שנה טובה מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אוי, גם אני צריכה לעשות סיכום שנה? ממש לא. אני כל כך שונאת סיכומים. גם בשנותיי המרובות כעיתונאית תיעבתי את הז'אנר. ומאחר שאני כבר לא כותבת את ולווט אנדרגראונד אין לי אפילו רגשי אשמה, ואני חשה הקלה גדולה על שאני לא צריכה לקרוא עיתוני חג, לראשונה מזה כמעט עשור.

במקום סיכום יש שני דברים משמעותיים שאני רוצה לומר בעניין הסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", את שניהם קראתי ממש בסוף השנה, והם מתייחסים לשאלות שאני נשאלת לא פעם בסוף ההקרנה.
ברגע שנדלקים האורות באולם, כשאנשים עוד מסדירים את נשימתם אחרי המסע הטעון והעמוס והמהיר שהעברתי אותם בסרט, צצות שתי שאלות: ומה עם שאר הילדים מהספרים? ומה הפרויקט הבא?
אני משתדלת לענות, אבל הנטייה הטבעית שלי היא לומר: רגע, מה בוער, תישארו שנייה, ובעצם הרבה היותר, עם מה שיש.  עם הקיים. עם הכאן והעכשיו. מה הבהלה? כבר להסתער קדימה? מה עם לעכל, לעבד, להרהר, לחשוב, לזכור, לשכוח, לשאול שאלות על מה שראיתם כרגע?

והנה מצאתי, בראיון על מחפשים את שוגרמן את המשפטים הבאים:

“Well, that’s a very interesting question,” Segerman said. “You know, Americans, sorry if there are any in the audience, but we had this one album for 40 years, then we find there’s another one, and we listened to that for a bit, and that’s sufficient. Americans hear Cold Fact and After the Fact, and they’re like, ‘When’s the new album coming out?’ Come on, man, I mean … spend 20 years listening to these albums!

הדבר הנוסף ששואלים אותי הוא זה: כן, הסיפור על נטע, הילדה הקטנה שהראית לה את הספרים והיא אהבה אותם ובגלל זה יצאת למסע הוא מאוד נחמד, אבל מה באמת, ולמה עכשיו? ותשובה מעניינת לכך מצאתי בספר של אנדרי טרקובסקי, לפסל את הזמן (אפשר לקרוא פה את כולו):

אין זו אלא שגיאה לומר שהאמן "מחפש" את הנושא שלו. הנושא מבשיל בו כפרי, מתחיל לדרוש את הבעתו… הדבר דומה ללידה… (ע' 51)

אז כן, מן הסתם לא יכולתי ליצור את הסרט הזה דקה לפני שהתחלתי לעבוד עליו. כלומר רק לפני חמש שנים. זה היה הרגע המתאים לצאת למסע בעקבות הספרים שאני אוהבת ושומרת מילדותי. ככה זה, יש אנשים שמתבגרים לאט לאט, ושצריכים לעבור כברת דרך לא קצרה לפני שהם מוצאים את האהבה הגדולה שלהם.

לוח הקרנות הסרט למחצית השנייה של ספטמבר. שימו לב להשבוע בסינמטק ת"א, חג מלא וגדוש.
וגם בסינמטק ירושלים.

סינמטק תל-אביב
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30

שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שלישי, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל נדחה לאוקטובר
28.9, 20:30, גבעת ברנר

והנה לקט מדברים שנכתבו על הסרט באחרונה:

ד"ר חיותה דויטש:
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן?
שהרי זה לא רק שאלה של פרטים ועובדות (אלה קארי גרה פה, נוריקו גרה שם) אלא של מנוע. של לב – מה היה שם. מה היה סוד הכוח שלהן אז, מה מפעיל את אנרגיית החיפוש העצומה אחריהן היום? לא רק איפה הן, אלא – איפה אנחנו?
והסרט מנסה, ומצליח, להשיב.
במשפט אחד אמש, בשיחה שאחרי הסרט, נגעה דבורית בלב העניין: הצלמת היהודיה-שבדית אנה רבקין הצליחה ללכוד בסדרת הספרים המצולמים שלה על ילדים בכל רחבי העולם את הסיפור התרבותי המיוחד של כל ארץ, דקה לפני שהגלובליזציה תשטיח אותו. (האם בעידן הרשתות החברתיות, וגוגל יכולה להיווצר סדרה כזו שתספר לילדים של היום דבר מה שאינם יודעים? האם ההבדלים ביניהם עדיין גדולים כל כך כמו ההבדל בין אווה השבדית לנוריקו היפנית – ברמה שתיצור את הסקרנות ואת הפליאה שחווינו אני ובני דורי? זו השאלה שהטרידה אותי)
דבורית עצמה הצליחה לגעת בגעגוע. כמה סרטים או ספרים אתם מכירים שמצליחים בזה? כי לב העניין – ולעניין הזה יש כנראה כמה לבבות, או לב אחד, גדול מאד – הוא הגעגוע לילדות שלנו, לחדוות הגילוי שהיתה בה. לסקרנות. לרגעי התפעמות מנופים זרים שמגיעים בספר מצולם היטב, עם פנים זרות אך שובבות מוכרת. לב העניין הוא גם הצער והפרידה מהילדות הזו, העמידה מול ההתבגרות, וההבנה – מה קרה לפנים המתוקות של אלה-קארי, ולחלקות עורה של נוריקו -סאן.
ובשבילי, הרגע המרגש היה הרגע שבו בסבלנות אין קץ עוברת דבורית בעזרת סרגל ארוך , שורה אחרי שורה בתוך ספר כתוב בשבדית, בלי להבין אף מילה ממנו, כדי לחפש ולזהות בו מילים מנחות שיעזרו לה בחיפוש.
וה'בינגו'. רק מי שעמל וטרח על המלאכה הסיזיפית – לחצוב מידע משמעותי מתוך ים של פרטים כדי לגלות דבר מה בעל ערך על הדמויות שאתה עושה עליהם סרט (או כותב עליהן ספר) יכול להבין את גודל ההתרגשות, ואת חדוות הגילוי. יגעת ומצאת תאמין. ולרגע נראה שהכל אפשרי אם רק מתאמצים, ורוצים, ויש סבלנות.
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן? מה קרה לנו?
אתמול בשבע בערב, בסינמטק ירושלים, קיבלתי תשובה יפהפייה לשאלות האלה.
עםחיותה
עם ד"ר דויטש והלימונדה בסינמטק י-ם


"הסרט שלך מותח ומרתק ומרגש. אני ישבתי עם דמעות בעיניים מהתחלה עד הסוף. ודיברנו עליו אח"כ בלי הרף. הניגודים בין המשתנה לקבוע. הגיל ומה הוא מביא איתו. תהילת עולם והבורחים מפניה. הכול בטווח הסיפור 'הקטן' הזה. כל הכבוד"
(י)

יאיר רוה, סינמסקופ:
"פרס אצבע הזהב לנחישות והתמדה:
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, דבורית שרגל
איזה סיפור מופלא זה: דבורית שרגל החליטה לצאת ולחפש את גיבורות ילדותה (הספרותיות) ברחבי העולם, ואף אחד לא הבין מה היא עושה ומה מניע אותה. וכך, בלי קרנות, בלי זכיינים, היא יצאה לעשות סרט חובק עולם.
ובכנות, זה נראה משונה: בדרך כלל יוצרים, כשאומרים להם לא, מרימים ידיים. הסכנה במקרה כזה היא שסרט שנעשה לגמרי לבד, יישאר כזה. אבל מתברר ששרגל אינה לבד באובססיה שלה לאלה קרי ונוריקו סאן, והסרט שלה הפך לתופעה.
כבר 200 הקרנות שלו ברחבי הארץ, הסינמטק בתל אביב משבץ עוד ועוד הקרנות כי הביקוש עדיין גבוה, והוצאת הספרים זיהתה את הפוטנציאל והוציאה מחדש את הספרים, שהפכו לרבי מכר. בקיץ האחרון נוריקו סאן אפילו הגיעה לישראל, להקרנה חגיגית של הסרט.
האמת, זה נושא לסרט תיעודי בפני עצמו: איך להאמין במשהו גם כשכולם אומרים לך להרים ידיים.
הצד המבאס של ההצלחה: דבורית סגרה השנה את הבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, כדי להתמקד בעבודה על הסרט והפצתו. תמיד הרגשתי שולווט אנדרגראונד הוא מעין אח גדול של סינמסקופ, ומבאס לי בשכונה בלעדיו".

