איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כל מה שקרה בחצי אפריל:)

מקבץ מאירועי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" באפריל, שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי או של הסרט. אז כדי שלא ילכו לאיבוד, הנה:

במטוס לארה"ב יכולתי לעשות השלמות כדי להיקרא בת תרבות, וכך צפיתי ב"בירדמן" עד סוף רולר הקרדיטים האינסופי. בסופו הופיעה שקופית: "12,000 משרות סיפק הסרט הזה". 12,000. גיחכתי לעצמי בעצב.
דבורית שרגל, תחקירנית, מפיקה, תסריטאית, במאית, פקידה, שליחה, טלפנית, צלמית, נערת דואר, מים ותסריט, יחצ"נית, משווקת ומפיצה בערבון בלתי מוגבל.

* ההקרנות היותר מדהימות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הן עם קהל שאין לו מושג קטנטן על אודות הספרים האהובים, על אנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג, נוריקו-סאן ואלה קרי. וזה מה שהיה אתמול בספרייה בניו ג'רזי, במסגרת פסטיבל נשים בתקשורת, כשצופים ישבו ובכו וצחקו, כאילו מדובר בקהל ישראלי. זה הכי מרגש.
בעת השיחה סיפרה אחת הנשים שהייתה ספרנית בדטרויט, מישיגן, בשנות השישים, שהיא זוכרת היטב את הספר על דירק הילד מהולנד, וכשצפתה בסרט הזיכרון התעורר מחדש. אחרים סיפרו לי (בדיוק כמו שסיפר לי הולנדי שצפה בסרט בישראל), שגם בניו ג'רזי נהגו אנשים וילדים בשנות החמישים והשישים, לפני פרוץ הטרור לעולם, להגיע לשדה התעופה הקרוב למקום מגוריהם, לצפות במטוסים ממריאים, כבילוי, בדיוק כמו שאני מספרת בסרט. אין לתאר כמה זה מדהים לראות נקודות רבות המשיקות לכל כך הרבה אנשים בעולם.
בצילומים: עם מארגנות הפסטיבל (משמאל: Pamela Morgen) והקהל.

ג'רזי4

ג'רזי3

בחלק השני של השהות שלי בניו ג'רזי, כך תכננתי, עברתי לבית מלון. קשה להגיד שאני בקיאה בכל המחוזות והאזורים, כך שבחרתי מלון לפי המחיר, קראתי עליו מעט מהמלצות המתארחים, בדקתי את קרבתו לשדה"ת וכן רכבת זמינה למנהטן. מה עוד צריך לברר? כולה מלון לארבעה לילות. במנהטן אני לא יכולה להרשות לעצמי לדור. כלכלית.
כששאלו אותי מארחיי ומנהלת הפסטיבל באיזה מלון אהיה התברר שלא שמעו כלל על המלון, אך מיקומו ב-East Orange, היה, כך לדבריהם, בלתי נסבל ומסוכן עד מאוד. לא הבנתי למה הם מתכוונים ב-you look different והתמלאתי עזוז למשמע חששותיהם. ברור שלא עלה בדעתי לבטל את ההזמנה.
החוששים התעקשו להביא אותי למלון ולעלות איתי לבדוק את החדר, וכך היה. החדר מקסים למראה, גדול ומרווח, ויש בו מקום לעוד שלושה אנשים מלבדי. והרכבת, חמש דקות בהליכה. דקה לא יותר. בקיצור, מאושרת שילחתי את החוששים לדרכם.
התחלתי לתור את השכונה. התברר באמת שזו שכונת עוני, אין דרך אחרת לומר זאת. בסופרמרקטים – דרך מעולה להכיר את טיב האוכלוסייה – יש המון מזון זוהר ונוצץ והרים של קופסאות שימורים. אוקיינוסים של מאפים ודברי מתיקה. לא דומה בשום צורה מבחינת התכולה לסופרים בישראל. הכל מאוד זול. ארוחת הבוקר במלון לא הייתה שונה: וופלס, גאלונים של סירופ מייפל, מאפינס, טונות של ביצים מקושקשות, דגנים צבעוניים לרוב, וזהו. איפה זה ואיפה ארוחת הבוקר הישראלית המפורסמת.
ואז התברר שאני יחידה במיני ברדיוס של כמה קילומטרים. אני הלבנה היחידה. לא אכפת היה לי בשום צורה. מה זה משנה לי? מה זה אומר? כלום. אז לוטשים בי עיניים ותוהים מה אני עושה פה. הרגשתי גאווה משונה. וויי, נחמד לי לגמרי להיות זרה, מה הבעיה? הקריירה שלי מתבססת על להיות חריגה ויוצאת דופן, כך שכולה הגעתי למקום המתאים לי.
מתברר שבשנות השישים הוקם במקום בית חולים לחולי נפש. השחורים מהמעמד הבינוני וכן הלבנים ממעמד זה, שהיוו חלק משמעותי מהרכב האוכלוסיה נטשו את השכונה, ונותרו בה רק השחורים העניים. היא הפכה לאזור פשיעה, כצפוי.
כעת יש ראש עיר חדש לאזור, הוא עובר ג'נטריפיקציה, המעמדות שנטשו חוזרים, הפשע דועך, העוני עוד לא, ואני הקדמתי את זמני בחושישי. אמרתי לניו ג'רסיאים שהם יכולים להמליץ על המקום. סלט ירקות בכלל יהפוך אותו לגן עדן.

