עוד יום זיכרון לדוד שלי, בני למפל

בני למפל, הדוד שלא היכרתי, נהרג מפליטת כדור של חייל אחר ב-29 במרץ 1957.
מ-2011 אני מדווחת כל שנה איך מתקדם התחקיר שלי בעניין נסיבות מותו.
השנה אני כבר יודעת הכל בערך. יודעת שהיורה לא בין החיים. הוא הלך לעולמו ב-1975. יודעת שהיה גרוש. שיש לו ילדים. משערת שהמשפחה שהותיר לא יודעת מה קרה כשהיה בן 18. שגרם למותו של אדם.

השנה גם כתבו ודיברו על בנימין בתקשורת. באתר חב"ד און ליין התפרסמה כתבה על המכתב שכתב לרבי מלובביטש, המכתב שלא הגיע ליעדו. בערב יום הזיכרון נודע לי דבר מחריד נוסף: יצחק טסלר, שלמד בישיבה בה למד בנימין, ישיבת תומכי תמימים בלוד, כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "למדתי שלוש שנים בישיבת חב"ד בלוד, ומעולם לא הזכירו או הנציחו שם את בני למפל ז"ל, בוגר הישיבה ששירת בחיל הים ונפל בעת שירותו הצבאי". זה כל כך מוזר לי, כי בני היה בקשר עם חב"דניקים במהלך שירותו, ביקש את התניא, ביקש מצה שמורה, וכנהלאה.

בגל"צ שודר אמש סיפורו של הדוד שלי במסגרת התוכנית "נהרג מאש חבריו".

זאת התמונה האחרונה שבני צירף למכתב האחרון שלו, שנחתם כך:

אני מצרף לכם תמונה שהצטלמתי על האונייה על רקע ק. 28 ועל רקע של שארם א-שייח' לפני שעזבנו פעם אחרונה.
מזכרת טובה, נכון?
שלום

scan0003 (1)

וזו התמונה שלו עם נערתו עדנה (לבית) יופיטר מפתח תקווה, שנות החמישים.
התמונה צולמה שבועות לפני מותו בחתונה של הוריי. אני מחפשת את עדנה.

bennyedna

בבית הקברות היה היום חם מהרגיל לעונה.
ברבע ל-11 כבר לא נותר בקבוקון מים אחד לנוכחים.
בוגי יעלון אמר "השנים עוברות אך הנופלים נותרים צעירים".
אחרי מטח הירי נפרדתי ממנו.

20 מחשבות על “עוד יום זיכרון לדוד שלי, בני למפל

  1. גם אני בכיתי…
    דבורית יקרה, חכמה כל כך, נחושה כל כך-איזה הישג!!!
    היסדרת לי את הסיפור על בני…
    בני, הבן האהוב של דוד מוט'ל הנדיב והמוקפד, אחיו של אבי (אברום) אברהם-כה שונים.
    הדוד מוטל (מרדכי) ביקר רבות בדירתנו הקטנה בבני ברק. אנחנו ביקרנו אצלו ביקור נדיר, בדירתו אז, ברח' הירקון משם נשקף ה"הילטון"-חשבנו איזה דוד עשיר…
    אני זוכרת שפגשתי את בני (בנימין דב, עתה אני יודעת ששמו היה גם נתן) באירוע משפחתי חגיגי, ודאי חתונה.
    בני היה לבוש במדים לבנים, גבוה ויפה תואר. כל הילדים ביקשו את תשומת לבו- אותי, הוא הניף בזרועותיו, כמעשה אב לילדו…הייתי בת חמש, שש.
    אף כילדה, חוויתי את הכאב על אובדנו, השבר של דוד מוט'ל, האחים אסתר ושלומקה.
    תמיד דיברו בשבחו של בני, וכמה חבל…
    כן, זה יהיה תמיד עצוב.
    בזכותך דבורית, בני לא יישכח- בני קיבל מקום בזיכרון וגם בלב.
    תודה, תודה לך.
    חג עצמאות שמח, לאחר הזיכרון…
    לאה למפל

    • תודה לאה. לפחות זכית להכיר אותו.
      אני מקווה שהאזנת לתוכנית בגל"צ (בקישור למעלה, "נהרג מאש חבריו").
      כן, גם אני זוכרת את הדירה של סבא ברחוב הירקון, מול הילטון, דירת קרקע זערורית, שקירותיה החיצוניים מנוקבים בכדורים מ-1948.
      ממש עשיר, אין מה לדבר:). אבל זה היה מול גן העצמאות, ולכן מאוד אהבנו לנסוע לשם, לשחק על הדשא ולראות את הים.

