על החיכיון

את השורה התחתונה של הפוסט אני יכולה לכתוב כבר עכשיו ולחסוך לכם את שתי הדקות שתקדישו לקריאתו: תפסיקו לחכות. ואני מתכוונת, באופן כללי. לאף אחד ולשום דבר. אף פעם.

למרבה הצער, רוב בני האדם עסוקים כל חייהם בחיכיון, ותוך כדי החיים מתמסמסים להם מבין האצבעות. הם מחכים להצעת עבודה ולשיחות טלפון, ולחתונה, ואז לגירושין, וללידה, ולכך שהילד יגדל ויפסיק לבכות, ויתחיל לישון, ושיצמחו לו שיניים, ושילך, וכנהלאה. או שהם מחכים לחופשה השנתית ומעבירים 11 חודשים וחצי בעבודה תוך שהם מפנטזים עליה. ואז נגמרת החופשה, והם מתחילים לחכות לחופשה הבאה. הם מחכים לחגים ואז מייחלים שיעברו כבר. הם יוצאים לטיול וכבר חולמים להגיע למלון בערב ולחלוץ את הנעליים הכואבות.

זה יכול להישמע ניו אייג'י למרות שאני רחוקה מזה, אבל בחייאת, תתחילו לחיות את היום. אל תחכו לשום דבר כי שום דבר לא יקרה, אם לא תעשו אותו. אל תתהו למה לא חוזרים אליכם אחרי ששלחתם רזומה כזה מפואר, או למה לא מזמנים אתכם לראיון, או למה לא חוזרים אליכם אחרי הראיון. וכמובן, למה ההוא לא מתקשר. או לא שולח סמס. או מייל. או משהו.


ד"ר סוס כבר תיאר את הממתינים

למרבה השמחה, ילידי שנות השמונים והלאה כבר לא יודעים מה זה לחכות לשיחת טלפון בבית. פעם אפילו לא היו לנו משיבונים, עד כדי כך. כך שתרחישי זוועה בהם נשים (טוב, גם גברים) יושבות בביתן, מסתכלות על הטלפון וממתינות שה ו א יצלצל תוך חיסול קופסת האגן דאז לא קיימים יותר. שרידים אחרונים לחכיונות אפשר לראות בצפיות חוזרות בחברים, למשל.

הטכנולוגיה אומנם התקדמה וצ'יפרה את המצפים לפחות במישור אחד: עכשיו אפשר להשיג אותם בטלפון בכל רגע נתון. והם גם יכולים לקרוא את המייל הטוב או הרע באותה שנייה שהוא מגיע בעודם עושים דברים מופלאים ומרתקים, כמו למשל לצעוד על שפת הים בשקיעה ולהסתכל על מסך הסלולרי. כל זה סבבה, אבל זה לא משנה את המהות החכיונית, בה כל מהותך מכווננת למה שיבוא בהמשך. מתישהו. ולרוב הציפייה הזו תלויה באנשים אחרים. ואנשים, כמו שאתם יודעים, לרוב מאכזבים. הם לא מתקשרים ולא עונים, ובטח ובטח שלא עושים את זה בזמנים שנדמה לנו שהם צריכים לעשות את זה, או בזמנים שהם הבטיחו לעשות זאת.

ההמתנה הזאת למשהו שיקרה, לתשובה שתגיע, לאירוע שיתניע לכם את החיים או את היום או את השעה, היא החלק הנורא בחיים, מאחר שהיא גורמת לבזבוז משאבי זמן קיימים. אתם רוצים שמשהו יקרה בחייכם? יאללה קדימה. עשו אותו. רוצים שיהיה לכם מעניין? רוצים להפיג שעמום כלשהו? תזמו דברים שיעניינו אתכם, כל הזמן, בלי הפסקה. זה לא כרוך בהכרח בכסף. אפשר למלא את היום, את הימים, את השנים, באלפי דברים מרתקים, ולהפסיק לחכות שמשהו יקרה לכם. שמישהו יקרא לכם.

בוודאות, זה עובד. כבר שבע שנים כמעט, מאז שהתחלתי לכתוב את ולווט, זה מה שאני עושה, ממציאה לעצמי כל הזמן, בלי הפסק, עוד ועוד דברים לגוון בהם את יומי. זה לא שאני לא נקלעת לעתים לבורות החיכיון, פה ושם אני מוצאת את עצמי בפריז פריים לאיזשהו זמן, בוהה ומחכה, אבל אז אני מתנערת, בועטת בעצמי קלות ואומרת, יאללה קדימה, די לחיכיון.

