פרסי אופיר 2015, סיכום אישי מבואס

הצבעה
בצילום: חבר אקדמיה שלח לי את הצבעתו + כותרת מצוינת

השורה התחתונה, כדי שאי אפשר יהיה לאמ;לק (ר"ת ל"ארוך מדי, לא קראתי", לחוצני פייסבוק) היא שהסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר, בטקס שנערך ב-21.9 בהיכל התרבות של אשדוד.
[לפחות יש לי תמונה מנצחת מהערב. צילום: יעל לשם]

הוא הגיע לחמישיית הגמר אבל לא זכה, למרות ההערכה מאוגוסט והמדגם שערך יאיר רוה (זה הלייב בלוגינג, בו הוא מתבאס מהזכייה האחרת) ולמרות ההימור של צוות סריטה, שגם הוא התבאס, ולמרות המיילים והפניות האישיות החמות מחברי האקדמיה. כל הסובבים אותי היו משוכנעים שאזכה, ואילו אני אמרתי, דחיל רבאק, זאת אני. שאני אזכה?

ההימור של צוות סריטה: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

הימור יכול להפתיע היה צריך להיות פה
אור איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן מרוששות
עופר איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק ליל הפתאים
אורון איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק

הייתי במתח לקראת האירוע, לא אכלתי יומיים, לא נשמתי שבועיים, התעוררתי כל דקה בלילות, וגם באירוע עצמו לא שתיתי מהשמפניה ולא נשנשתי את המנג'טים הקטנים עם הלא-יודעת-מה. הייתי במתח אבל לא ממש, כי ידעתי שיש אנשים יותר מחוברים ומקושרים ועורכי קמפיינים ממני, וכי נו, זה לא מתאים ל-DNA שלי לזכות במשהו ממשי. ככה זה מאז ומעולם.

אני משוכנעת שהסרט שלי הוא סרט טוב ויוצא דופן בהרבה מובנים, אבל הוא לא עוסק במצוקות. הוא עסוק בדברים אחרים: ילדוּת, חלוף הזמן ולכידתו, זכרונות קולקטיביים, ועוד. איך כתב אחד הלקטורים שפסלו הענקת תמיכה בו: "הקולנוע הישראלי צריך לעסוק בנושאים חשובים יותר". שהרי הקולנוע הישראלי הדוקומנטרי כלל לא עוסק בכיבוש, בשחרור, ביחסים עם השכנים, בנעשה במחסומים, במחאה החברתית, במצוקה הכלכלית, ביציאה מהארון, כניסה לארון, חזרה בתשובה וחזרה בשאלה, גילוי עריות, אונס ושואה. ושואה. ומלחמה. מלחמה. ומבצעים מיוחדים. וגיבורי ישראל הלוחמים ופירוקם לחתיכות. ומחלות. הקולנוע הישראלי התיעודי כלל לא עסוק בכך, כך שבאמת צריך היה עוד סרט על אחד מהנושאים האלו, שאני פשוט לא מעוניינת להתעמק בהם בסרט דוקומנטרי. לא רוצה, נו, מה לא ברור?

חשבתי בכל מיני שלבים שהסרט שלי, שזוכה לאלפי צופים נרגשים ובוכיים וצוחקים, ישפיע כך גם על חלק נכבד מחברי האקדמיה, ושהעובדה שאני נטע זר בתעשייה, זה מקרוב באתי, דווקא תהיה לזכותי, שהרי אני לא מעורבבת בממסד על קישוריו, ליקוקיו וחולייו. וכמו שאמרתי, קיבלתי תגובות מאוד נרגשות מחברי אקדמיה.

רק שלא לקחתי בחשבון שני גורמים. האחד, הקמפיין והכסף. הסרט שלי משווק ומופץ בלי השקעה של שקל, למעט העבודה האינסופית שלי. אני לא רוכשת שטחי פרסום, לא משתטחת בפייסבוק עם מודעות חסות ולא משתמשת באנשי מקצוע שיפיצו וישווקו. ככה זה באינדי, הכי אינדי שיש.
אין סרט שלא זקוק לקמפיין, אין מוצר שלא זקוק לפרסום. גם אם הוא עובר מפה לאוזן.
אז התוצאה היא שאני חופרת את דרכי החוצה עם כפית. ויש מצב שזה היה לי לרועץ.

שילחתי מיילים לחברי האקדמיה בדיוק לפני ההוראות שקיבלתי, שלוש פעמים במהלך הבחירות לשלב א'.
אחרי העלייה לגמר עדכנתי אותם על ההקרנות הנוספות. ההקרנה הרשמית (אחת, בכסף שמשלמים המתמודדים, ותכף אספר כמה הכל עלה) נקבעה כהקרנה ראשונה אחרי ההכרזה על העלייה לגמר, יומיים לאחר מכן, בשישי, ב-14:30 בצהריים. נו מה.

