"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"/ לוח יולי

סינמטק תל אביב:
שישי, 3.7, 12:00, פסטיבל סרטי ילדים, אירוע נוריקו, כל הכרטיסים נמכרו
שבת, 11.7, 17:30
שבת, 18.7, 17:30 (בנוכחותי)
ראשון, 19.7, 18:30 (בנוכחותי)
ראשון, 26.7, 18:30 (בנוכחותי)
שבת, 1.8, 11:00 (בנוכחותי)

1.7, 11:00 – מורים בחינוך הדתי, בנייני האומה, ירושלים
4.7, 21:00, פסטיבל נשים נהדרות, אשכול פיס, בית שמש
6.7, 13:00, מוזיאון הילדים, חולון
6.7, 19:45, מושב עולש, עמק חפר
7.7, הספרייה בתקוע
10.7, אירוע פרטי
11.7, בית אבות, צהלה, 19:30
16.7, 20:30, בית ראשונים, כפר שמריהו
17.7, קיבוץ עברון
23.7, 19:30, קיבוץ עינת
27.7, קיבוץ געש, מועדון (לחברי הקיבוץ בלבד)
30.7, 20:30, ספריית קריית אונו
31.7, אירוע פרטי, חיפה

* הלוח יתעדכן ע"פ הצורך

מה כתבתי בפייסבוק ביוני על הסרט

נעמה, בת שמונה, ניגשה אלי אחרי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?בסינמטק היום: "אני מאוד אוהבת תחקירים, וגם את הספרים, חשבתי שהסרט יהיה משהו אחר לגמרי, אבל מאוד אהבתי אותו". חיה מאהבה כבר אמרתי? כן:)

* – שלום, אני מתקשרת בקשר לספר שלך.
אני: התכוונת סרט.
– לא, ספר.
אני: לא, סרט. סרט על הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק.
– אה, לא ספר? חשבתי שכתבת על הילדים מהספרים.
אני: לא, צילמתי על זה סרט!
– את בטוחה?

ובראש רשימת רבי המכר לספרי ילדים?
נוריקו-סאן הילדה מיפן
אלה קרי הילדה מלפלנד
למי תודה למי ברכה?
רבימכרמשופר

היום התחלתי להעביר סדנת תחקיר תלת מפגשית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לכיתת ילדים מחוננים (כיתה ג'). זו שנה שנייה שאני עורכת סדנה כזו, והשמחה גדולה. בשנה שעברה בזמן הזה, כשהעברתי את הסדנה, הייתי לקראת סיום העבודה על הסרט, בהמון צמתים ועם הרבה מאוד סימני שאלה בעניינו. הייתי לפני עליית פרויקט המימון בהדסטארט, עמוסת בעיות כלכליות, עקרוניות, עריכתיות, הפקתיות, ומה לא: חרדה, מוטרדת, לא יודעת מה יהיה.
היום אני במקום אחר לגמרי, חוגגת חצי שנה להקרנות הסרט: ניצחון ההמון על הממסד הכבוי, עם כיתה פלאית, ילדים בני שמונה וחצי-רבע לתשע, שאין ספק באשר ליכולותיהם. הם שואלים את כל השאלות הנכונות, ומבינים במהירות שלא תתואר איך עושים תחקיר, מהו מבוי סתום, ועוד ועוד.
הכיף שבחברתם לא ישוער בכלל. אני כבר מחכה לפגישה הבאה. בחלק השלישי של הסדנה הם יצפו בסרט וינתחו אותו לאור העבודה המדהימה שלהם עליו. הוריהם מתדפקים על השער, ורוצים להגיע גם הם למפגש האחרון (טוב, גם לשניים הראשונים).
ויש לי גם מסר לכל מי שחוששים שילדיהם המחוננים (או הנבונים מאוד) ילמדו בכיתת מחוננים וכך יחמיצו את ילדותם, או לא יתערו עם הילדים האחרים, "הרגילים". שטויות שאין כמותן. אין לתאר כמה הילדים האלו מפרים אחד את השני, וכמה הם מיוחדים וחד פעמיים, ואיזה הפסד זה עלול להיות אם לא יהיו בחברת דומים להם, דומים ושונים. אגב, הם לומדים יחד מכיתה ג' ועד י"ב. שמעו לי. אני יודעת מה אני אומרת.
בצילום, מאחר שלא רציתי לצלם את הילדים, הלוח בכיתה, עליו סיכמתי את חלקי המפגש והתחקיר.
מחוננים

