יומיים לסיום מימון ההמון ל"איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אני מעדכנת את הבלוג בהתרחשויות פרויקט הגיוס לאיפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, בהנחה שחלק ממנויו הם לא אנשי פייסבוק בהגדרתם.
אז נניח שאתם לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שקרה פה בימים האחרונים, מאז פרסמתי את הפוסט הקודם?
כמו שאמרו כבר לפניי: מהפך.

העדכון הקודם שלי היה ב-23 באוגוסט, שבערבו היה אירוע דרמטי (מה מה? עיינו בקישור), שהקפיץ את הגיוס ל-65% מהסכום שקבעתי, 100,000 ש'.
והבוקר, חמישה ימים לאחר מכן אנחנו עומדים על 94% מסכום הגיוס.
נשמע חלומי? סינדרלי? לא אכחיש. אשכרה אני חיה את החלום.

אבל אני ככה כבר ארבע שנים, למעשה, מנהלת איזשהו מסע בלתי אפשרי, נתקלת במכשולים וחוצה אותם ובאמת, אני לא מאמינה שאני כאן, עם סרט כמעט גמור, ועם התגייסות ציבורית כל כך מרשימה, כמעט מושלמת. ואני מזכירה את המלחמה באמצע, שדומה היה שטרפה את כל הקלפים.
נותרו יומיים (פחות לילה) לגיוס, שיסתיים בשישי בחצות.
כולי תקווה שיעלה יפה.

הנה צ'ופר קטן. היום האחרון בטוקיו:
גם ביפן, וגם עם קימונו, דיברתי עם הידיים. הבירה נטולת אלכוהול. בגלל שרוב הימים לא אכלתי כמעט והתנהלתי בסף ריגוש מאוד גבוה, פחדתי לשתות אלכוהול.
ופה מתגייסים למימון.

עדכון, 18:39: הגעתי ליעד, 100,000 ש'! אפשר להמשיך ולתמוך עד מוצ"ש.:)

קימ1קימ

שבוע לסיום מימון ההמון ל"איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

בשישי הבא, 29 באוגוסט, במוצ"ש, 30 באוגוסט, יסתיים פרויקט הגיוס לסרט שלי, איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

נכון לעכשיו אנחנו עומדים על 40% מהיעד. סכום הגיוס שקבעתי מתוך אופטימיות יתרה, ובלי להעלות בדעתי שמלחמה תתדפק על דלתנו, עומד על 100,000 שקל.
עדכון דרמטי: הערב זכינו לתמיכה גדולה במיוחד: 25 א' ש', כך שאנחנו עומדים ב-65% מסך סכום הגיוס. הידד וקדימה ליעד!!

249 איש, נכון לזמן כתיבת העדכון הזה, התגייסו. והנה אני מפגינה את כישוריי המתמטיים שעד היום לא הכרתי בקיומם: אם כל אחד מהתומכים יגייס רק אדם אחד (או אחד ורבע, או שחלק יגייסו שניים), שיתרום סכום מקביל לסכום שהוא עצמו תרם (או יותר כמובן) יש סיכוי מצוין שנגיע ליעד! די מדהים, לא? אדם אחד בלבד. או אחד ורבע.
ואם אתם, קוראי הבלוג הקבועים, עדיין לא שם, הנה הזדמנות נוספת (לחצו לחצו).

לאחר שהראיתי קטעים מתוך צילומי הסרט לאנשים שלא שמעו על הספרים עד שהצגתי להם אותם (כן, יש כמה כאלו בישראל), אני משוכנעת שהוא מיועד לכל. לא רק לקהל היעד המובן מאליו והראשוני של מי שמכירים את הספרים. כך שבבואכם להציע את התמיכה למישהו, תכונתו המרכזית צריכה להיות: לב המפעם בקרבו. זה הכל.

העבודה על הסרט תסתיים ממש ממש בקרוב בקרוב מאוד מאוד. תמיכתכם תאפשר לי להגשים את החלום. זה ייתכן. זה אפשרי.

ולהנאת כל מי שלא רואים את העדכונים שלי בפייסבוק, או לא קיבלו את המייל שמקבלים התומכים, שלוש תמונות שהעליתי לעמוד שלי השבוע.

