איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ לוח אוקטובר 2015

– ספטמבר היה חודש סוער, רב תהפוכות וחגים וטיולים וחופשות. למדתי בו הרבה מאוד דברים על תעשיית הקולנוע. את התובנות שלי מחמש השנים האחרונות, בהן עסקתי ביצירת סרט דוקומנטרי עצמאי לגמרי, אחלוק עם כל מי שירצה (קולנוענים והציבור הרחב) בכיתת אמן שתיערך ב-16 בחודש, 10:00, בסינמטק ת"א. זהו אימון בהישרדות: איך עושים סרט כשכל העולם אומר לך לא.

IMG_20150714_102154
– "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" התקבל לסל תרבות ארצי הקיץ. מנהלים, מורים, הורים ורכזי סל מוזמנים לפנות אלי (פרטים בטור משמאל, או בקצה הפוסט) ולהזמין אותי לבתי ספר ברחבי הארץ.

אשדוד21.9
אני, היכל התרבות אשדוד, 21.9, צילום: יעל לשם

לוח אוקטובר 

סינמטק תל אביב
שבת, 3.10, 17:00 (בנוכחותי)
שני, 5.10, 17:00
שבת, 10.10, 17:00 (בנוכחותי)
שבת, 17.10, 17:00
שלישי, 20.10, 18:30 (בנוכחותי)
שבת, 24.10, 17:00
שבת, 31.10, 17:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל בנוכחותי
11.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
13.10, היכל התרבות רחובות, 20:00
14.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, מתנ"ס נווה עמל, הרצליה, 20:15
16.10, סינמטק ת"א, 10:00, כיתת אמן
19.10, גמלאי ראשל"צ, 8:30
19.10, סינמטק ת"א, 9:30, יום עיון (בלעדיי)
19.10, כפר אדומים, 20:00
21.10, ספריית אילת, 19:00
27.10, מ.א. חוף השרון (קיבוץ יקום), 20:30

להזמנות, אירועים, וכל דבר אחר:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לדיווחים יומיים שוטפים על אירועי הסרט: עמוד הפייסבוק שלי.

פרסי אופיר 2015, סיכום אישי מבואס

הצבעה
בצילום: חבר אקדמיה שלח לי את הצבעתו + כותרת מצוינת

השורה התחתונה, כדי שאי אפשר יהיה לאמ;לק (ר"ת ל"ארוך מדי, לא קראתי", לחוצני פייסבוק) היא שהסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר, בטקס שנערך ב-21.9 בהיכל התרבות של אשדוד.
[לפחות יש לי תמונה מנצחת מהערב. צילום: יעל לשם]

הוא הגיע לחמישיית הגמר אבל לא זכה, למרות ההערכה מאוגוסט והמדגם שערך יאיר רוה (זה הלייב בלוגינג, בו הוא מתבאס מהזכייה האחרת) ולמרות ההימור של צוות סריטה, שגם הוא התבאס, ולמרות המיילים והפניות האישיות החמות מחברי האקדמיה. כל הסובבים אותי היו משוכנעים שאזכה, ואילו אני אמרתי, דחיל רבאק, זאת אני. שאני אזכה?

ההימור של צוות סריטה: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

הימור יכול להפתיע היה צריך להיות פה
אור איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן מרוששות
עופר איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק ליל הפתאים
אורון איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק

הייתי במתח לקראת האירוע, לא אכלתי יומיים, לא נשמתי שבועיים, התעוררתי כל דקה בלילות, וגם באירוע עצמו לא שתיתי מהשמפניה ולא נשנשתי את המנג'טים הקטנים עם הלא-יודעת-מה. הייתי במתח אבל לא ממש, כי ידעתי שיש אנשים יותר מחוברים ומקושרים ועורכי קמפיינים ממני, וכי נו, זה לא מתאים ל-DNA שלי לזכות במשהו ממשי. ככה זה מאז ומעולם.