יודע כל במאי נודד המסתובב בדרכים עם גלגלי הסרט הענקיים שלו, שאין דבר כזה להגיע מוקדם מדי למקום האירוע. תמיד יתגלו מהמורות שלא התכונן אליהן. למשל באשכול צריך היה ליצור לילה אמריקאי בגלל הספרייה פעורת החלונות והשעה המוקדמת. עמדנו באתגר!

יום מפרך ומשמח הסתיים זה עתה, אחרי צהריים מופזים במכללת לוינסקי (בצילום ד"ר יעקובה סצ'רדוטי בהקדמה לסרט, שבסופו קיבלתי ממנה זר פרחים שחבל). תמיד כיף לראות את הסגל האקדמי מתלהב מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בלוינסקי שאל אותי אחד הצופים שאלה שעוד לא נשאלתי: איך זה שמאה נוריקו-סאניות לא התנפלו עלי ביפן ואמרו "אני היא אני היא". נו, כי הן יפניות, לא?
אחר הצהריים הגעתי לפרוטיאה בהר (מימין), אתר נופש דיור מוגן, הלוואי על כולנו, ושם הצגתי את הסרט בפני שתי קבוצות, האחת, דוברי אנגלית, והשנייה, דוברי עברית. בסוף, האדם הראשון שהגיב כשפתחתי את הבמה לשאלות אמר לי "את משוגעת, וטוב שכך". לא יכולתי שלא להסכים.

* לא הצלחנו לראות הרבה מקיבוץ הזורע. הגענו בחושך, ושבילי הקיבוץ לא ממש מוארים. כנראה חוסכים. יש משהו מאוד וינטאג'י בקיבוץ שאליו אבא שלי הגיע עם עליית הנוער ב-1948, כמו שלטי הרחוב שכנראה לא הוחלפו מאז שנות השישים, או אולם האירועים הענק המכיל 700 מקומות בימים בהם מקימים אודיטוריומים משוכללים בני 50 מקומות. שימו לב לכיסאות, וגם לווילאות הכבדים והאדומים (אלמלא מוטיב החושך נטול הפוקוס בצילומי הערב) שיכולים להגדיל ולהקטין את האולם, אלא שמערכת התנע שלהם לא פועלת יותר. אבל הבמה, כך אמרו לי, היא מעולה שבמעולות, העץ כבד, האקוסטיקה סבבה, מיטב הזמרים הופיעו פה, והכי חשוב, לא בונים כאלו אולמות יותר.
למרות כל היושן מסביב, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נראה מצוין על המסך הענק, וגם נשמע היטב.
אני מאוד אוהבת שאלות חדשות, והנה, שאל אותי אחד הזורעים איך כתבתי את התסריט: לפני הצילומים או אחרי, והסברתי שסרט דוקומנטרי, בעיקר סרט מסע, אי אפשר לכתוב לפני שהמסע מסתיים, לפני שיודעים מה קורה בו. אפשר לכתוב קווי מתאר, ולסמוך, בטעות, על לקטורים נבונים.
כך למשל, את השוט האחרון של הסרט לא יכולתי לצלם לפני שהוא קרה, ולא ידעתי מה הוא יהיה עד שהאירוע לא הגיע, וזה היה כשכבר הייתי עמוק בחדר העריכה.
אותו אדם החמיא לי גם על הקריינות (הידד!), והסברתי שזה הדבר הכי קשה
שכתבתי אי פעם בחיי, למרות שכתבתי כבר מאות אלפי מילים, כי זו שפה שונה לגמרי. עוד סיפרתי שבבית אני שומרת ערימות-ערימות של טיוטות הקריינות מכל הגלגולים שלהן, ולא מסוגלת להיפטר מהן. אולי בסוף אמכור אותן באיביי.

