בני למפל, יום הזיכרון 2015, כולל הפתעה

זה הפוסט מיום הזיכרון 2014, בו סיפרתי על המשך התחקיר שלי בעקבות דוד שלי, בני למפל, שנהרג בתאונת ירי ב-1957, התחקיר שהופך לסרט.
במהלך השנה שחלפה לא המשכתי כמעט בעבודה עליו, למעט מפגשים עם מומחה נק"ל שזועזע מהמקרה, ולא חיפשתי אחר עדנה יופיטר, החברה של בני לפני מותו. הייתי עסוקה בסרט האחר שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

בערב יום הזיכרון, אמש, הזכרתי בפייסבוק את הפוסט מ-2014, וכתבתי שעוד לא מצאתי את עדנה. חיש קל התגייסו לעזרתי שלושה אנשים: בעז ארד, מיכל זמיר שהביאה תגבורת בשם מיכל ועקנין, ו—עדנה נמצאה!

הבוקר התקשר אלי נחמיה, שכתב על בני באתר חב"ד, לפני שנה, ושאל אותי אם יש חדש. עניתי שאולי, ושאני צריכה לבדוק, אז הנה. בהחלט יש.

דיברתי עם עדנה ממש לפני חצי שעה, וקבעתי איתה פגישה לשישי הקרוב.
58 שנים עברו מאז פגשה את בני, והיא תלמידת תיכון בת 17. היא לא זוכרת הרבה, אבל ארענן את זכרונה. פרטים יבואו.
זו התמונה של עדנה ובני בחתונה של ההורים שלי, שהייתה שבועות ספורים לפני מותו.
bennyedna

ואיך היה היום בבית הקברות?
אחי אומר שהברדק מעולם לא היה גדול יותר, ושהרבה יותר קשה היה להגיע היום מבכל שנה. אולי כי זהו יום הזיכרון הראשון אחרי צוק איתן. אולי כי מתרבים המבקרים בבית הקברות.

היום היה לנו גם אורח כבוד בטקס, אחייני רועי, שהגיע בפעם הראשונה לקריית שאול. בתמונה: אמא שלי, אחייני וקצין חיל הים, סרן תום, נציג שהחיל שולח מדי שנה. כשסיפרתי לרועי על התאונה, ואיך המשפחה לא ידעה מאומה כמעט, עד שהתחלתי בתחקיר, אמר אחי, נו טוב, זו הייתה מדינה בהקמה. אמרתי, מה בהקמה, זה היה ב-1957. אמר לי, והיום זו לא מדינה בהקמה?
עניתי: צודק.

קרייתשאול2015