אלה קרי ונוריקו-סאן, לילבס ומוקיהנה בפברואר 2018

והנה הדו"ח החודשי. מה כתבתי בינואר 2018 בפייסבוק ואיפה יוצגו הסרטים בפברואר 2018.

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

8 בפברואר, 20:30, המועדון לחבר בעין ורד (אירוע חנוכת הספרייה החדשה של לב השרון).

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

קולנוע חן, רחובות

חמישי, 1.2, 8.2, 14.2 17:00
ראשון, 4.2, 11.2, 19:00 (בנוכחותי)
רביעי, 7.2, 14.2 17:00 (הקרנה אחרונה)

12 בפברואר, 10:00, הדו לשוני בב"ש

13 בפברואר, 08:00, בי"ס אביבים ראשל"צ

15 בפברואר, 19:30, מרכז קהילתי דב הוז, ת"א (דב הוז 16), אירועי יום המשפחה. למרכז יש סיפור יפה: עד המחאה החברתית ב-2011 היה זה בניין נטוש (אך יפה תואר), שהיה פעם "בית צעירות מזרחי" והשתלטו עליו הומלסים, נרקומנים וכו'. במחאה התבצרו בו המוחים והודיעו לעירייה שהם לא מפנים את המקום עד שיובטח להם שהמקום הזה יועבר לרשות ולתועלת הציבור. וכך הוקם בו המרכז המקומי, מרכז דב הוז. אז תושבי השכונה (שלא לומר תושבי המדינה) ואף מארגני המחאה והיזמים מוזמנים בסבבה. כרטיסים.

אפשר ורצוי, שלא לומר כדאי להזמין אותי לכל מקום ולכל סוג של אירוע: 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

סדנת קולנוע עצמאי

המחזור השני של סדנת הקולנוע התיעודי העצמאי בדרך: איך ליצור סרט דוקומנטרי כשכולם אומרים לך "לא". הסדנה תעסוק בכל מה שאפשר לעשות לבד לבד כדי להגיע בסוף למוצר המוגמר. הסדנה מבוססת על עבודה פרטנית עם המשתתפים: אנשים שמגיעים עם רעיון לדוקו משלהם, אותו נפצח ונקדם במהלך הסדנה, עם הנחיות עבודה מפורטות. לאחריה יוכלו המעוניינים להמשיך ביצירת הסרט העצמאי שלהם.