אני משוכנעת שהסרט שלי הוא סרט טוב ויוצא דופן בהרבה מובנים, אבל הוא לא עוסק במצוקות. הוא עסוק בדברים אחרים: ילדוּת, חלוף הזמן ולכידתו, זכרונות קולקטיביים, ועוד. איך כתב אחד הלקטורים שפסלו הענקת תמיכה בו: "הקולנוע הישראלי צריך לעסוק בנושאים חשובים יותר". שהרי הקולנוע הישראלי הדוקומנטרי כלל לא עוסק בכיבוש, בשחרור, ביחסים עם השכנים, בנעשה במחסומים, במחאה החברתית, במצוקה הכלכלית, ביציאה מהארון, כניסה לארון, חזרה בתשובה וחזרה בשאלה, גילוי עריות, אונס ושואה. ושואה. ומלחמה. מלחמה. ומבצעים מיוחדים. וגיבורי ישראל הלוחמים ופירוקם לחתיכות. ומחלות. הקולנוע הישראלי התיעודי כלל לא עסוק בכך, כך שבאמת צריך היה עוד סרט על אחד מהנושאים האלו, שאני פשוט לא מעוניינת להתעמק בהם בסרט דוקומנטרי. לא רוצה, נו, מה לא ברור?

חשבתי בכל מיני שלבים שהסרט שלי, שזוכה לאלפי צופים נרגשים ובוכיים וצוחקים, ישפיע כך גם על חלק נכבד מחברי האקדמיה, ושהעובדה שאני נטע זר בתעשייה, זה מקרוב באתי, דווקא תהיה לזכותי, שהרי אני לא מעורבבת בממסד על קישוריו, ליקוקיו וחולייו. וכמו שאמרתי, קיבלתי תגובות מאוד נרגשות מחברי אקדמיה.

רק שלא לקחתי בחשבון שני גורמים. האחד, הקמפיין והכסף. הסרט שלי משווק ומופץ בלי השקעה של שקל, למעט העבודה האינסופית שלי. אני לא רוכשת שטחי פרסום, לא משתטחת בפייסבוק עם מודעות חסות ולא משתמשת באנשי מקצוע שיפיצו וישווקו. ככה זה באינדי, הכי אינדי שיש.
אין סרט שלא זקוק לקמפיין, אין מוצר שלא זקוק לפרסום. גם אם הוא עובר מפה לאוזן.
אז התוצאה היא שאני חופרת את דרכי החוצה עם כפית. ויש מצב שזה היה לי לרועץ.

שילחתי מיילים לחברי האקדמיה בדיוק לפני ההוראות שקיבלתי, שלוש פעמים במהלך הבחירות לשלב א'.
אחרי העלייה לגמר עדכנתי אותם על ההקרנות הנוספות. ההקרנה הרשמית (אחת, בכסף שמשלמים המתמודדים, ותכף אספר כמה הכל עלה) נקבעה כהקרנה ראשונה אחרי ההכרזה על העלייה לגמר, יומיים לאחר מכן, בשישי, ב-14:30 בצהריים. נו מה.

לפני כשלושה שבועות נערכה למועמדים מסיבה במסעדה ביפו, ופה סיפרתי על קשיי ההתמנגלות שלי. מה שבכל זאת שמעתי שם זה על מסחרה בקולות: נצביע לכם אם כל הצוות שלכם יצביע לנו. ווטסאפים וסמסים אינסופיים נשלחו בטירוף לחברי האקדמיה, כמו גם פניות בכל אמצעי התקשורת. חוץ ממיילים, עמודי פייסבוק, טוויטר ומה לא. דילים ממש כמו במרכז הליכוד. הכל כשר. אני, כאמור, עשיתי רק את המצוין לעיל. אני לא בעד ניג'וס. חשבתי בתום לב שמספר האנשים שצפו בסרט ואהבו אותו, כמו גם החוזים בכוכבים ודוגמי המדגמים, יספיקו. אבל מה שהתברר כיום השחור של העיתונאים, הסוקרים והדוגמים בבחירות האחרונות, קרה גם לי אמש. רק שמי שלובש אפר זו אני, כועסת על עצמי על הפנטזיה שפה ושם התבוססתי בה.

