"אפריקה!" ו"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספטמבר 2016

הקרנות "אפריקה!" ו"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספטמבר 2016

אפריקה!:

סינמטק תל אביב
שבת, 3.9, 13:00 בנוכחותי
שני, 5.9, 20:00
שבת, 10.9, 11:30
שבת, 17.9, 13:00 בנוכחותי
שלישי, 20.9, 11:00 בנוכחותי
שבת, 24.9, 13:00 בנוכחותי
שבת, 1.10, 13:00 בנוכחותי

סינמטק ירושלים
5.9, 19:00 בנוכחותי
10.9, 19:00
13.9, 18:00
24.9, 19:00 בנוכחותי

טיקוטין, חיפה
15.9, 20:00

ספריה אזורית לב השרון
21.9, 20:00

הקרנה משולבת: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?+אפריקה!

שישי, 2.9, 14:00, סינמטק תל אביב, בנוכחותי
חמישי, 8.9, 17:30, בית גבריאל (בצילום, על שפת ים כנרת)
ביתגבריאלבכנרת
להמשיך לקרוא

מאה הסרטים הטובים של המאה ה-21

אני לא מבקרת קולנוע כבר שמונה שנים וקצת ובזמן שהייתי מבקרת ממש לא חלמתי ליצור קולנוע, בניגוד למחשבה המקובלת שמי שלא יכול ליצור מבקר.
רק אחרי שעזבתי לחלוטין את המקצוע, למעשה רק שנה לאחר מכן החל החיידק מנקר בי.
הסרטון הראשון שעשיתי עם איילת דקל ב-2009 היה המקום הכי נמוך בתל אביב ובאותה שנה התחילו להתעופף במוחי כל מיני רעיונות לסרטים דוקומנטריים וגם לסדרה עלילתית המבוססת על הבלוג שאותו כתבתי אז, ולווט אנדרגראונד, בשם סיכות. כל הרעיונות שלי מאז ועד היום נדחו ע"י קרנות הקולנוע וגופי השידור, אבל תודה לאלה ולעצמי, יש לי עכשיו כבר שלושה סרטים מוכנים ומחשבות על העתיד. קולנוע עצמאי זה אני.
אין ברירה, כידוע. הכל לבד לבד לבד. כי אני רוצה לעשות קולנוע דוקומנטרי וגם עשרות סירובים לא ריפו את ידיי. תודה גם לכל המאות שהשתתפו במימון-ההמונים לשני הסרטים שלי (אפריקה!) ולקסטינה תקשורת שהפיקה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. את השלישי (כדור בגב), ילד הסנדוויץ' עשיתי לבד לבד. רק בכספי.

מתוך סקרנות הסתכלתי ברשימה של BBC, שעלתה היום, רשימה שהרכיבו מבקרי קולנוע מכל העולם, של 100 הסרטים הטובים של המאה ה-21. למה עכשיו הם יצרו רשימה כזו, הרי אנחנו לא בשום שנה עגולה לא ממש הבנתי, גם אחרי שקראתי את ההקדמה לפרויקט.

אז הנה הרשימה.
שמחתי למצוא בה כמה סרטים שמאוד אהבתי, ביניהם שמש נצחית בראש צלול שהגיע למקום השישי, עליו כתבתי כמה ביקורות בשל כמה צפיות שעשיתי בו.
תמהתי מכך שמלהולנד דרייב זכה במקום הראשון.
מצב רוח לאהבה של וונג קר וואי במקום השני. מקובל עלי שהוא באחד המקומות הראשונים, אבל מבחינתי שמש נצחית צריך להיות במקום הראשון, אם מתייחסים לשמונה השנים הראשונות של המאה ה-21.
המסע המופלא של הייאו מיאזקי במקום הרביעי. אוקיי, אהבתי גם אני.
אבודים בטוקיו, גם הוא מהאהובים עלי מאכלס את המקום ה-22 ומחבואים של מיכאל הנקה ב-23.
דבר אליה של אלמודובר במקום ה-28 ושבעה צעדים של פארק צ'אן-ווק במקום ה-30.
אביב, קיץ, סתיו, חורף….ואביב במקום ה-66.
גם את דוגוויל של לארס פון טרייר אהבתי והוא נמצא במקום ה-76.
אינטליגנציה מלאכותית של ספילברג נמצא במקום ה-83 ומוצאים את נמו במקום ה-96.
את הרשימה חותם עוד סרט שאהבתי, רקוויאם לחלום.

במקום שמות הסרטים בבולד צריכה הייתי להביא קישורים לכל הביקורות שלי. אלא מה, לרייטינג, השבועון המנוח בו כתבתי לא היה אתר אינטרנט. כלומר היה אתר עוברי מאוד ראשוני ובסיסי ומתישהו הוא התאדה ונעלם. אין יותר. כך שהביקורות שלי לא מופיעות ברשת.
כן, יש לי את כולן על דפי העיתון. שמרתי אותן אחת אחת, אבל לא סביר לסרוק אותן ולהעלות לרשת. אני לא חושבת שיש לכך קהל רב, עם כל הכבוד לי.