      • דבורית,
        כן, זכיתי ל,הכיר" את בני, ודאי בגלל ה"יתרון" שבמספר שנותי…
        גם היום, ממרום גילי, אני חשה ויודעת שהפסדנו והחמצנו עלם חמודות מושלם.
        כל שהזכרתי, הוא זיכרון ילדות ובהתאם, זה מושתת על ראייתי אז, במיוחד העושר…
        במשך השנים, מבלי שביררתי, הסיפור שלי על בני היה, שנפל במשחתת אילת…גם לא ידעתי שהיה חב"דניק, לא ידעתי שהיה קרוב לדת.
        בזכותך, אני יודעת הרבה כל כך אודותיו.תודה.
        לצערי, הפסדתי. נודע לי על השידור "המפתיע" רק לאחר השעה 19:00, כששמעתי ההודעה על כך, שהשאיר לי אחי דוד.
        האם ניתן להאזין לשידור באופן כלשהו?

  2. הנה אני מגיבה פה:
    גאה בך על שהתגברת על החשש הטכנולוגי, ראית שזה נורא פשוט והאזנת.
    ככה בנוי השרשור בתגובות, אני לא יודעת אם זה פתיר. כלומר הפיתרון הוא לפתוח שרשור חדש כמו שעשיתי עכשיו.

        • דבורית. ראיתי את "כדור בגב", ומעט נעלןבתי,יש לי רושם כי מירב האינפורמציה על אותו יום ששי קבלת ממניולא מאותם נערים שהתחקתה אחר נופלי דור תש"ח,ואנחנו מדברים על מספר ימים לאחר מבצע קדש ולאחד שנסוגנו מסיני., כך שאותם נערים (שיבורכו) לא ידעו את מה שקרה מתחילתו של הטרגדיה המשפחתית, אפילו הצילום שצילמתי את בני יושב על חבלי אח"י מזנק, כשאחי מבטח ברקע אני צילמתי, מצלמה ישנה שכדי לצלם בה הייתי צריך לקנות גליל פילים בו היו 12 תמונות, וצלמתי רק את החברים שלי

  3. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות חג כחולבן, 5.5.14‏

  4. פינגבק: בני למפל, יום הזיכרון 2015, כולל הפתעה | לחיות את חייה

  5. פינגבק: בני למפל, יום הזיכרון 2015, כולל הפתעה | לחיות את חייה

  6. אולי הביטוי היה מוגזם, הלכתי עם הטרגדיה שנים רבות, בני היה בן 18 וכך גם גילי, התגיסנו ביום אחד 19.11.1956, גם המספרים הצבאים שלנו חופפים (שלי מתחיל ב- 403,אולי אחרי הסרט התפרקתי מעול שנשאתי עימי כל כך הרבה שנים, גם הזכרון שלי לא בגד, וכפי שספרתי לך אני זוכר שהיה רופא באניה, למרות מה שכתוב בניירת שקבלת . אימי ז"ל שאיבדה את כל משפחתה בשואה תמיד חפשה קבר לבכות עליו, מאש שנהרג בני, היתה הולכת ובוכה על קברו. יום אחד פגשה את סבא שלך, הוא שאל את אימי "מה זכה בני שאישה תשב ליד הקבר, והיא ספרה לו כי אני ובני היינו חברים, הוא ביקש ממנה להפגש איתי, ואני כנער צעיר סרבתי לפגישה, תחשבי שכולנו היינו בני 18, ולא ידענו איך ההתמודד עם שכול, לקח המון שנים עד שקבלתי את מספר הטלפון, ויצרתי קשר עם אמך, כך שבאמת הפרסום לא היה חשוב לי, אלא הוצאת המקרה לאור, זה בעצם היה שכרי
    איציק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s