עניין נוסף הוא שחלק מחברי האקדמיה כלל לא צפו בדוקו. זאת יש לדעת: הדוקו נחשב כז'אנר נחות ביחס לקולנוע העלילתי. ראו למשל את התאחדות ענף הקולנוע שהכינה מודעה לסרטים העלילתיים המשתתפים בתחרות. התאחדות הענף גם מקרינה סרטים עלילתיים בלבד ביום הקולנוע הישראלי. הקולנוע התיעודי נדחק לסינמטק ת"א ולסיבובי הופעות כמו זה שאני עורכת עם הסרט שלי ברחבי הארץ. כך שמה שקורה כשמגיע יום הדין וצריך לבחור בסרטים לפרס אופיר, חלק (חלק!) מחברי האקדמיה יבחרו בסרטים שלא צפו בהם רק לפי שמות היוצרים שהם מכירים ומיודדים איתם. עכשיו מה, יש אנשים בתעשייה שאהובים יותר ויש פחות. ואם יש שם בלתי מוכר, או מוכר מהקשרים בלתי קולנועיים (אני אני), ולא צפית בסרט שלו, מה תעשו?

הנה אימייל שקיבלתי מחבר אקדמיה המוכיח שהכל אישי, ושסגירת חשבונות זו לא המצאה.

דבורית,
אחרי שכתבת מה שכתבת על הסרט שלי, לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך.
בהצלחה בכ"ז, מי כמוני יודע כמה קשה זה לעשות סרט וכמה צריך לפרגן לכל מי שעשה את המסע.

מדובר בביקורת קולנוע שכתבתי כשהייתי מבקרת קולנוע. במייל הקצר הזה הכותב מבטל את מוסד הביקורת. מבחינתו לעשות סרט זה קשה וצריך לפרגן לכל מי שעשה זאת. אז אני לא חושבת כך. ואני מודעת לחלוטין לעובדה שאי אפשר לאהוב את הסרט שלי רק בגלל דרך החתחתים שעברתי איתו. זה לא נימוק לאהוב סרט. סיפור יצירת הסרט טוב לשיחה שאחרי, אבל קודם לכן אני רוצה שהצופים ייהנו מהסרט.
ביקשתי סליחה מהיוצר שנעלב, אבל לא פתחתי דיון על מוסד הביקורת, וגם לא הערתי לו על המשפט "לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך". למה לא כדאי? אולי דווקא כן כדאי? אבל לא, אם יצפה בסרט זה יהיה רק כדי להחזיר לי על העוול שגרמתי לו בלי קשר לטיב הסרט שלי. יש לנו פה חשבון לסגור. עין תחת עין.

סיכום עד כה:
1. לסרט שלי לא היה קמפיין כלל.
2. רבים מחברי האקדמיה כנראה לא הספיקו/ רצו לצפות בדוקו, ולכן בחרו בשמות מוכרים וחביבים.
3. קומץ (קמצוץ) חברי אקדמיה שוטמים אותי בגלל ביקורות שכתבתי עליהם.
4. לסרט שנבחר הצביעו יותר אנשים מאשר לסרט שלי.

אני לא אומרת שהרצפה עקומה. לא זכיתי, נקודה. בכיתי, התבאסתי, שמי אשדוד נפלו עלי, הכל נכון, אבל ניסיתי לנתח את המקרה, להבין בכלים רציונליים מה קרה ואיך ייתכן שכל הדוגמים והמהמרים כשלו.
תוספת: תגובת שולה שפיגל, מפיקת הסרט הזוכה.

כמה עלה הסיפור: 750 ש' הרשמה לתחרות+850 ש' הקרנת אקדמיה. סה"כ 1,600 ש'.
מאחר שלא היה לי שום קמפיין, ואף לא טבעתי בווטסאפים ובפמפום ברשתות חברתיות, זו כל העלות. עוגמת הנפש, משלוח האימיילים והנסיעה לאשדוד: הכל על חשבון הבית.

שורה תחתונה ביותר: נכון שרציתי בהכרה מהממסד ונכון שהתאכזבתי נורא, אבל אני מאושרת מאוד מאוד מכך שאנשים, ציבור, קהל, אוהב את הסרט שלי ובא לצפות בו ומזמין אותו אליו, מנובמבר 2014 ועד היום.
בשבוע הבא אעלה את לוח אוקטובר, ובינתיים בסינמטק ת"א.

ופוסטר עדכני:
טט

* הפוסט נערך, תוקן ועודכן.

שנה טובה מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אוי, גם אני צריכה לעשות סיכום שנה? ממש לא. אני כל כך שונאת סיכומים. גם בשנותיי המרובות כעיתונאית תיעבתי את הז'אנר. ומאחר שאני כבר לא כותבת את ולווט אנדרגראונד אין לי אפילו רגשי אשמה, ואני חשה הקלה גדולה על שאני לא צריכה לקרוא עיתוני חג, לראשונה מזה כמעט עשור.