אני מנסה למצוא קשר בין התקופה בה הייתי מבקרת קולנוע לבין התקופה שלאחריה, בה הפכתי ליוצרת ואני די מתקשה. מה שכן, מהרגע שהפסקתי לבקר הפסקתי כמעט לצפות בסרטים ובעיקר מהרגע שהתחלתי ליצור. היום אני צופה בסרטים דוקומנטריים ספורים שנקרים על דרכי בדרך זו או אחרת. מכשיר הטלוויזיה הענק והעתיק שלי לא מחובר לשום גוף משדר (גם מטעמים כלכליים וגם כמחאה על ההתנכרות לסרטיי), כך שהחשיפה שלי ליצירות קולנועיות בשמונה השנים האחרונות שואפת כמעט לאפס המוחלט.
בנוסף אני לא יכולה לצפות בסרטים שקיבלו תמיכה מקרנות ומגופי שידור ומגופי חו"ל ומקופרודוקציות. כואב לי הלב ואני גם אחוזת קנאה על שחיי היוצרים האלו קלים הרבה יותר משלי. זה לא עניין קל ערך. היום, עם שיווק אפריקה! וסרט נוסף בתכנון עלי לחשב בזהירות גדולה את ההמשך.

ופאן משעשע לסיכום, אפרופו מבקרי קולנוע: אף מבקר קולנוע ממסדי לא כתב ביקורת על אף אחד מהסרטים שלי. מי שכתבו עליהם הם צופים רבים ושלושה בלוגרי קולנוע חביבים. אז יופי שיש לי קהילה וקהל תומכים ואוהבים. בלעדיהם לא יודעת מה היה עולה בגורל יצירתי.

אחתום בשורה ממכתב שקיבלתי מצופה היום:

…הסרטים כל כך אישיים, כל כך סוחפים, כל כך מעוררי מחשבה, הם כלים שחייבים להיות בארגז הכלים של כל חובב תרבות באשר הוא…

תודה ואמן.

האם כדאי לחפש גיבורי ילדות?

יודע.ת כל מרואיינ.ת שלא הכל תלוי בה. דברים מוצאים מהקשרם, מקוצרים, נערכים ועוד.
בשידור חי בטלוויזיה או ברדיו השליטה כולה של המרואיינים, לפחות לכאורה. כל אמירה מונצחת לעד, כל שאלה נענית. אי אפשר למחוק כלום. אפשר להדגיש מה שרוצים, לחמוק משאלות שלא רוצים לענות עליהן. רחבת הריקודים גדולה ואוורירית. לפעמים עלולים המרואיינים להתבאס: למה אמרתי ככה ולא ככה, אבל ריאיון בשידור חי הוא הדבר הכי קרוב לדיאלוג אותנטי.

המרואיינ.ת לא יושבת לבד באולפן, אלא עם מראיינ.ת.ים. זאת אומרת, מתנהל דיאלוג, פינג-פונג כלשהו. לא תמיד הוא עולה יפה, לפעמים המראיינים מגיעים לא מוכנים, לפעמים התחקירנים הטעו אותם, הרבה דברים עלולים לקרות.

שמעתי על קורס לתקשורת שבו המרצה ביקש/ה מהסטודנטים להכין ריאיון עם דמות כלשהי לבחירתם. מאחר שנתבקשתי לעזור לסטודנטית חביבה להכין את הריאיון, מיד הסברתי לה כמה צריך להיות קשוב למרואיינ.ת, לזרום עם התשובות ולהתקדם איתן ולא לדבוק רק בשאלות שהכינה מהבית. הייתי בטוחה שמה-זה עזרתי לה. אבל הסטודנטית הסבירה לי: אה, לא, אנחנו רק צריכים להכין רשימת שאלות. הכל תיאורטי. לא הבנתי. מה הרעיון שמאחורי הריאיון?
אבל נזכרתי שאני לא עוסקת יותר בביקורת תקשורת וגם לא בביקורת לימודי תקשורת.
מאחלת אושר ושמחה לסטודנטים ולמרציהם.

אך לא לצורך זה התכנסתי, אלא לריאיון שהיה לי בתוכנית הבוקר של קשת היום. ריאיינו אותי יואב לימור, גלית גוטמן ולירון שמם: אחרי שהגישה את פינתה הצטרפה לחגיגה.
מה אגיד, היה כיף. אני נהניתי, נראה לי שגם המראיינים והנה התוצאה. אחד הטובים שהיו לי.
כנראה לקימה הכה מוקדמת ולריאיון בשש וחצי בבוקר יש גם תוצאות חיוביות: רעננות וחדות מחשבה.
ותשובה לשאלה שבכותרת, בריאיון.