היה ממש סוער היום עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א, באולמון המפוצץ, אליו הגיעו, ממש במקרה, המון אנשי תקשורת, עם חלקם עבדתי לפני עשרות שנים, והם פשוט הצעירו, נשבעת. הסרט הזה מחולל פלאות. לא עוד בוטוקס והזרקות, צפייה בסרט שלי תחזיר אתכם לנעוריכם. למשל, איתן גלס, למשל הילה גבריאל, פשוט לא ייאמן, היכרתי אותם בתחילת שנות העשרים שלהם, והם רק השביחו עם השנים.
השאלה הראשונה עם תום הסרט הייתה איפה הוא ישודר בטלוויזיה. נו, אתם כבר מכירים את הסיפור: תדהמה, "איך יכול להיות שלא", וכהנה וכהנה, ואני עם הנאום המפורסם שלי, "הטלוויזיה משדרת רק סוגה עלית והסרט שלי לא עומד בסטנדרט הזה", ואז כולם צוחקים במקום לבכות מצער על המקום בו הם חיים. היום נכחו גם אנשי מפתח מערוצים שלא נזכיר את שמם, שהיו המומים לשמוע שגם הערוץ בו הם עובדים מעורב במעל. לא האמינו, נשבעו לפעול.

נוריקוישראל

כמה תובנות מהערב: ראשית, במבשרת ציון הרבה יותר חם מאשר בתל אביב. שנית, נחלצתי בעור שיניי ובחסות חרדת איחורים מפקק המאה היומי של כביש מס' 1, אבל הכי חשוב, הספרייה הציבורית ע"ש צ'ייס מבשרת-ציון (בקישור עוד תמונות) כמעט התבקעה לשניים מההמונים שגדשו אותה. ערימות הכיסאות נשלפו מכל הבוידעמים שבסביבה, מבוגרים, צעירים וטף נהרו, כולל מי שכלל לא מכירים את הספרים ואת סיפורי, וכולם, נראה לי, נהנו. התמחיתי בחצי השנה האחרונה בחישת הקהל, ואני יכולה ממש לדעת כמעט אחד לאחד איך יגיב כל קהל על כל מהלך בסרט. זה היה אחד הקהלים היותר מעולים וחביבים שפגשתי. ההצעה הראשונה שקיבלתי הערב הייתה לכתוב ספר על הסרט. כן, זה נושא שאני מתחבטת בו ממושכות. סיפרתי, בין היתר, על כיתת המחוננים שעוברת עכשיו את סדנת התחקיר, ובסוף ניגשה אלי ילדה חמודה כבת תשע ואמרה לי: אני ילדה מחוננת, אבל לומדת בכיתה של ילדים רגילים, ואני בטוחה שהסרט שלך והסדנה הזאת מתאימים גם להם. היה משמח מאוד לשמוע את זה.

