עשרה דברים שאהבתי בילדות

לרוב אני נוהגת להתלונן על ילדותי, אבל לכבוד השנה החדשה החלטתי על גישה חיובית ומצאתי זכרונות נעימים:

1. הטעם של החלה המתוקה, שהייתה מגיעה למכולת פעם בשבוע, רק בחמישי אחר הצהריים.

2. סוכריות גולה חמוצות עגולות אותן הייתי בולעת בכמויות בשבת בבוקר, כשכולם ישנו. בזכותן פרנסתי בכבוד עשרות רופאי שיניים.

3. בוננזה בחמישי (?) בערב בערוץ היחיד.

4. ניקוי ראש, התוכנית.

5. חפיפת הראש ביום חמישי בערב (לפני בוננזה).

6. נסיעה לחוף תל ברוך בשבתות ("הנה הים, והנה הים", היינו אני ואחי שרים).

7. לידת אחי הקטן, שהיה פלא הבריאה.

8. סנדלים חדשים בכל קיץ, אחרי שבועות.

9. הביקורים אצל סבא שלי ז"ל, כשגר מול גן העצמאות בתל אביב, שנראה לי אז לפחות כמו סנטרל פארק. לא שידעתי מה זה סנטרל פארק.

10. ציור בריסטולים לקישוט הקירות בכיתה. אהבתי להיות בוועדת קישוט.

16 מחשבות על “עשרה דברים שאהבתי בילדות

  1. הזכרונות הטובים מורכבים מטלויזיה (ניקוי ראש, בוננזה) אוכל (חלה מתוקה, סוכריות) טיולים (חוף תל ברוך, סבא בתל אביב) ותמצית ישראליות (סנדלים, חג השבועות, וועדת קישוט).

    הייתי מוכן לקרוא עוד 10 דברים שאהבת בילדות. אני חושב שאני לא היחיד. יש לנו זיכרון קולקטיבי וזה פורט עליו.

    שנה טובה.

  2. אהבתי מאוד את הרשימה. זכרונות הילדות שלי יותר עדכניים מניקוי ראש, אבל אני בהחלט זוכרת את הטעם של החלה המתוקה מהמכולת של יוסי, את המשחקים בגינה של סבא וסבתא, ואת הים, וגם את ים המלח שנראה לי ממש מופלא ומוזר. תודה על הפוסט המרגש

  3. דברים שאהבתי בילדותי:

    שוקולד ממולא – בעיקר בתות זה מין מילוי ורוד מתוק. פצחתי את ההריבוע לשניים ולקקתי איזה יאמי.

    כושי בקפולסקי ממולא קצפת, ולא איזה קרמבו מחורבן שלא דומה לשום דבר.

    "נעלים אדומות" עם מוירה שירר (זה בתקופה שעדיין קיוותי להיות בלרינה אבל זה עבר לי).

    ללכת לספריה – הרשו לי ללכת לבד למרות המרחק הרב מהבית. הייתי לוקחת ספר יושבת מחוץ לספריה קוראת אותו מחזירה ולוקחת ספר אחר וצועדת הביתה. מכורה לספרים עד היום.

    כירושלמית לשעבר – הנסיעות עם ההורים לים בקיץ, לבת ים או לנהריה, הכל היה נפלא.

  4. עוד כמה דברים:

    ביקור בגן החיות בתל אביב בשבתות

    רחוב דיזנגוף סגור בשבת

    כיכר מלכי ישראל ביום העצמאות – פטישי פלסטיק

    התוכנית עוד להיט

    מוזיאון תל אביב, מוזיאון הארץ בשבתות

    טיולים ברכבת לחיפה וירושלים בחגים

  5. כמה משלי:

    מופעי מוצ"ש באמפיתיאטרון בבת ים, במיוחד השירה בציבור.

    כדורגל בשכונה עם הילדים.

    שבת בבוקר, מוקדם בבוקר, היציאה לים עם אמא ואבא.

    שלוש, ארבע, חמש וחצי המיתולוגית.

    לגו, והמון.