ומה אני עברתי עם הסרט בספטמבר:

גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ מצוין עם קהל נפלא. בזכות הנסיעה לשם עם הסרט למדתי שבתחנת הרכבת של חדרה, התחנה היחידה בישראל, אין מוניות שיקחו אותך לרחבי עמק חפר. המשבר נפתר אחרי שה-GPS של גט טקסי התאפס על עצמו וגילה שיש חיים בחדרה.
אבל מהן תלאות אמצע הדרך לעומת הפלאות שבקיבוץ.
ראשית הגיע הכלב רינו (בצילום). "מה? איך קוראים לו?", שאלתי שוב, בהנחה שלא שמעתי טוב, "רינו?" "כן", ענתה המלווה שלו, "כמו רינו צרור?" שאלתי. "בדיוק", היא ענתה, "קראנו לו על שמו, כי אנחנו נורא אוהבים את רינו צרור בקיבוץ, ואת המלחמות שלו, והכלב הזה הוא כלב טיפולי, שעובד עם החינוך המיוחד, ונלחם על כל ילד, אז תגידי לרינו שזה מאהבה, שלא ייעלב". אז הנה רינו, אני אומרת.
ואז באה אישה שקנתה לנינה שלה את הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". ואז הגיע שלב השיחה, ומישהי אמרה ששמה לב שהשיער נורא משמעותי בספרים וגם בספר, ושהיא הכי זוכרת את הצילום של אלה קרי הסורקת את שיערה הזהוב, והנה גם אני מדברת בסרט על השיער של נוריקו. ואז מישהי אמרה לי שאני דומה לנוריקו-סאן, ואמרתי לה שכן, זה תהליך שקרה במהלך העבודה על הסרט, זה לא שנולדתי ככה. ומישהו שאל איך נטע הקטנה, עליה אני מספרת תמיד כטריגר ליצירת הסרט מתייחסת אליו ואל הגיבורים שלו. וגם שאלת הריקנות הגיעה, האם אני חשה בה לאחר סיום העבודה על הסרט, והסברתי, כמובן, שהעבודה על הסרט עוד לא הסתיימה, כידוע. ברגע האחרון הגעתי לרכבת האחרונה ליפו, ועכשיו אני נהנית משירותי ה-WiFi שלה. אז תודה רבה לקיבוצניקים המהממים שפגשתי הערב, למור ולהדס שוורץ שצילמו, ולעדית.
גחא1

* הדבר שהכי, אבל הכי קשה לי בחיים זה להתמנגל. אני מדברת מול שלושים עד אלף איש בקלילות, אבל אומנות הסמול טוק, או סתם כישורי סמול טוק בסיסיים, אין לי. כלום שבכלום. לפיכך עמדתי על המרפסת המוגבהת וצילמתי את משתתפי המסיבה לכבוד המועמדים (אני! אני!) שעלו לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר. הטקס ייערך ב-21.9 באשדוד. המסיבה התמנגלה במסעדה ביפו העתיקה. למותר לציין שאת הכיבוד העשיר והבר החופשי מיציתי בכוס מים עם קרח. לפני שהלכתי ניגשה אלי בחורה צעירה, ממש ממש צעירה, וסיפרה לי שהיא קוראת אותי ועוקבת אחרי מגיל 13, ושהיא נוראה אהבה והתרגשה מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היה שווה.

* כשהייתי בפסטיבל בניס במאי, קיבלתי מייל מישראלית שחיה בצרפת, דוקומנטריסטית צעירה, שרצתה לצפות בסרט ושאלה אם אגיע איתו לפריז אחרי ניס. מאחר שזה לא היה בתכנון, והיא לא יכלה להגיע לניס, פספסה את הסרט. אבל העולם קטן ועגול, והמרחק בין ישראלי לישראלי הוא לא שישה אנשים אלא 1 בלבד, והסרט מגיע בסוף לכולם:
אותה ישראלית, שהגיעה לחופשה בישראל, התבררה כבתה של האישה שחגגה הערב יומלדת 60 ותשעה חודשים, כך שהערב, באיחור קל, צפתה הבת בסרט והבטיחה שתשתדל להביא אותו לפריז. אז צרפתישראלים, יש למה לחכות. היומולדת המאוחר שארגנו החברות לנערה בת ה-60+ נערך בבית יפהפה בזכרון יעקב, עם נוף לשקיעה, ועם חצר מלאה בשכיות חמדה (בצילום). בשיחה סיפרתי על נס קרן רבינוביץ', עניתי על השאלה מתי מחליטים שגמרת לצלם סרט, וגם סיפרתי את הסיפור המופלא, איך הפך הסרט להמשכו של הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן".

שנה טובה טובה טובה מאלה קרי, נוריקו-סאן וכל השאר. וממני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s