לפני כשלושה שבועות נערכה למועמדים מסיבה במסעדה ביפו, ופה סיפרתי על קשיי ההתמנגלות שלי. מה שבכל זאת שמעתי שם זה על מסחרה בקולות: נצביע לכם אם כל הצוות שלכם יצביע לנו. ווטסאפים וסמסים אינסופיים נשלחו בטירוף לחברי האקדמיה, כמו גם פניות בכל אמצעי התקשורת. חוץ ממיילים, עמודי פייסבוק, טוויטר ומה לא. דילים ממש כמו במרכז הליכוד. הכל כשר. אני, כאמור, עשיתי רק את המצוין לעיל. אני לא בעד ניג'וס. חשבתי בתום לב שמספר האנשים שצפו בסרט ואהבו אותו, כמו גם החוזים בכוכבים ודוגמי המדגמים, יספיקו. אבל מה שהתברר כיום השחור של העיתונאים, הסוקרים והדוגמים בבחירות האחרונות, קרה גם לי אמש. רק שמי שלובש אפר זו אני, כועסת על עצמי על הפנטזיה שפה ושם התבוססתי בה.

עניין נוסף הוא שחלק מחברי האקדמיה כלל לא צפו בדוקו. זאת יש לדעת: הדוקו נחשב כז'אנר נחות ביחס לקולנוע העלילתי. ראו למשל את התאחדות ענף הקולנוע שהכינה מודעה לסרטים העלילתיים המשתתפים בתחרות. התאחדות הענף גם מקרינה סרטים עלילתיים בלבד ביום הקולנוע הישראלי. הקולנוע התיעודי נדחק לסינמטק ת"א ולסיבובי הופעות כמו זה שאני עורכת עם הסרט שלי ברחבי הארץ. כך שמה שקורה כשמגיע יום הדין וצריך לבחור בסרטים לפרס אופיר, חלק (חלק!) מחברי האקדמיה יבחרו בסרטים שלא צפו בהם רק לפי שמות היוצרים שהם מכירים ומיודדים איתם. עכשיו מה, יש אנשים בתעשייה שאהובים יותר ויש פחות. ואם יש שם בלתי מוכר, או מוכר מהקשרים בלתי קולנועיים (אני אני), ולא צפית בסרט שלו, מה תעשו?

הנה אימייל שקיבלתי מחבר אקדמיה המוכיח שהכל אישי, ושסגירת חשבונות זו לא המצאה.

דבורית,
אחרי שכתבת מה שכתבת על הסרט שלי, לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך.
בהצלחה בכ"ז, מי כמוני יודע כמה קשה זה לעשות סרט וכמה צריך לפרגן לכל מי שעשה את המסע.

מדובר בביקורת קולנוע שכתבתי כשהייתי מבקרת קולנוע. במייל הקצר הזה הכותב מבטל את מוסד הביקורת. מבחינתו לעשות סרט זה קשה וצריך לפרגן לכל מי שעשה זאת. אז אני לא חושבת כך. ואני מודעת לחלוטין לעובדה שאי אפשר לאהוב את הסרט שלי רק בגלל דרך החתחתים שעברתי איתו. זה לא נימוק לאהוב סרט. סיפור יצירת הסרט טוב לשיחה שאחרי, אבל קודם לכן אני רוצה שהצופים ייהנו מהסרט.
ביקשתי סליחה מהיוצר שנעלב, אבל לא פתחתי דיון על מוסד הביקורת, וגם לא הערתי לו על המשפט "לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך". למה לא כדאי? אולי דווקא כן כדאי? אבל לא, אם יצפה בסרט זה יהיה רק כדי להחזיר לי על העוול שגרמתי לו בלי קשר לטיב הסרט שלי. יש לנו פה חשבון לסגור. עין תחת עין.

סיכום עד כה:
1. לסרט שלי לא היה קמפיין כלל.
2. רבים מחברי האקדמיה כנראה לא הספיקו/ רצו לצפות בדוקו, ולכן בחרו בשמות מוכרים וחביבים.
3. קומץ (קמצוץ) חברי אקדמיה שוטמים אותי בגלל ביקורות שכתבתי עליהם.
4. לסרט שנבחר הצביעו יותר אנשים מאשר לסרט שלי.

אני לא אומרת שהרצפה עקומה. לא זכיתי, נקודה. בכיתי, התבאסתי, שמי אשדוד נפלו עלי, הכל נכון, אבל ניסיתי לנתח את המקרה, להבין בכלים רציונליים מה קרה ואיך ייתכן שכל הדוגמים והמהמרים כשלו.
תוספת: תגובת שולה שפיגל, מפיקת הסרט הזוכה.

כמה עלה הסיפור: 750 ש' הרשמה לתחרות+850 ש' הקרנת אקדמיה. סה"כ 1,600 ש'.
מאחר שלא היה לי שום קמפיין, ואף לא טבעתי בווטסאפים ובפמפום ברשתות חברתיות, זו כל העלות. עוגמת הנפש, משלוח האימיילים והנסיעה לאשדוד: הכל על חשבון הבית.

שורה תחתונה ביותר: נכון שרציתי בהכרה מהממסד ונכון שהתאכזבתי נורא, אבל אני מאושרת מאוד מאוד מכך שאנשים, ציבור, קהל, אוהב את הסרט שלי ובא לצפות בו ומזמין אותו אליו, מנובמבר 2014 ועד היום.
בשבוע הבא אעלה את לוח אוקטובר, ובינתיים בסינמטק ת"א.

ופוסטר עדכני:
טט

* הפוסט נערך, תוקן ועודכן.