  6. גלידת השלג, אחרי הים (חוף גורדון. ואצלנו הקריאה היתה: "הנה ים, אולה אולה).
    נקניקיות במסעדה ניו יורק בדיזנגוף, אחרי הים גם כן, לעתים נדירות, דיזנגוף ריק ואנחנו הולכים לרוחבו כולנו, שרשרת של חמישה בני משפחה, נותנים ידיים. אמא שלי מסבירה לי מה זה "להזדנגף".
    פלאפל מאיר, בשכונת התקווה. כולל הילד הבוכה.
    בית קטן בערבה, והרגע שבו הכיתוביות נעלמות ואני מבינה שאני מבינה.
    מידל איסט בבתי השכנים. מועדון 700.
    לקרוא את יאיר לפיד ומאיר עוזיאל בסופשבוע בפורמט הקטן אצל סבתא שלי בימי שישי בערב.
    קסטות, שהן עולם ומלואו: להקליט את מצעד הפזמונים עם האצבע בהיכון, להכין קסטות לאירועים שונים, לקבל אוספים ממחזרים.
    למצוא את עיתון "העיר" במכולת בשכונה.
    לוח קח תן, שוק קחתן.
    טופר, ראש אינדיאני וסטן סמית'.
    דיזנגוף סנטר.
    רחוב ביאליק, וחנות אחת בו שהיו בה באמת דברים יפים (סימונטה? ליד הבנק).
    לורד קיטש.
    קולנוע חן. קולנוע פריז. קולנוע תל אביב. אואזיס. אורדע. קולנוע אורלי. הקולנוע בבית ברבור, ובקבוקי הזכוכית שמתגלגלים מהכסאות העליונים ועד לתחתונים. שריקות.
    שרון אייל בפרסומת לסיידר הגליל.

    לא ספרתי.

  7. זכרונות טובים מהילדות… לא פשוט …

    פקניקים של שבת בבוקר בתוך שדה חיטה ליד ביתנו (כבר מזמן הקרקע הזו עומדת שוממה)

    מסיבות כיתה מצומצמות עם משחקי אמת או חובה (תמימים! היה שם בעיקר אמת, והחובה היתה לתת נשיקה בלחי, בחיי… )

    הייתי בין המקובלים בכיתה, אז הרגשתי שייכת (לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה בחטיבת הביניים…)

    נסיעה לים כל יום בשלוש אחהצ במהלך החופש הגדול. מיד כשהגענו, כולם (אמי ואחי) נכנסו למים עד שקיעת השמש

    חופש משפחתי בכנרת באוהל אח"כ בקרוואן (עין גב /מעגן)

  8. יופי.
    כמה תוספות שרלוונטיות לאלו שגדלו בפתח תקווה…:
    סרטים בקולנוע הדר (מעט), סרטים בקולנוע אורון הפתוח והמדהים (יותר), סרטים בקולנוע היכל (עוד יותר, גם כשהוא היה אולם אחד ענקי עם גג נפתח) וסרטים בקולנוע שלום (הכי הרבה).
    גלידה מונטנה אחרי סרט בקולנוע שלום או היכל. היו שתי גלידות מונטנה ברח' הרצל, אחת קרוב לשנייה, אם את זוכרת.
    פלאפל חתוכה במיוחד ביום שישי. המקורי, ברח' ההסתדרות.
    ולא רק בפתח תקווה…:
    ים, בריכה, אופניים, כדורגל איצטרובלים בבית הספר, כדורגל בבית הספר, כדורגל אחרי בית הספר בגנים ציבוריים שונים ובמגרשים בבתי ספר אחר הצהריים.
    חופי סיני, תחילת שנות השמונים, עם המשפחה. מים זכים וצלולים, חופים מושלמים, שקט.
    ביקורים תכופים אצל הסבא וסבתא, מצטרף לזה.
    טורטית, טעמי, טוויסט.
    סטיב אוסטין ותכניות אחרות בשישי בצהריים המאוחרות. סטארסקי והאטץ' בלילה.
    ואחר כך- כנער- חנויות תקליטים בפ"ת ובת"א – זה היה עולמי בעיקר.
    אבל בעיקר- תמימות, שקט יחסי. כייף, חופש, עולם ללא סלולריים, רעש, פרסומות, המוניות, עולם יותר קטן ויותר אינטימי, יותר פשוט ובסיסי, יותר שקט, פחות עמוס, פחות צועק, פחות כאוטי, פחות וולגרי, פחות דורסני, פחות אלים, לפחות בעיניי הילד שהיה אני.
    שנה טובה דבורית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s