במקום סיכום יש שני דברים משמעותיים שאני רוצה לומר בעניין הסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", את שניהם קראתי ממש בסוף השנה, והם מתייחסים לשאלות שאני נשאלת לא פעם בסוף ההקרנה.
ברגע שנדלקים האורות באולם, כשאנשים עוד מסדירים את נשימתם אחרי המסע הטעון והעמוס והמהיר שהעברתי אותם בסרט, צצות שתי שאלות: ומה עם שאר הילדים מהספרים? ומה הפרויקט הבא?
אני משתדלת לענות, אבל הנטייה הטבעית שלי היא לומר: רגע, מה בוער, תישארו שנייה, ובעצם הרבה היותר, עם מה שיש.  עם הקיים. עם הכאן והעכשיו. מה הבהלה? כבר להסתער קדימה? מה עם לעכל, לעבד, להרהר, לחשוב, לזכור, לשכוח, לשאול שאלות על מה שראיתם כרגע?

והנה מצאתי, בראיון על מחפשים את שוגרמן את המשפטים הבאים:

“Well, that’s a very interesting question,” Segerman said. “You know, Americans, sorry if there are any in the audience, but we had this one album for 40 years, then we find there’s another one, and we listened to that for a bit, and that’s sufficient. Americans hear Cold Fact and After the Fact, and they’re like, ‘When’s the new album coming out?’ Come on, man, I mean … spend 20 years listening to these albums!

הדבר הנוסף ששואלים אותי הוא זה: כן, הסיפור על נטע, הילדה הקטנה שהראית לה את הספרים והיא אהבה אותם ובגלל זה יצאת למסע הוא מאוד נחמד, אבל מה באמת, ולמה עכשיו? ותשובה מעניינת לכך מצאתי בספר של אנדרי טרקובסקי, לפסל את הזמן (אפשר לקרוא פה את כולו):

אין זו אלא שגיאה לומר שהאמן "מחפש" את הנושא שלו. הנושא מבשיל בו כפרי, מתחיל לדרוש את הבעתו… הדבר דומה ללידה… (ע' 51)

אז כן, מן הסתם לא יכולתי ליצור את הסרט הזה דקה לפני שהתחלתי לעבוד עליו. כלומר רק לפני חמש שנים. זה היה הרגע המתאים לצאת למסע בעקבות הספרים שאני אוהבת ושומרת מילדותי. ככה זה, יש אנשים שמתבגרים לאט לאט, ושצריכים לעבור כברת דרך לא קצרה לפני שהם מוצאים את האהבה הגדולה שלהם.

לוח הקרנות הסרט למחצית השנייה של ספטמבר. שימו לב להשבוע בסינמטק ת"א, חג מלא וגדוש.
וגם בסינמטק ירושלים.

סינמטק תל-אביב
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30

שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שלישי, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל נדחה לאוקטובר
28.9, 20:30, גבעת ברנר

והנה לקט מדברים שנכתבו על הסרט באחרונה:

ד"ר חיותה דויטש:
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן?
שהרי זה לא רק שאלה של פרטים ועובדות (אלה קארי גרה פה, נוריקו גרה שם) אלא של מנוע. של לב – מה היה שם. מה היה סוד הכוח שלהן אז, מה מפעיל את אנרגיית החיפוש העצומה אחריהן היום? לא רק איפה הן, אלא – איפה אנחנו?
והסרט מנסה, ומצליח, להשיב.
במשפט אחד אמש, בשיחה שאחרי הסרט, נגעה דבורית בלב העניין: הצלמת היהודיה-שבדית אנה רבקין הצליחה ללכוד בסדרת הספרים המצולמים שלה על ילדים בכל רחבי העולם את הסיפור התרבותי המיוחד של כל ארץ, דקה לפני שהגלובליזציה תשטיח אותו. (האם בעידן הרשתות החברתיות, וגוגל יכולה להיווצר סדרה כזו שתספר לילדים של היום דבר מה שאינם יודעים? האם ההבדלים ביניהם עדיין גדולים כל כך כמו ההבדל בין אווה השבדית לנוריקו היפנית – ברמה שתיצור את הסקרנות ואת הפליאה שחווינו אני ובני דורי? זו השאלה שהטרידה אותי)
דבורית עצמה הצליחה לגעת בגעגוע. כמה סרטים או ספרים אתם מכירים שמצליחים בזה? כי לב העניין – ולעניין הזה יש כנראה כמה לבבות, או לב אחד, גדול מאד – הוא הגעגוע לילדות שלנו, לחדוות הגילוי שהיתה בה. לסקרנות. לרגעי התפעמות מנופים זרים שמגיעים בספר מצולם היטב, עם פנים זרות אך שובבות מוכרת. לב העניין הוא גם הצער והפרידה מהילדות הזו, העמידה מול ההתבגרות, וההבנה – מה קרה לפנים המתוקות של אלה-קארי, ולחלקות עורה של נוריקו -סאן.
ובשבילי, הרגע המרגש היה הרגע שבו בסבלנות אין קץ עוברת דבורית בעזרת סרגל ארוך , שורה אחרי שורה בתוך ספר כתוב בשבדית, בלי להבין אף מילה ממנו, כדי לחפש ולזהות בו מילים מנחות שיעזרו לה בחיפוש.
וה'בינגו'. רק מי שעמל וטרח על המלאכה הסיזיפית – לחצוב מידע משמעותי מתוך ים של פרטים כדי לגלות דבר מה בעל ערך על הדמויות שאתה עושה עליהם סרט (או כותב עליהן ספר) יכול להבין את גודל ההתרגשות, ואת חדוות הגילוי. יגעת ומצאת תאמין. ולרגע נראה שהכל אפשרי אם רק מתאמצים, ורוצים, ויש סבלנות.
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן? מה קרה לנו?
אתמול בשבע בערב, בסינמטק ירושלים, קיבלתי תשובה יפהפייה לשאלות האלה.
עםחיותה
עם ד"ר דויטש והלימונדה בסינמטק י-ם


"הסרט שלך מותח ומרתק ומרגש. אני ישבתי עם דמעות בעיניים מהתחלה עד הסוף. ודיברנו עליו אח"כ בלי הרף. הניגודים בין המשתנה לקבוע. הגיל ומה הוא מביא איתו. תהילת עולם והבורחים מפניה. הכול בטווח הסיפור 'הקטן' הזה. כל הכבוד"
(י)

יאיר רוה, סינמסקופ:
"פרס אצבע הזהב לנחישות והתמדה:
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, דבורית שרגל
איזה סיפור מופלא זה: דבורית שרגל החליטה לצאת ולחפש את גיבורות ילדותה (הספרותיות) ברחבי העולם, ואף אחד לא הבין מה היא עושה ומה מניע אותה. וכך, בלי קרנות, בלי זכיינים, היא יצאה לעשות סרט חובק עולם.
ובכנות, זה נראה משונה: בדרך כלל יוצרים, כשאומרים להם לא, מרימים ידיים. הסכנה במקרה כזה היא שסרט שנעשה לגמרי לבד, יישאר כזה. אבל מתברר ששרגל אינה לבד באובססיה שלה לאלה קרי ונוריקו סאן, והסרט שלה הפך לתופעה.
כבר 200 הקרנות שלו ברחבי הארץ, הסינמטק בתל אביב משבץ עוד ועוד הקרנות כי הביקוש עדיין גבוה, והוצאת הספרים זיהתה את הפוטנציאל והוציאה מחדש את הספרים, שהפכו לרבי מכר. בקיץ האחרון נוריקו סאן אפילו הגיעה לישראל, להקרנה חגיגית של הסרט.
האמת, זה נושא לסרט תיעודי בפני עצמו: איך להאמין במשהו גם כשכולם אומרים לך להרים ידיים.
הצד המבאס של ההצלחה: דבורית סגרה השנה את הבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, כדי להתמקד בעבודה על הסרט והפצתו. תמיד הרגשתי שולווט אנדרגראונד הוא מעין אח גדול של סינמסקופ, ומבאס לי בשכונה בלעדיו".

