנוש יש לנו נטייה לרצות להיות במקום אחר. להיות מישהו אחר. זו קלישאה. הדשא של השכן ירוק יותר. לטעמי, היא מאוד נכונה, צרות של אחרים נראות לרוב סבילות יותר.
    הייתי מתאווה לבלות את ילדותי במשפחה אחרת, בעלת מאפיינים שונים מאוד ממה שהיא. ה"תרוץ" שלי אינו נעלה כמו שלך (ערכים) אלא נובע מחסך אחר שבוער בי עד היום וטרם מומש… מהמקום הזה אני אמפטית לתחושת הפספוס שלך (מקווה שהבנתי אותך נכון נכון).
    מדי פעם עולה בראשי המחשבה – מעניין איזה אדם הייתי, אילו חברים היו לי, איזו קריירה, אילו החסך המסוים הזה לא היה קיים. אילו בהיבט הזה הייתי מקבלת עוד כילדה את מה שצמאתי לו 🙂

  4. זה מעניין. מתחבר לכתיבה שלך בפוסט הזה דבורית. אוהב את הבלוג הזה. מוזר, כי יש איזו סקרנות ותחושה שאני יכול להזדהות איתה למרות שהפרספקטיבות שונות. אני גם גדלתי באם המושבות כידוע לך ואני כן מרגיש קשר ריגשי חזק לעיר, להבדיל ממך, אם כי לא מתוך איזו "פטריוטיות" עירונית כלשהי, לגמרי מביט למציאות בעיניים, כיום זו עיר לא טובה, בעייתית. אגב, כמו הרבה אחרות. אני מסתובב עם המכונית והמצלמה וברגל שנים בערים שונות, מושבים וקיבוצים שונים, לשם מלאכת התיעוד, ומוצא שהערים כאן דומות מאוד, והקיבוצים דומים מאוד, ממבט ארכיטקטוני ומתוך התחושות. כמובן שזה יותר מורכב. נראה לי שלכולנו חוויות דומות ושונות בכל מקום כזה. ברור שבקיבוצים של פעם, בגלל בתי הילדים והניתוק וכ"ו החוויות באמת היו אחרות, לטוב וייתכן שבעיקר גם לרע. כשאני משוטט במקומות שאינם שלי, אינם חלק מהביוגרפיה שלי, שזה רוב הערים והאתרים, אני מרגיש גם קרוב וגם רחוק, גם הזדהות, גם משהו מוכר וגם לא, מתעתע לפעמים, הרוב ממש נראה דומה, רק שהשוני שם, קצת מסתתר. אגב כמו שפ"ת אינה לחלוטין מה שהיתה פעם, גם הקיבוצים כמובן כבר רחוקים מעצמם. סיקרנת לגבי הספרים הללו.

  5. כתבת מאוד יפה דבורית, ועל אף שלא קראתי את אסף ענברי אומר רק שמאוד מאוד אהבתי את ספרה של יעל נאמן. ספר נפלא ומאוד מומלץ, להבנת הקיבוץ, הילדות ובכלל. מרתק.

  6. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 27.7.12‏

  7. ״אדמה משוגעת״ הציג קיבוץ דמיוני, פרימיטיבי, משוגע ורע, ששנות החמישים והשבעים התערבבו בסגנונו בחוסר אלגנטיות. מעולם לא היכרתי קיבוץ כזה רע. אבל אולי צר עולמי. הקיבוץ שגדלתי בו, כמו גם האחרים באזורנו, היה רגיל, תמים, מתוק ומשעמם למדי, אבל זכרונות ממנו טובלים באור נגוהות ממש – יחסית לאפילה האופפת את הקיבוץ המרושע, צר המוחין ורחב העולב המוצג בסרט.

    יחפים, לעומת זאת… ובמיוחד הפרק השלישי… שווה ביותר. פשוט חתיכה מהלב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s