איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | יולי 2016

נכון שיש הקרנות משמחות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביולי, אבל החודש עומד בסימן הפרמיירה של אפריקה!, אחיו הקטן של אאקוקל"ס.
כמו שחדי המחשבה יכולים ודאי להבין, שמו הקצרצר של הסרט החדש הוא אנטי-דוט לשמו הארוך של הראשון, שאין כמעט איש בעולם שמסוגל לומר אותו בלי להתבלבל.
אז כזו אני, אישה של קצוות, מסרט ששמו בן שבע מילים, לסרט עם שם בן מילה אחת.

אם להתחיל בפרמיירה האמורה, הרי שהיא תתרחש ב-8 ביולי, הוא יום שישי, בשעה אחת בצהריים.
תומכי הדסטארט ומקורבים למלכות קיבלו הזמנות ואף אישרו את בואם. ומי שלא אישר את בואו: עוד לא מאוחר!.

Africainvitation

ומה באשר להקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביולי 2016?
הנה:
ראשון, 3.7, 18:00, נהלל
שני, 4.7, 10:30 מזכרת בתיה
רביעי, 6.7, 20:00, שכניה
שבת, 16.7, 16:00, סינמטק תל אביב
ראשון, 17.7, 20:00, מסע נשי, רעננה
רביעי, 20.7, עין גדי

ובמלאת שנה ושמונה חודשים להקרנות הסרט, הנה גם הטריילר שלו:

והנה כמה דברים שקרו עם הסרט ביוני:
פגשתי, בטווח זמן של שבוע, הן את המורה שלי בכיתה א'-ב' והן את הגננת שלי.

מה עוד צפוי לי במסעותיי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מה? חזרתי מדיור מוגן עד 120 ברמת החיל. בראשית הערב באה יפהפייה אחת ושאלה אם אני זוכרת אותה. אמרתי שלא כל כך, והיא ניסתה לעזור לי: "כיתה א' ב', בי"ס גורדון?", אה! המורה בלהה! וויי, איך נשנקתי. דליה תלמי, רעייתו של מנחם, גם הם מדיירי המקום, שאלה אותה אם הייתי תלמידה טובה, והמורה בלהה אמרה: "הכי טובה! איזה מחברות היו לה!" למרבה הצער תוך כמה שנים נמוגה חריצותי 😦. המורה בלהה, שגרה באותו רחוב בו גרתי, זכרה אותי גם כשהייתי תינוקת, ואפילו מה הכי אהבתי במכולת של הניה: בננה מצופה בשוקולד. מי היה מאמין. ואז הצטלמנו. אחר כך סיפרה לי אישה אחת שהייתה ביפן עם בעלה שהיה בצי הסוחר ושהשיקה שלוש אוניות! ובסוף אמא של אילנה דיין באה לומר לי שהיא מעריכה את העבודה הקשה שלי וכולם נורא נהנו ומחכים לאפריקה! 🙂 בסוף לבי לא יעמוד בכל הדרמות האלו

bilhaa

ושבוע לאחר מכן הגננת חביבה:
זה הזוי ועוד יחקרו אותי בחשד לחטיפת נשים מדיור מוגן עד 120, אבל נשבעת שהכל אמת. צירוף המקרים די מדהים. בשבוע שעבר פגשתי את המורה בלההhttp://tinyurl.com/znfewef בהקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסניף רמת החי"ל ואילו היום, בסיום סבב הרשת של "עד 120" הגעתי להוד השרון ושוב ניגשה אלי אישה ושאלה אם אני זוכרת אותה. הפעם ניצחתי וזיהיתי במיידי את הגננת חביבה מטרום חובה. אין לתאר את ההתרגשות. היא אמרה שלא השתניתי;) אבל מי שבאמת לא השתנתה זו היא, שפניה נשארו חמודים כשהיו. הנה! בשבוע הבא אפגוש כנראה את המיילדת שלי ולאחר מכן……..
haviva