ומה אני עברתי עם הסרט בספטמבר:

גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ מצוין עם קהל נפלא. בזכות הנסיעה לשם עם הסרט למדתי שבתחנת הרכבת של חדרה, התחנה היחידה בישראל, אין מוניות שיקחו אותך לרחבי עמק חפר. המשבר נפתר אחרי שה-GPS של גט טקסי התאפס על עצמו וגילה שיש חיים בחדרה.
אבל מהן תלאות אמצע הדרך לעומת הפלאות שבקיבוץ.
ראשית הגיע הכלב רינו (בצילום). "מה? איך קוראים לו?", שאלתי שוב, בהנחה שלא שמעתי טוב, "רינו?" "כן", ענתה המלווה שלו, "כמו רינו צרור?" שאלתי. "בדיוק", היא ענתה, "קראנו לו על שמו, כי אנחנו נורא אוהבים את רינו צרור בקיבוץ, ואת המלחמות שלו, והכלב הזה הוא כלב טיפולי, שעובד עם החינוך המיוחד, ונלחם על כל ילד, אז תגידי לרינו שזה מאהבה, שלא ייעלב". אז הנה רינו, אני אומרת.
ואז באה אישה שקנתה לנינה שלה את הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". ואז הגיע שלב השיחה, ומישהי אמרה ששמה לב שהשיער נורא משמעותי בספרים וגם בספר, ושהיא הכי זוכרת את הצילום של אלה קרי הסורקת את שיערה הזהוב, והנה גם אני מדברת בסרט על השיער של נוריקו. ואז מישהי אמרה לי שאני דומה לנוריקו-סאן, ואמרתי לה שכן, זה תהליך שקרה במהלך העבודה על הסרט, זה לא שנולדתי ככה. ומישהו שאל איך נטע הקטנה, עליה אני מספרת תמיד כטריגר ליצירת הסרט מתייחסת אליו ואל הגיבורים שלו. וגם שאלת הריקנות הגיעה, האם אני חשה בה לאחר סיום העבודה על הסרט, והסברתי, כמובן, שהעבודה על הסרט עוד לא הסתיימה, כידוע. ברגע האחרון הגעתי לרכבת האחרונה ליפו, ועכשיו אני נהנית משירותי ה-WiFi שלה. אז תודה רבה לקיבוצניקים המהממים שפגשתי הערב, למור ולהדס שוורץ שצילמו, ולעדית.
גחא1

* הדבר שהכי, אבל הכי קשה לי בחיים זה להתמנגל. אני מדברת מול שלושים עד אלף איש בקלילות, אבל אומנות הסמול טוק, או סתם כישורי סמול טוק בסיסיים, אין לי. כלום שבכלום. לפיכך עמדתי על המרפסת המוגבהת וצילמתי את משתתפי המסיבה לכבוד המועמדים (אני! אני!) שעלו לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר. הטקס ייערך ב-21.9 באשדוד. המסיבה התמנגלה במסעדה ביפו העתיקה. למותר לציין שאת הכיבוד העשיר והבר החופשי מיציתי בכוס מים עם קרח. לפני שהלכתי ניגשה אלי בחורה צעירה, ממש ממש צעירה, וסיפרה לי שהיא קוראת אותי ועוקבת אחרי מגיל 13, ושהיא נוראה אהבה והתרגשה מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היה שווה.

* כשהייתי בפסטיבל בניס במאי, קיבלתי מייל מישראלית שחיה בצרפת, דוקומנטריסטית צעירה, שרצתה לצפות בסרט ושאלה אם אגיע איתו לפריז אחרי ניס. מאחר שזה לא היה בתכנון, והיא לא יכלה להגיע לניס, פספסה את הסרט. אבל העולם קטן ועגול, והמרחק בין ישראלי לישראלי הוא לא שישה אנשים אלא 1 בלבד, והסרט מגיע בסוף לכולם:
אותה ישראלית, שהגיעה לחופשה בישראל, התבררה כבתה של האישה שחגגה הערב יומלדת 60 ותשעה חודשים, כך שהערב, באיחור קל, צפתה הבת בסרט והבטיחה שתשתדל להביא אותו לפריז. אז צרפתישראלים, יש למה לחכות. היומולדת המאוחר שארגנו החברות לנערה בת ה-60+ נערך בבית יפהפה בזכרון יעקב, עם נוף לשקיעה, ועם חצר מלאה בשכיות חמדה (בצילום). בשיחה סיפרתי על נס קרן רבינוביץ', עניתי על השאלה מתי מחליטים שגמרת לצלם סרט, וגם סיפרתי את הסיפור המופלא, איך הפך הסרט להמשכו של הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן".

שנה טובה טובה טובה מאלה קרי, נוריקו-סאן וכל השאר. וממני.