* סיכומסע לקיבוץ משמר העמק:
1. קיבוצניק אחד סיפר לי שהשבוע הקריא את "אלה קרי" לראשונה לנינה שלו (!). עד היום אמרתי ששלושה דורות קוראים את הספרים, מעתה אעדכן: ארבעה.
2. לסרט הגיעה מי שהייתה איתי שנתיים בצבא, באותו משרד, ולא ראיתי אותה מאז. מדובר בעשרות שנים. זיהיתי אותה מיד. היה כיף ברמות.
3. משמר העמק לא הופרט ולא רוצים לדבר בו על הפרטה, ובכ"ז הופרטו: נייר טואלט, קפה וחיתולים.
4. ואם כבר חיתולים, בקיבוץ יש אינספור חתולים דשנים ויפהפיים. אינספור. לא ראיתי קיבוץ מחותל שכזה. בעת שדיברתי, אחרי הסרט, הם טופפו והשתוללו על גג חדר האוכל. מחמת הרעש חשבתי שמדובר בנמרים.
*תודה רבה על האירוח!

משמרהעמקפוסטר

משמרהעמקהל

ריקי כהן, PUBLICO:

מדור המצטיינים: מדי שבוע אעניק פה גביע לאמנים מצטיינים בקידום האמנות שלהם ברשת: הראשונה היא הבמאית והבלוגרית דבורית שרגל המקדמת את סרטה המעולה "איפה אלה קארי ומה קרה לנוריקו סאן". שרגל יצאה לסיבוב הקרנות בארץ ובעולם עם הסרט שגם זכה כבר בכמה פסטיבלים בינלאומיים. במקביל היא עובדת בקידום שלו, היא מדווחת מהמסע ברשימות אישיות חינניות ומשעשעות, על המפגשים וההרצאות שלה עם הצופים ונותנת להם מקום ברשימות, מתארת את חוויותיה בדרכים, ומניעה את הקהילה שלה, שהולכת איתה עוד מימי הבלוג וולווט אנדרגראונד וגדלה מאוד בעקבות הצפייה בסרט. היא מודיעה כל הזמן היכן תתקיים ההקרנה הבאה ומעודדת את הגולשים להגיע ולקנות כרטיסים, באופן אלגנטי, היא אשת המכירות הכי טובה של הסרט שלה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יוצג (גם) בפסטיבל ניס וסן טרופה במאי הקרוב, ויש לו חמש מועמדויות:
לפרס ההפקה, הסרט הדוקומנטרי הקצר, הבימוי, הצילום והעריכה.
stropezlaurel

* בסינמטק ת"א היו בהקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשישי המוני אנשים סקרנים וחקרנים. אחד מהם הציע תשובה לשאלה למה דווקא בישראל מתעניינים בילדי הספרים, תוהים מיהם ומחפשים אחריהם. לדעתו זה בגלל שאנחנו, הישראלים, כל הזמן מחפשים: קרובי משפחה, מכרים ודברים שאיבדנו, ועוד.
* אחר העלה את השאלה, אם יש גבר בעולם שערך חיפוש דומה לשלי, ואני מיד הזכרתי את הבמאי המנוח של "מחפשים את שוגרמן" שתר אחר המוזיקאי סיקסטו רודריגז. ובכך, למעשה, הפרכתי את ההשערה של השואל, שרק אישה (אני?) יכולה לחפש משהו, מישהו, בכזו אינטנסיביות.
* לאחר מכן, בתיבת הדואר חיכה לי מייל ממנהלת הפסטיבל בניו ג'רזי, ממנו חזרתי בתחילת השבוע:

It was gratifying to see how your film touched audience members who had no prior knowledge of the books or characters who were the focal points of the film. This is evidence of your strength as a wonderful storyteller!