מבשרתציון

* – אני יודעת שאיש לא יכול ללכת לישון הלילה (או לקרוע את העיר) לפני הסיפור לפני השינה שלי על המסע לקיבוץ שמיר. אתחיל בכך שבזמן שלקח לי להגיע לשמיר מיפו יכולתי לטוס ללונדון וגם לאסוף כבר את המזוודה מהמסוע. פקק בגלל תאונה, איסוף נוסעים של אוטובוס שנתקע, מה לא.
– בעוד אני כותבת את הסטטוס הזה ומעלה את התמונות, כולל הגן לזכר הרוגי התקפת המחבלים על שמיר ב-1974, ניסה מישהו לפתוח את דלת דירת החצי-אירוח שלי פה (לא דפק על הדלת. ניסה לפתוח). למזלי נהגתי כמנהג העירוניים הנועלים את דלתותיהם, וסובבתי את המפתח עת נכנסתי. זה לא אומר שאשן את שארית הלילה, כן? מה זה בשבילי לחכות שבע שעות עם אצבע על ההדק, יד על הנצרה ונעליים שרוכות עד שאצא לאיסוף לאוטובוס הראשון?
– אין כמו הפתעות קיבוצניקיות: למשל, את המועדון בקיבוץ, בו הוקרן איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? גם פתחתי וגם נעלתי. ככה זה פה, צ'יק צ'ק משלבים אותך בסידור העבודה בגלל חוסר בכוח אדם באגף התרבות הנמצא בתקופת חילופי גברי.
– שמיר הוא קיבוץ מתחדש, ורואה עצמו כחיל החלוץ: גם בשלבי הפרטה וגם עם ערבות הדדית. המס שמשלמים פה הוא פרוגרסיבי. כל אחד מתוגמל לפי עבודתו, עד בערך 10,000 ש' לא משלמים מס, אבל מי שמרוויח 30,000 ש' משלם כ-70% מס. ממה מתפרנסים בשמיר? יש שני מפעלים עיקריים: לאופטיקה ולבדים המשמשים לחיתולים ולמטליות לחות. טוב, תכף אחפש את המטאפורה.
– בטח שמתם לב שכלי התחבורה שהכי מאפיין את הקיבוץ בימינו הוא הקלנועית. לא קומביין ולא טרקטור.
– בגלל ששמיר קרוב לנאות מרדכי, המככב גם הוא בסרט, מכירים פה חלק מהגיבורים, וכך יכולתי לספר להם את הסיפור הנפלא על הזיכרון האנושי המתעתע: ילדי נאות סיפרו לי, כשצילמתי אותם, שכמה שנים אחרי שאנה ריבקין צילמה אותם לספר, באו אליהם יום אחד המבוגרים, ואמרו להם שהיא ביקשה שיבואו לבקר אותה בבית החולים בו הייתה מאושפזת, ביה"ח זיו בצפת. שלושה מקורות שונים בנאות סיפרו לי על כך.
לאחר הצילומים בקיבוץ פניתי לביה"ח וביקשתי את התיק הרפואי של אנה ריבקין. ידעתי שלא אוכל לצלם אותו, או לפתוח, בגלל חיסיון, אבל רציתי לפחות לצלם את הכריכה. אלא שבביה"ח זיו חיפשו ממושכות ולא מצאו, ונשבעו לי שהארכיון שם מסודר לעילא, שלא כמקובל במדינה זו.
אחרי שהפכתי והפכתי בראשי הלוך ושוב בזו התעלומה, הייתה לי פתאום הארה: אולי היה זה בכלל במצפה הימים ולא בזיו? ואכן, התברר שזה מה שקרה: אנה ריבקין טופלה בידי ד"ר ירוס, המרפא האלטרנטיבי, שהקים את מצפה הימים.
– לל"ט וזכרו שלא בגדתי.
פסליםשמיר

עם אור ראשון (טוב, שני), ואחרי ליל שימורים (ע' בקישור הרצ"ב), והאזנה קשובה לקולות הרקע מגבול הלבנון, חמקתי חרש מקיבוץ שמיר עם מזוודה אחת (טרולי), תיק אורנג' שבו הסרט על כל גווניו ופורמטיו ובלוריתי המתנפנפת, והמתנתי בתחנת ההסעה לק"ש (בשם אלוהים, טפלו בתחנה הק"שית), כדי לשוב ליפו הבטוחה מכל רע. שני גברברים מוותיקי המשק התחרו מי יקח אותי הק"שה, וכל הקודם זכה. בדרך שמעתי הרצאה במבטא צרפתי שאינו כלה על מצבנו הגיאופוליטי. לא הייתה לי מילה להוסיף. חזרתי צרודה כדבעי, עם קול לחשני, אחרי שבוע עמוס שיחות על אלה קרי וגם על נוריקו-סאן.