כך אטפל באפריקה!
נכון אחרי שמגדלים ילד ראשון חושבים שיודעים כבר הכל? אז ככה אני אחרי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם אפריקה! (כדור בגב נמצא בקטגוריה אחרת, מכל מיני סיבות). למדתי כל כל הרבה ביותר משנה וחצי שעברו מאז יצא "אלה קרי…" לאקרנים, וכמעט שנתיים מאז שסיימתי את העבודה הרשמית עליו, שבאמת, שום בי"ס לקולנוע ושום קולנוען-על לא היה יכול ללמד אותי. וזה למה? כי אין אף אחד שעושה כל כך הרבה דברים לבד בתהליך יצירת הסרט וממלא כל כך הרבה פונקציות, כמוני. אבל יש כמה לקחים מאוד דרמטיים שהפקתי, כמה דברים שלא אחזור עליהם לעולם, שהקלו על חיי משמעותית:
1. לא שולחת את אפריקה! לפסטיבלים. לא בישראל ולא בעולם. בישראל מסיבות ידועות ובעולם מאחר שזו עבודה שגוזלת הרבה מאוד אנרגיה, זמן וכסף ושכרה לא בצדה. על משלוח "אלה קרי…" לפסטיבלים הפסדתי לפחות 20 א' ש' ואני חוששת שיותר. למדתי לא מעט דברים תוך כדי: למשל, שהלקטורים בפסטיבלי חו"ל (באשר לארץ אין לי ראיות) לא צופים בכל הסרטים שמגיעים אליהם ומשתמשים בגוגל, בסינופסיס או במידע על החברה/ המפיצים מהם הגיע הסרט, על נוכחותו בפסטיבלים אחרים, בעיקר מה-A, B ליסט. וכמובן, אם הסרט השתתף בעת יצירתו בחממה זו או אחרת, וכמובן כמובן שם הבמאי ועד כמה הם מכירים אותו. לא רק זה, לעתים גם אין קשר בין חוו"ד המצוינת שהגיעה מהפסטיבל (חלקם מציעים זאת) לבין העובדה שהסרט לא התקבל אליו. ברגע שהבנתי את זה (לאט-לאט), החלטתי שזהו, חלאס. נו מור פסטיבלים. כך שסלע נגול מעל לבי.
2. לא מציעה את הסרט למפיצים. יש בישראל מעט מאוד מפיצים ולפחות שניים מהם, כדי שלא להכליל, לא צפו ב"אלה קרי" כששלחתי להם אותו. תיק-תק, חיסלתי את סאגת המפיצים. הכירו את עצמי, המפיצה לעצמה בלבד. אז זה לא שאני האחים היימן שיש להקים מקדש על שמם, אבל אני עושה כמיטב יכולתי.
3. צמצום מוחלט עד ויתור על משלוח הסרט לגופי שידור ולקרנות קולנוע. את אפריקה! שלחתי לקרן אחת ולגוף שידור אחד. פעם אחת. אל תעצרו את נשימתכם בבקשה. זהו ניסיון אחרון בהחלט (וראשון לאפריקה!). ברגע שלא הייתי עסוקה בשכתוב ומשלוח אין סופי של הגשות מנג'סות לכל הקרנות והגופים בישראל קיבלתי עוד כמה חודשי חיים במתנה, שלא לומר שלווה ויכולתי להתמסר ליצירת הסרט ברוגע. וזה אושר גדול אחרי שבעים מדורי הגיהנום שעברתי עם "אלה קרי…" יבדל"א.
4. וגם לא שולחת את מחמלי לטקסים ולתחרויות: לא פרס אופיר (אופס, חסכתי 850 ש') ולא פורום היוצרים הדוקומנטריים. עוד אמצעי להפחתת עוגמת נפש ותימהון אין קץ. בהחלט, יש מחיר לחופש ולאי השתייכות למעגל זה או אחר.

מהנעשה בתאגיד השידור החדש.

מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ועד ל"אפריקה!"

נרגשת ביותר אני מציגה את ההזמנה לבכורת אפריקה!, אותה קיבלו תומכי הסרט בהדסטארט.
בכורת הסרט תהיה ב-8.7 מסגרת פסטיבל תל-אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער.

Africainvitation

נותרו כרטיסים לרכישה לבכורת אפריקה!.

במסגרת הפסטיבל תהיה גם הקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק התל אביבי, לכל מי שהחמיצו שנה וארבעה חודשים של הקרנות רצופות ואו רוצים לצפות שוב.
את "איפה אלה קרי…" אפשר לראות ברחבי הארץ. איך עושים זאת? מזמינים אותי עם הסרט.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבל הילדים והנוער הוא המאמץ של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם של אפריקה!.
נחמד לדעת שיש בישראל איים ספורים בים ההתנכרות הממסדית שמסייעים לי, אוהבים אותי ותומכים בי.

אפריקה! מומן בעזרת תומכי הדסטארט. זה לא היה קורה בלעדיהם. שאר הכסף הוא מהחסכונות שלי, אותם השקעתי ב"איפה אלה קרי…", שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרט. כלומר, בזכות כל ההזמנות וכל הצופים שהגיעו לצפות בו.

ועדיין, אין לכך תקדים, בן אדם חסר כל אמצעים (אני) שיוצר סרט(ים) בצורה כזו (ראו גם כדור בגב  אותו אפשר לשכור לצפייה ברשת).

וכמו שאמר לי חבר המעורב בעשיית הסרט: זו סטירת לחי בפרצופו של הממסד התרבותי, ההוכחה שאפשר להסתדר בלעדיו. לכן גם קולנוענים לא אוהבים אותך, את שומטת את הקרקע מכל התמיכה הממסדית שהם משוועים לה.

ופה אני רוצה לתקן. ממש לא. אני עושה זאת רק מחוסר ברירה. אם שתי הברירות הן ליצור סרט אחרי שקיבלת תמיכה ממחלקי הכספים או לא לעשות בכלל, אז אני מצאתי את הדרך השלישית: לא לחכות לחסדי שמיים, כלומר לגופים התומכים, אלא ליצור לבד.

זה מצריך כמובן המון המון החלטות ופשרות, שהרי מדובר בכל זאת בהפקה דלת תקציב מאוד. צריך לחשוב היכן מקצצים עוד, על מה מוותרים, ומה קורה עם רמת החיים שלי. על מה לא מבזבזים במירכאות יותר כסף כלל ואחסוך את פירוט אורחות הצנע של חיי.

מצד שני, תחושת ההכל לבד-לבד מעצימה ומשמחת לאין שיעור.

תחושת ה"לא משלנו" זו התחושה הדומיננטית בסיפור הזה. אני לא שייכת לשום קליקה, מקופחת או לא. אז מה, את חייבת להיות מהילדים המקובלים בכיתה? שאל אותי מישהו אחר, לא ולא, הסברתי, הכל עניין של כסף. של נאותות הפקה. לעבוד בתנאים כאלו זה מצד אחד נפלא, כי כל ההחלטות עלי, מצד שני, הפשרות, כמו שכבר כתבתי שתי פסקאות קודם.

נרגשת וחרדה לקראת הולדת האח הקטן של "איפה אלה קרי….", מקווה לראותכם בפרמיירה ובהקרנות שיבואו לאחר מכן.