והיילייטס מהגיגי פייסבוק של ינואר 2018

לכל יוצר יש נקודה בה הוא מתעורר. אולי יש מי שנולדים יוצרים, אבל אני חושבת שהתעוררתי בסוף 2005, כשהבנתי שאם לא אקח את חיי המקצועיים בידיי ואחליט מה אני רוצה, אמשיך לדשדש באותו מקום בעשרים שנות העבודה הבאות בחיי.
נקודת המפנה הייתה תקרת הזכוכית או האסבסט, לא משנה איך תקראו לה. לא קיבלתי את התפקיד שרציתי ושברתי את הכלים: יצרתי את בלוג ביקורת התקשורת, ולווט אנדרגראונד (והכל נכתב בתולדות הימים, לא אחזור). אחרי כמה שנים של עבודת פרך הבנתי שאני רוצה עוד, רוצה להתקדם בעולם שיצרתי לעצמי, שכתיבה מסוג זה גם כבר לא מספקת אותי ושמגרש המשחקים שאני רוצה להגיע אליו הוא קולנוע.
למרות שתי שנות לימוד, עשרות שנות צפייה בסרטים, עשרים שנות עריכה בעיתונות וכשמונה שנות ביקורת קולנוע הגעתי לתחום הזה לוח חלק. לא ידעתי כלום. שום דבר על מנגנוני "התעשייה". לא הייתה לי שום דרך ללמוד את הדברים חוץ מאשר להתנסות לבד. וזה לא היה קל. הו לא.
וכך, בספטמבר 2010, אחרי כמה ניסיונות התנעת-סרק בהם גיששתי דרכי באפלה הבנתי שזהו, אני יודעת מה יהיה הסרט הראשון שלי, ולא רק זה, אלא שהסרט הזה ייעשה ויהי מה. הבנתי שאני חייבת להתקדם, להתחיל להשקיע את כל מרצי ומשאביי, לנתב את חלוקת האנרגיות בין הבלוג, שהיה אז כל עיסוקי, לבין הקולנוע. למדתי לבד לבד, בדרך הקשה.
ארבע שנים אחרי, בנובמבר 2014, הייתה הקרנת הבכורה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם על תולדותיו לא אחזור כאן.
אבל מה שמעניין זה מה שקרה בשלוש השנים הבאות. התברר לי שלא גמרתי את העבודה שלי על הנושא, על גיבורי ספרי הילדים, על אנה ריבקין-בריק, על הפענוח שלי עצמי בתוך כל זה. בעצם, תהליך העבודה נמשך, מסרט לסרט, גב אל גב, הייתי בתוך התחקיר, בתוך ההפקה, בתוך העניין.
וזו הסיבה שיצרתי טרילוגיה. צמא אדיר שלי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, לפצח את דמותה, ובעיקר את דרך עבודתה על ספרי הילדים המצולמים שלה. החיבורים והקשרים בינה לביני התרבו והלכו.
ביולי 2016 נולד אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ובאוקטובר 2017 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
בהקרנת "לילבס" השבוע, בקיבוץ גלעד, עזרה לי אישה ואם לנסח את תשובתי לשאלה "איזה סרט מהשלושה אני הכי אוהבת". עניתי שזה כמו לשאול הורים איזה מילדיהם הכי אהוב עליהם, ושזו שאלה מאוד קשה, אז אותה אישה אמרה לי "כל אחד מהם מיוחד במינו וכל אחד אוהבים אחרת". ומיד אימצתי: כל אחד מהסרטים שלי מיוחד במינו, כמו הילדים שלכם וכל אחד מהם אני אוהבת אחרת.
אבל בגלל ש"לילבס" הכי קטן, הוא זקוק לי עכשיו הכי הרבה. ולכן אני מזמינה את כל העולם לצפות בו.  מה יש בו? כל מה שיש בשני הסרטים הקודמים, פלוס פלוס פלוס. בן זקונים, הרי.

בשבת, אחרי איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אמרה לי אחת הצופות "אני זוכרת ששמעתי אותך בתוכנית של רינו צרור", אמרתי לה: "או, זה היה ממש מזמן, כמעט שנתיים", ענתה לי: "יש דברים שנחרטים בזיכרון". חייכתי בשמחה.
אין לכם מושג כמה המילים האלו ממלאות אותי באושר. מבחינתי אושר זה כל תהליך העבודה על הסרט, כל נקודה ונקודה שמתקדמים בה. ואח"כ לצפות בו בפעם הראשונה כמכלול. ולתקן. ולשנות, ולכוונן. ולהראות לעוד מישהו מ"צוות צפיות מבחן" שיצרתי, ולעוד מישהו, ולחשוב. ואז זהו, להחליט שגמרנו, הסרט יכול להמשיך לשלב הבא, לתפור לו חליפה על פי מידתו, לקשט אותו בכל מיני נצנצים במובן הכי חיובי של המילה, שמעמיקים את הסיפור ומחדדים אותו ומבהירים.
מכירים את הסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים"? אז זה. לסרטים שלי יש צוות קטן מאוד, שלא לומר קטנטן, הרולר נגמר תוך שנייה וחצי. בדידותו של הרץ משמשת כמטאפורה כבר עשרות שנים. דמיינו כמה זה טעון כשמדובר בקולנוע, הכי עבודת צוות שרק אפשר לחשוב עליה, כשהיוצרת הכי מזדהה עם בדידותו של הרץ.
אז בשבת, הפעם האחרונה של לילבס בסינ' ת"א. 5,000 חברים יש לי פה? מחכה לאחוז מהם. וגם למי שפספסו את הפרמיירה ואת שלושת החודשים האחרונים. מחכה גם לכם.
בצילומים מהסרט: 1. הרץ יוצא לדרך לבד, בעוד כל השאר עומדים בשורות במגרש המסדרים. 2. הרץ בסוף מסלול, שוכב על העלים ביער ועל פניו אושר עילאי: I did it.