* אני לא מצליחה להחליט מה יותר מרגש: אנשים שבאים לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כי יש להם את הספרים הישנים על המדפים בבית, או אלו שלא שמעו מעולם על הספרים, למשל כי לא גדלו בארץ, והגיעו כי קראו ראיון איתי, ושמעו על סיפור הסרט (למשל ב"הארץ"). בסינמטק ת"א היו עכשיו צופים משני הסוגים, וגם מסוג שלישי, מי שכבר צפה בסרט והביא את כל החברים שלו, שצחקו על כך שהוא חושב שזה "גבעת חלפון" (שבאים אליו שוב ושוב), והתשובה היא כן, יש כבר לא מעט אנשים שזוקפים לזכותם כמה צפיות בסרט:)

* ביום ראשון ביליתי בקיבוץ שמרת שבמטה אשר, דקה נסיעה מעכו. היה ציבור נלהב (בתמונה), ואחת השאלות ששאלו אותי היא למה בחרתי דווקא בדמויות האלו, אלה קרי ונוריקו-סאן בחיפושיי, שהרי לא בטוח, לדעת השואלת, עד כמה ערכם הספרותי של הספרים משמעותי. הסברתי שהסיבות רבות, ולא בגלל ערך ספרותי דווקא יוצרים סרט, אלא למשל בגלל הקשר הרגשי שלי כיוצרת (ושל עוד מאות אלפים) לילדות האלו, שהיו ילדות אמיתיות, מצולמות, ממש חברות לעת ההיא לפני שידעתי לכתוב.
אחרי שמרת פגשתי אתמול את כיתת המחוננים המהממים, שצפו ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בהתרגשות גדולה. הם ראו את פירות עבודתם בסדנת התחקיר המקדים, מופיעים בסרט אחד לאחד ממש. אחר כך, כשדיברנו על הסרט הציעו לי הצעות שונות, מה יכולתי לעשות בנוסף, או במקום, למדו מה זה לפתוח ולסגור מעגל, ומה חשיבות חומרי הארכיון בסרט. היה לי ממש קשה להיפרד מהם. מאחלת ילדים כאלו לכל. גם כמה הורים הגיעו לאירוע, ורק אתמול התברר לי ששניים מהילדים (בן ובת) הם ילדים של שני עיתונאים לשעבר, שפרשו מהמקצוע מזמן ופרצו בקריירות משגשגות בתחומים שונים. מסקנה: עזבו את התקשורת ותלדו ילדים מחוננים;)
בערב הייתי ביישוב חשמונאים, שם חיים שומרי מצוות מתפוצות מגוונות, והיה כיף לשמוע ולראות גם את מי שמכירים את הספרים וגם את מי שלא, מתענגים על הסרט. מה אגיד, אין מילים לתאר את אושרי. אה, ועוד בשורה: גם סיאה הילדה מאפריקה יצא במהדורה מחודשת בימים אלו!
היום, שלישי, 16.6, אני נוסעת לקיבוץ גברעם, 20:30, ובשעה 19:00 תהיה הקרנה בסינמטק ת"א. היכונו היכונו.
בצילומים: חדר האוכל בשמרת; אני ועדנה טף, מנהלת מרכז תרבות אמנות ומוסיקה, מתנ"ס מטה אשר; חשמונאים (לא תאמינו כמה זה קרוב לת"א) וערימות לוהטות של אלה קרי, נוריקו וסיאה