27 מחשבות על “על החיכיון

  1. הנה אני מפסיק לחכות. תני לי בבקשה לכתוב פוסט בוולווט משהו שכל כך התלהבת ממנו כשטוקבקיסטים הגיבו לכתבה של מזורי בנשא הרעלים, אני יותר מידי מנוסה, רק 40 שנה בחקלאות.

  2. ולווט הוא חלון הראווה שלך, ואני מאמין שייהפך למה שציפית – מייחלת לו.

    הבלוג הזה הוא הכניסה הסודית לעולמה של "חתרנית המשי", והיא לעתים עצובה לאללה, בעיקר כי היא רוב הזמן צודקת אבל לא שם.

    • עד שנת 1998 הייתה זכיינית דומינו'ס פיצה בישראל… גם זכיינית האגן דאז ומכרה את הגלידות גם באמצעות רשת הפיצריות. ב-1998 עבר הזיכיון לפילסברי ישראל אולם בשנת 2003 נחתם הסכם חדש למכירת האגן דאז על ידי דומינו'ס פיצה. בסוף 2007 הוכנסו גלידות האגן דאז לתפריט הקינוחים של ג'ו.

      מסקנה: היה פה האגן דאז בניינטיז.

  3. הפוסט מצויין, מתכתב עם הספר- על העיוורון ובכך מסויף אנינות טעם. הצעה קטנה לכתוב באיור שהוא לקוח מהספר- כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

  4. מדוייק ונכון מאוד. כדאי לזכור שמהצד השני של הנדנדה ממתין החיפזון. זה שגורם לנו לפעול בניגוד לתחושות הבטן, להתעלם מתהליכי הבשלה ומתזמון נכון. ממבט קצר מסביב נראה לי שמחלת החיפזון נפוצה בהרבה.

  5. תובנות מעניינות, אם כי שיעמום הוא דבר חיובי ובהיה היא עניין מומלץ למדי. לא חייבים להיות כל הזמן בפעילות

  6. את צודקת. זה ברור.

    אבל תני לי לומר לך למה את גם טועה.

    כי אני מתרגמת את "אל תחכו" ל"אל תצפו". ובסופו של דבר, יש בקריאה שלך הצעה להפסיק לצפות מהאחר, להפסיק להסתמך עליו, להפסיק לסמוך עליו. ועל אף שמי כמוני מאמינה בסלף סאפישנסי (סליחה, לא באמת הצליחו לתרגם את הביטוי הזה) בו זמנית אני גם מאמינה בקשר, ויותר מזה – באמון באחר. גם אם הוא נשבר לפעמים. באמון שווה לאחוז כשלעצמו. כאידיאולוגיה.

  7. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » המקורבים‏

  8. במבט ראשון חשבתי, שהפוסט עוסק בקריירה ומי שאין לו משפחה, חייב להתכוונן על קריירה ועבודה.
    לדעתי הרבה אנשים לא מקדישים זמן ל"פילוסופיה קיומית" בעיקר מתוך עצלנות
    כיזם ו"חפרן" באופיי, אני מאוד אוהב לחפור בנושא..
    מה שאני לא יודע זה איך להעלות את הנושא בצורה טובה כל כך טובה כמו שהעלית. (זה לא יאיר לפיד לתלות על המקרר אבל בהחלט חומר למחשבה)
    הרבה תודה עבור הפוסט הזה.

  9. זה יישמע מצחיק, אבל חוויתי רגע מכונן כזה בסטנד-אפ של טליה שפירא ז"ל. זה היה בשנות ה-80. היא תיארה את החיכיון המתמשך הזה: מחכים לסיום הלימודים, מחכים לסיום הצבא, מחכים לסיום תשלום המשכנתא, מחכים שהילדים יגדלו, מחכים ומחכים עד ש…" ואז היא פנתה אל הקהל ושאגה:

    "רבותיי, תבינו, החיים כבר התחילו!"

    זה זעזע אותי. חוויתי את מלוא המשמעות של החיכיון חסר התוחלת. לקחת עוד זמן עד שעלה בידי לפרוט את חיי לרגעים קטנים שאני מפיקה (משתדלת לפחות) מכל אחד ואחד מהם (נו טוב, מרובם) עונג מקומי. עדיין יש עניינים שדורשים חיכיון (תשובת המדינה לעתירה למשל), אבל לא שוכחת ליהנות גם מהדרך למטרות.

  10. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » דו"ח חודשי נובמבר 2012‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s