* בצילום, המוזה שלי, שבחרה לי מתנה מושלמת מפריז: עט-עם-יפנית.
* וכאן, ילדה שצפתה היום בסרט:
"שלום אני אגם בת 10 ממודיעין. אני מאוד אוהבת את הספרים האלה וזה באמת גם מאוד עניין אותי. הסרט היה ממש מעולה למרות שאני ואחי היינו הילדים היחידים שם ותודה רבה לך. אני אהבתי את זה מאד"

נטנטעטיפני

* כרמית ספיר ויץ (מעריב, 12 באפריל)
כרמיתוש

* ורד שביט:

והפעם תורי להמליץ על סרטה הנהדר של דבורית.
לכו לראות אותו – רצוי בהקרנה שגם דבורית נמצאת בה.
ה-50 דקות הכי מהנות שתבלו בזמן הקרוב: מקסים, מרגש ומעורר מחשבה.

* שרית אלוני:

מצאתי זמן סוף סוף לראות את הסרט הדוקומנטרי שדבורית שרגל עשתה על אלה קרי ונוריקו סאן – הילדות מהספרים. לפני שראיתי את הטריילר שלה כשביקשה עזרה במימון המונים – לא ידעתי כלל על הספרים האלה. ואז גיליתי אחד מהם אצל חברה טובה. ואהבתי מאוד את הסיפור. יכולתי להבין איך הוא כבש את דבורית הילדה של לפני חמישים שנה. כמו שאותי כבשו סיפורי הילדים של זמני.
הסרט נהדר. מרגש לאללה ומקיים את מה שהוא מבטיח ואף יותר מזה. תודה על המאמץ שעשית עבור כל מי שקרא את הספרים האלה וגם עבור מי שכמוני הכירו אותם בזכותך.
אני מאוד שמחה שיכולתי לתרום עבור הפרויקט המרגש הזה ולמי שלא היה בפיד שלי בעת הגיוס – הנה תזכורת עם קליפ הגיוס.
הפרויקט של דבורית זכה ל-106% מימון והיה אחת מההצלחות הגדולות של "הדסטארט" לשנת 2014. הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל Indian Cine לאותה השנה.
קיבלתי את הסרט אל ביתי בהאנובר כתודה על התמיכה בפרויקט. הסרט מוקרן בימים אלה בסינמטק תל-אביב: מקווה שתאהבו אותו כמוני.

* ואיך מתגלגלים הדברים:

* היי דבורית
עבר שבוע מאז ההקרנה בסינמטק תל אביב ורק עכשיו אני כותבת לך מה שחשתי. הסרט היה מדהים, מרגש והחזיר אותי לילדות שלי ולספרים הנהדרים שקראנו בזמנו, אך יותר מכל העלה דמעות של עצב בעיני שכן בתי, הילה ז"ל, שנהרגה לפני כשבע וחצי שנים בתאונת דרכים מחרידה, אהבה את הספרים האלה יותר מכל.
הילה הייתה בת 21 במותה. ילדה מדהימה, רומנטית, חובבת ספרים וספרות שהיו כל עולמה. וכשראיתי את הסרט הרגשתי כאילו היא יושבת לידי וצופה יחד איתי בפלא שעל המסך. הדמעות לא הפסיקו לזרום…".

את המייל הזה קיבלתי שבוע אחרי הפרמיירה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א, בנובמבר 2014, מאמא של הילה. היום נערכה האזכרה השנתית להילה בנאות קדומים. מירי, אמא של הילה, שמנציחה את בתה בדרכים נפלאות, יצירתיות ומעוררות השראה, הזמינה אותי להציג את הסרט באוהל ענק לכל האנשים שאוהבים וזוכרים את הילה. שחוק ודמע מילאו את החלל.
אוהלאברהםהילה
זה היה אחד האירועים המרגשים בהם השתתף הסרט. בסוף התנהלה שיחה עליו. במקרה נכחו בקהל עובדי טלוויזיה בעבר ובהווה, שלא האמינו לי שהסרט לא משודר/שודר/ישודר ב-TV, ותהו למה. בהקרנות בנוכחותי אני מספרת גם על זה.
סינמטק ת"א:
שבת, 18.4, 17:30
ראשון, 19.4, 21:00 (בנוכחותי)
שבת, 25.4, 17:30 (בנוכחותי)
יד לבנים, רמה"ש:
שלישי, 28.4, 19:30 (בנוכחותי)

4 מחשבות על “איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כל מה שקרה בחצי אפריל:)

  1. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות, 17.4.15‏

  2. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » הניחו לה‏

  3. פינגבק: בני למפל, יום הזיכרון 2015, כולל הפתעה | לחיות את חייה

  4. פינגבק: התינוק הבוכה ועובד בן חמשים « ספר חברה תרבות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s