סיאהדבוריתעדנה

* הקהל בספרייה בכפר סבא היה כל כך לוהט ונרגש, עד שכמעט פרצתי בבכי כשהתחלתי לדבר איתו. אני לא יודעת אם מישהו שם לב שלעלעתי בגרוני. יש מקומות שצוחקים יותר ויש פחות, ופה צחקו במהלך הצפייה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש בקול רם, מכל הלב. היה כל כך משמח לראות את זה. מרוב התרגשות אין לי צילום של הספרייה היפה וקהלה, ולכן אסתפק בתחנת הרכבת של הוד השרון, בה הייתי כמעט לבדי בשעה זו. ומי שצפה בסרט יודע למה מרפרר הצילום.
אשכרה אני במצב ציפה תמידי. ותודה לאינטרנט של רכבת ישראל

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הגיע להתנחלות. ניל"י. סיבוב שני במטה בנימין השבוע (קודם הייתי בחשמונאים). לא הייתי אומרת את המילה הזו, התנחלות, בקול, אלמלא שאלו אותי הצופים אם אני לא מחרימה אותם. אמרתי, איך מחרימה אם אני כאן? מעניין אם אגיע עם הסרט גם ליישוב ערבי.
קהל חד היה בניל"י. השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה מהכלכלן המקומי: כמה עלה הסרט ואיך מממנים סרט כזה. זו אחת השאלות החביבות עלי ואני מיד פוצחת במספרים וניתוחים, ומספרת איך נאסף הכסף. עוד שאלו אותי מה הסיבות הפסיכולוגיות לעשיית הסרט, ואם נטע הקטנה, הטריגר ליציאתי למסע, אוהבת אותו. בקיצור, מגוון שאלות תכליתיות וממוקדות. לי היו סיפורים חדשים לספר, וגם סיפרתי על שאלות ששאלו אותי במקומות קודמים. בתשובה להצעה של אחד הצופים, לעשות סרט על אירועים אקטואליים כדי להתפרנס אמרתי שוב שאין צורך, שאני חיה מאהבת הקהל.
בדרך חזרה היו כעשרה מחסומי משטרה על הכביש, עד ה-מחסום המפריד בין שתי המדינות. מה קרה? שאלתי את שומר ה-מחסום. "לא יודע", ענה, "כולם שואלים אותי. אני באמת צריך לבדוק".

* גם ניר יצחק בידינו. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הפליג דרומה דרומה, עמוק בכבישים החשוכים הלא נגמרים, מפלס דרך בנפתולי הוויז, שלקח לו זמן להתעשת ולמצוא את הדרך. תחת כיפת השמים, עם הרבה ילדים ששואלים שאלות ומבקשים חתימות על ה"נוריקו סאן הילדה מיפן" שהביאו מהבית, פעוטות ומטפלים פיליפיניים, קפה ועוגה שאחרי ארוחת שישי, ילדים מתגלגלים על אופניים, כלבים נובחים וחברי קיבוץ משוטטים, נערכה ההקרנה השנייה תחת שמיכת כוכבים ובומים מכיוון מצרים. נותרו לי עוד שניים-שלושה-ארבעה קיבוצים בסביבה. חכו חכו, אני בדרך;)

* היום היה יום הילדים בסינמטק ת"א, הגיעו הרבה ילדים, יותר מתמיד, והשאלות והאמירות שלהם היו מוצלחות מאוד. ילד אחד שאל אותי מה הרגשתי במהלך כל העבודה על הסרט. הילד הזה, אני משוכנעת, יהיה מטפל ראוי ביותר. ילדה אחת, מוריה, הלומדת בכיתה ד', ניגשה אלי אחרי שנגמרו הש"ת, ואמרה לי שהיא ראתה איזו עבודה קשה עשיתי בסרט, ושאני נותנת לה תקווה, כי היא בטח לא תצליח ככה בחיים. אמרתי לה "היי, את בת עשר, מה זה". והיא אמרה לי שאני עכשיו "האישה שאני הכי מעריצה בעולם, ומודל חיקוי". נו, לא הלם?