אסף ברטוב: ובכן, לאחר שעקבתי במשך שנים מן הגולה הלא-כל-כך דווייה אחר יצירת סרטיה התיעודיים של Dvorit Shargal, והצטערתי על שאינני יכול לצפות בהם, הואילו המזלות להסתדר בשלשות והתאפשר לי (הודות לטיפ חם מ-Hila Bartov Levy) הערב לצפות בסרט השלישי בטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?", כאן בק"ק רעננה המעטירה. לא נותר לי אלא להצטרף באיחור אופנתי (?) למקהלה ולומר בפשטות: רוצו לראות.

הסרט שראיתי (השלישי בטרילוגיה, כאמור) היה מעניין, מרגש, שנון, אותנטי, אישי ומהודק. הן בסרט והן בדברי המבוא ובאחרית הדבר והתשובות לשאלות הקהל, ניכרה אותה תכונה של שרגל שאני כה מעריך: כבוד למלים ולדיבור בעל משמעות. בשום שלב, בסרט או בעל-פה, לא היה פטפוט, או התחנחנות וגם לא ארכנות, טרחנות, או הליכה סחור-סחור.

פשוט תענוג. היה שווה להתאמץ ולהגיע ישר מנמל התעופה (הערב נחתתי מסן פרנסיסקו).

ראיתי את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
ממליצה עד מאד ללכת ולבלות שעה עם Dvorit Shargal ברחבי העולם והזמן.
מה שהכי מקסים ומרגש בעיניי בסרט (וגם בקודמיו) זה שהבמאית יוצאת למסע בעקבות תהיות וסקרנות אישיות אבל מפגישה בעזרתן (ועם הרבה נחישות) בעצם את הילדות-ים מהספרים עם עצמן, עם משפחתן, עם העבר וההווה שלהן. ככה, צצה פתאום בחייהן ומציעה להם משהו שאף אחד אחר לא הציע להן לאורך כל השנים שחלפו מאז הצטלמו לספר ילדים.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