^^
במהלך העבודה על הסרט חצי מיפן נרתמה לעזור לי. הנה אחת הנשים היפהפיות והמוצלחות שהשתתפה בחיפושים. הצילום לא ממש איכותי כי הוא נעשה בסקייפ, ממחשב ישן מאוד עם חיבור רשת מקרטע, ועדיין אפשר לראות איזו אישה מדהימה זו.

nh

קיבלתי המון חומרים מאנשים שסיפור נוריקו קרוב ללבם, או שהיו מעורבים בו. אחד הפריטים המקסימים הוא התמונה הזאת, של שתי ילדות מקיבוץ כברי, שהתחפשו ב-1960 לאווה (נריה שחור) ולנוריקו (אורית מס). החוויה המרכזית של נריה היא שהקיבוץ קנה(!) לה(!) תיק ומזוודה חדשים לכבוד התחפושת (תודה למיקי ש. השדכנית הנפלאה).

נריה ואורית פורים 1960

אוגוסט 2013, טוקיו. אני מראיינת את עצמי. Dror Isman הוא הצלם. מי שמצלמת אותנו היא עוזרת הבמאית היפנית שלי, יומי. מזהים את המקום? מאחורי ה-bullet train במעופה. יפן הייתה המקום היחיד בעולם בו הייתה לי עוזרת במאית. לא הייתי יכולה להסתדר בלעדיה שנייה אחת.

dvtokyo

היכנסו לתמוך בפרויקט, ויפה שעה אחת קודם. 

כך חלפה לה שנה

בדיוק היום לפני שנה עליתי על הטיסה שהביאה אותי בסופו של דבר ליפן. כך החל החלק האחרון של צילומי הסרט שלי איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
טסתי אל הלא נודע. רבים חשבו שיצאתי מדעתי קלות, ולא הבינו מדוע אני שמה את כל יהבי, את שארית כספי, יתרת חסכונותיי על הפרויקט, ויוצאת לצילומים כשאין לי מושג קלוש איך יתנהלו.
כן, הייתה לי תוכנית עבודה איך יתבצעו החיפושים שלי ביפן, ומי יהיו האנשים שאפגוש, אבל זהו.

זה היה מסע דוקומנטרי במלוא מובן המילה. אף שנייה לא בוימה מראש, כל מה שקרה, קרה באמת, והכל תועד: הציפייה, השמחה, הבכי, הייאוש. זה היה השבוע הסוער והמסעיר בחיי, ואני חושבת שגם בחיי כל הסובבים אותי, וכל האנשים שנטלו חלק באירועים סביב צילומי הסרט.

כל ההחלטות שקיבלתי באשר לנסיעה הזו היו אינטואיטיביות. המילה היגיון גורשה מהמילון שלי למשך כמה חודשים, ואם להיות כנים, אפילו שנים. בכל ארבע שנות העבודה שלי על הסרט הלכתי עם הרגש שלי, ואיתו בלבד. זה היה הפרטנר הכי צמוד והכי אמין שהיה לי בחיי: הרגש שלי. האינטואיציה.
אנשים שאמרו לי "אבל חשבי בהיגיון, זה לא יכול להיות, מה שאת עושה", נענו במבט מזוגג שלי. שעטתי קדימה, ולא היה אכפת לי מכלום. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.

וצדקתי. צדקתי בכל החלטה שקיבלתי: מתי לצלם ואיפה ואיך.

השנה שחלפה, מאוגוסט 2013 עד אוגוסט 2014 הייתה שנת העריכה, שנה שהייתה רכבת הרים רגשית. הדימוי הכי קלישאתי יהיה כמובן חדר לידה. אבל אולי אפשר לומר גם שזה כמו לחצוב מסלע, מחומר גלם, פסל מלוטש.

ובחודש האחרון מתנהל פרויקט גיוס-ההמון לסרט (בקישור, פה). אני זקוקה לעזרת הציבור כדי לסיים אותו. לצערי, לצער כולנו, החודש האחרון היה חודש מלחמה בישראל, צוק איתן, שגבה מחירים גבוהים מאוד מהמדינה, מהחברה, ומעשרות רבות של משפחות שחייהן קרסו ברגע.

אם צריך היה לבחור מועד אחד גרוע במהלך ארבע השנים בהן אני עובדת על הסרט שלי, לערוך את פרויקט הגיוס, הרי שזה החודש הזה. אבל אין מה לעשות. אני כבר כאן, וצריך להשלים את המשימה. אם לא אוכל לגייס את כל הסכום שקבעתי מראש, לא אוכל לקבל שקל.
זהו סרטוון הגיוס:

פה אני כותבת את כל העדכונים באשר לתהליך הגיוס והעשייה של הסרט.
השבוע הוספתי עוד מתנה למשתתפים (טור המתנות מופיע משמאל בעמוד הפרויקט):
איורים על פי הספר אלה-קרי הילדה מלפלנד של המאיירת אור רוזנשטיין. הנה דוגמה:
ekor1

ולכן אבקש מכם, הצטרפו לפרויקט גיוס ההמון לסרט שלי, איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?