* הערב היה איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם נשות (ואיש אחד) מתי"א* (או: בנות הפארארפואי), באירוע סופשנה. כשאני בחברת מטפלים מיד אני משתרעת פרקדן על ספה וירטואלית ופוצחת בסיפורי הרפתקאותי בעולם הפסיכותרפיה, הרפתקאות שנמשכו עשרות שנים, ומסבירה איך המרתי את הטיפול הלזה בטיפול בקולנוע, תוך שאני עושה השוואות מה עולה יותר. היה כיף שכזה, וענת, יוזמת האירוע הוסיפה פרט מרתק על טיפול בילדי פנימיות, שהתחבר פיקס למה שאני מספרת בשיחות הללו כפרשנות שלי לחלק מהיחסים המצולמים של אנה ריבקין-בריק עם הילדים. מאוד התפעלתי מכך (ומעצמי, שהבנתי זאת אינטואיטיבית). בקיצור, שוב למדתי והשכלתי מערב עם צופים.

* מתי"א: מרכז תמיכה יישובי/אזורי, הזרוע הביצועית של תוכנית השילוב לתלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים

* מתנשפת הגעתי לרכבת ישר מהאוטובוס שהוריד אותי מהכרמל, שנייה לפני שהפליגה למרכז, אחרי הקרנה נפלאה בסינמטק חיפה, שם לא הייתי מהחורף. יש מקומות שאני מרגישה בהם מוגנת, יחד עם הסרט, וסינמטק חיפה הוא אחד מהם. קהל חמוד ומעניין, בין היתר עולה ותיקה מאנגליה שלא הכירה את הספרים וסיפרה שבמולדתה ביתו של כריסטופר רובין, שלא רצה להיחשף, הוא מוקד עלייה לרגל, ואישה שסיפרה שבעלה היה מנהל ב"אתא" כשאנה ריבקין-בריק צילמה שם תערוכה, ולכן הביא אותה להתארח בביתם. "זו האורחת היחידה שהייתה לי שרצתה לראות כל חדר בבית, ממש ללמוד איך אנחנו חיים. דיברנו איתה גרמנית. היא הייתה אישה שמחה. באותו זמן כבר קניתי לילדות את הספרים שלה, וביקשתי ממנה לחתום עליהם". כל המשפחה, האמא, האבא והבנות ישבו באולם. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש מאחד משפחות:)

לילה גלילי בכפר גלעדי, קריר פה, אבל חום רב מילא את האודיטוריום באורט בראודה בכרמיאל, שם פתחתי את פסטיבלון סרטי הנשים השנתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. את הפוסטר של הסרט, שניצב בכניסה לבניין אני שולחת מראש למקומות בהם יוצג, ואז מגיעה ורואה אותו מתנוסס שם וכולי גאווה. צילמתי את האודיטוריום הריק, ומשהתחיל להמות, שכחתי לתעד אותו, גם כי הייתי עסוקה בלשוחח עם הבאים, ולשמוע ממישהי שעקבה אחרי הסרט ממקום מושבה בארה"ב, שאיך שהגיעה לשדה התעופה אחותה סיפרה לה שהסרט יוצג בכרמיאל בעוד יומיים, והיא קפצה מאושר, ובסוף התברר לה שהיא גם מככבת בסרט, והיא ביקשה אחוזים מההכנסות (איך יכולהיות? בסצינת חיפושי אינטרנט המתועדת בו), וגם לשמוע על כל האנשים ששומרים את הספרים מילדותם עד היום, וגם רכשו את הספרים החדשים שהבאתי, שאזלו כולם. אנשים שאלו אותי איך אפשר לתמוך בסרט, והסברתי שהפרויקט בהדסטארט – Headstart תם מזמן, אבל הדרך הטובה ביותר היא להזמין אותי איתו. בקיצור, היה כיףף. ולמה אני ישנה בכ. גלעדי? כי מחר אני במכללת תל חי. מתענגת על החוויה הגלילית, והולכת לישון:)