בית יד לבנים רמת השרון הוא אחד המקומות היותר מלטפים את הטרילוגיה שלי ואותי. הייתי בו לפני כשלושנים עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, הייתי בו לפני כשנה וקצת עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והערב הראיתי בו את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
זו תחושה די מקסימה, שלא לומר מקסימה לגמרי, כשמי שמנהלת את המקום מאמינה בך ואוהבת את מה שאת עושה ומציעה לקהל שלה את שלוש המנות שלי, ראשונה, עיקרית ואחרונה, כארוחה מזינה.
-לפגוש את אותם אנשים שבאים שוב ושוב, כי הם רוצים לראות מה קרה אחר כך ומה עוד, להכיר אנשים חדשים שלא צפו בסרטים הקודמים ובאו לסרט הנוכחי, לשמוע את מי שצפו בשניים הקודמים אומרים שלילבס הוא הסרט הבשל מבין כולם, זו תחושה שממלאת את כל חדרי הלב והמוח בצמר גפן מתוק אורגני, כלומר מתוק ומזין ולא עששתי.
-אחת מהצופות אמרה לי שהסרטים שלי הם בעצם כמו השיר של אהוד מנור "מה קרה לילד" ("ימי בנימינה": "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים/ שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים/ שספר כל נמש חרש ובחול נרדם/ מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"), וזה כשעניתי לשאלה אחרת: אם אני נוסטלגית לשנים בהן גדלתי ומתרפקת על העולם ההוא. עניתי שלא, אני מתרפקת על עצמי, על הילדה שהייתי (כאמור ב"לילבס"). כלומר, גם ההשוואה לשיר, וגם השאלה הקודמת יצרו דיאלוג שהפך לשיחה מורכבת ביני לבין הצופים, וזה כל מה שאני צריכה בחיים. דיאלוג ועוד דיאלוג ועוד אחד.
-צופה אחרת שאלה אותי איך זה לחזור לשגרה אחרי כל המסעות האלו, ועניתי שזו השגרה, זו ולא אחרת, חיי מלאים בעבודה על הסרטים, בטיפוחם ובשיווקם ובהבאת הבשורה לכל מקום בארץ, זו פרנסתי, זו אהבתי, זו עבודתי וזו השליחות שלי, כמו גם המחשבה על הדבר הבא. אבל שלא תחשבו שאני לא מתמודדת עם שגרות שגרוניות כמו נזילה אימתנית בבית או עם המצבר של הקטנוע, אבל זה בשוליים;)
-אחרי האירוע המהמם (תודה רבה לאסנת!) חיכה לי חבר באחוות הטרילוגיה. מהי אחוות הטרילוגיה? כמה וכמה חברים שהפכו לחברים שלי בזכות הסרטים, שיוצרים עכשיו סרט משלהם, כי מעלליי שימשו להם תמריץ. מתברר שהוא ומשפחתו מתגוררים יריקה מיד לבנים, וכך כובדתי בתה ובעוגה (!) לפני המסע חזרה לסביוני יפו. 

ללאה גולדברג, שב-15.1 חל יום השנה הלועזי למותה, חלק גדול בפופולריות של סדרת ספרי ילדי העולם. היא תרגמה ועיבדה אותם לעברית. גולדברג הייתה מיודדת עם אנה ריבקין-בריק וערכה באותן שנים בספריית פועלים. בזכותה זכינו להתנאות בספרים המצולמים והשאר היסטוריה. ישראל, כזכור וכמו שאני אומרת בכל הזדמנות, היא המדינה היחידה בעולם שהספרים עדיין מודפסים בה ואהובים עד מאוד.
אז מה הבאתי? 1. מתוך מאמר שכתבה גולדברג ל"דבר הפועלת" ב-1954, כש"אלה קרי הילדה מלפלנד" היה פה להיט היסטרי (הספר יצא בעברית ב-1953 ובשבדית ב-1951). לא שהיום הוא לא.

מעדכנת שידידתנו, הפצועה היחידה בקרב על שחרור איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? השתחררה זה מכבר לביתה אחרי חודשיים במחלקה האורתופדית כתוצאה מנפילה במדרגות הסינמטק בפרמיירה (כל הפרטים).

ותזכורת מלפני שלושנים:

Baruch Coral:
שלום דבורית, היום ראיתי את סרטך על אלה קרי ונוריקו סאן ויצאתי מהסרט עם חיוך רחב, נפעם ונרגש, סרט מקסים וחמוד שעושה טוב על הלב וגורם לשכוח את כל האקטואליה. חבל שאת מבזבזת את זמנך על התקשורת ועל האקטואליה. תעשי טוב לעולם ולאנושות אם תעשי סרטים כאלו וכך תרבי אושר לבני האדם, ובכלל כדאי שתתמקדי בקולנוע, הרי היית מבקרת קולנוע, זה יותר מעניין מכל נכלולי הפוליטיקה. הסרט שלך נפלא וראוי לקבלת פרסים בישראל ובעולם. כל הכבוד דבורית

מההודעות שגורמות לי לקום עם עוד יותר עזוז מאשר ביום רגיל, מה שאומר שהיום אני מרימה את כדור הארץ ביד אחת ומגיעה לפסגת האוורסט:
"דבורית שלום! ראיתי את נוריקו ואותך בבית הכרם לפני כשבועיים ומאוד התרגשתי מהסרט. אני זאת ששאלה מה נתן לך כוחות מול כולם, כל מי שאמרו שזה לא ילך, ואמרת שבדיוק זה" (ש').