כרמיאלפוסטר

עם מעריצים חדשים אחרי אירוע סופשנה במכללת תל חי. משמאל: פרופ' מולי להד מנסה לשכנע אותי שטיפול פסיכותרפי פחות יקר מלעשות קולנוע (בניגוד למה שאני מספרת בשיחה)
בשישי אירוע פרטי בחיפה ובשבת 27.6, 17:30 בסינמטק ת"א, הזדמנות אחרונה לחודש זה לפגוש אותי ואת הסרט
צילום: Nir Becker

מולילהד

* חודשיים אחרי שהסרט זכה במקום השלישי בפסטיבל בטופלו, מיסיסיפי, הגיע הצ'ק המיוחל, ופתר את כל בעיותיי הכלכליות.

צקטופלו

היום הגיע לסינמטק ה-צלם של הקולנוע הישראלי, דוד גורפינקל, חתן פרס ישראל לקולנוע לשנת 2015. הוא ניגש אלי לאחר ההקרנה (המלאה) והציג את עצמו בצניעות, כאילו שאני לא אמורה להכיר אותו, וברור שאני מכירה, גורפינקל!
אז גורפינקל הגדול אמר לי שעשיתי עבודה נפלאה בסרט ושאני בטח שומעת את זה כל הזמן. אבל היי, גורפינקל אומר את זה! עוד אמר לי ש"איך יודעים שסרט לילדים הוא טוב? כי גם מבוגרים נהנים ממנו", "אבל ממש לא התכוונתי שזה יהיה סרט גם לילדים", אמרתי לו, והוא ענה: "אני יודע, אני יודע". ובכן, אני חושבת שכל חלומותיי בעניין הסרט הוגשמו, וששמעתי עליו כל מה שאני צריכה:))

ביקורות

אביגיל שפרבר ("התליין, "תקופת מבחן"):
"אתמול הלכנו, ישי ואני, לסרט המקסים מקסים של Dvorit Shargal
הסרט החזיר אותי לרגעים כל כך יפים בילדותי, כשסדרת הספרים של ילדים מהעולם היו הדרך היחידה אולי להציץ למחוזות רחוקים.
וחשבתי כמה זה שונה לילדים שלי , שבהנף אצבע על הגוגל יכולים להגיע לכל מקום בעולם.
תודה , דבורית, על הסרט שמחזיר לעולמנו את התמימות היפה של ילדותנו
ועוד דבר קטן: נשארתי עם געגוע והזדהות עם הצלמת אנה רבקין, שאני חושבת שדבורית עשתה עמה חסד גדול והנציחה את יצירתה".

עוד שתי במאיות צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
* "סרט תיעודי, מתוק ונאיבי […] הכמיהה של דבורית למצוא את גיבורות ילדותה, סוחפת ומעניינת" (זהר וגנר, "ימי הזהר", זורקי", "סימני מתיחה").

* "סרט מ ק ס י ם… ההווה מול העבר, ההתכלות לעומת הרעננות המתוקה של הנוסטלגיה, כששני אלה נחתכים מדי פעם על ידי נקודת המבט המורכבת שלך… שללא ספק התפתחה עם השנים, זה מצמרר.
[…] זה לא רק סרט מקסים, זה גם סרט חזק" (יעל גור, "ספירלות")

 

פסטיבלים

Congratulations! Your film ’Where is Elle-Kari and What Happened to Noriko-san?’ has been accepted into the Long Island International Film Expo. LIIFE is sponsored by the Long Island Film/TV Foundation, the Nassau County Film Office, and the Nassau County Planning Department.
When? Monday, July 13, 12:00 noon
longislandlaurel

3 מחשבות על “"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"/ לוח יולי

  1. פינגבק: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ אוגוסט | לחיות את חייה

  2. פינגבק: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ אוגוסט | דבורית שרגל * Dvorit Shargal

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s