אם מאחרים את הרכבת של 23:26 מבית יהושע נשארים לישון בתחנה הפתוחה. אבל מזל, הגעתי בזמן ואני כבר בדרחזרה אחרי הבילוי בכפר הס שם הראיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
המצאתי שיטה חדשה לשיחה. אני מספרת את הסיפור הידוע (לחלקכם) על הסרט ואז גם שואלת את עצמי את השאלות ששואלים אותי לרוב ועונה עליהן, ואז, והנה הטוויסט, אנשים חושבים עוד קצת ומעלים שאלות חדשות ואחרות וזה הכיף הגדול. כל הזכויות על הפטנט רשומות.
למשל מישהי אמרה שהפאן הפיטר פני שלי בסרט מאוד בולט ושאלה איך זה שגם הילדים מהספרים נשארו ילדיים בסרט? ומישהי שאלה אם הילדים קיבלו כסף על הצילומים ומישהי אחרת התעניינה איך מוצאים מוזיקה לסרט, באיזה שלב, ומישהו שאל אם אני לא רוצה להיות אנה ריבקין-בריק ולחקור ולצלם תרבויות אחרות. אמרתי, מה, אני כבר אנה ריבקין-בריק! ובסוף אימא של המארגנת נישקה אותי.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

ב-9 במאי 2015 הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בקיבוץ גלעד. על הרפתקאותיי שם אפשר לקרוא פה, בשיתוף. ואילו היום אחר הצהריים אני חוזרת לקיבוץ גַּלְעֵד (בראשית ל"א, מ"ז) עם איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. אין לתאר כמה משמח אותי להגיע למקומות שכבר הייתי בהם עם הסרטים הקודמים, זה הכיף הכי גדול שלי. תחושת ההמשכיות מפכה בי ברון. אבל מה שהכי הסעיר אותי במבט עכשיווי בוויטרינה היפה שהכינו שם ב-2015: בחלון הימני אפשר לראות צילום ענק של מוקיהנה, ממהדורה מאוד ישנה, באנגלית, של הספר "מוקיהנה מהוואי", ובצד שמאל למטה, לילבס, רמז מטרים, שכלל לא ידעתי שיהפוך למציאות תוך שנתיים וקצת. מסעיר, לא פחות. אז חברים מיישובי מגידו/ רמות מנשה קצה כביש 672, היום, 3 בינואר שנה חדשה, בחמש וחצי, אחרי השקיעה, אני שם. עושה את כל הדרך ממעיינות ג'אפה.

….בחזרה מקיבוץ גלעד אליו שמחתי מאוד לשוב היום, שנתיים וחצי (!) אחרי שביקרתי בו עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אני מרגישה שהתבגרתי ודווקא באופן החיובי ביותר שאפשר ואני מגלה עוד ועוד תובנות, כמו בכל צפייה נוספת בכל סרט שלי, והיום באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. חד משמעית לספרים של אנה ריבקין-בריק יש דרך לתקן זיכרון שנעלם, שמתקלקל, שמשתבש עם השנים והאירועים השונים. יש להם, ולפיכך גם לסרטים, כוח מרפא. גם לדמויות בסרט וגם עבורי.
הזיכרון זה הנכס הכי חשוב שיש לנו, אמרתי, יותר מדירה, יותר ממכונית. אבל אתם חברים בקיבוץ שיתופי (מהבודדים שנותרו!), זה בטח לא אומר לכם כלום>>
החברים התקוממו:). אומר גם אומר.
שיתופי-שיתופי ועדיין אין כל רע בדירה ומכונית:)!
ופגשתי גם תלמידת כיתה א' בשם הדי, שיודעת מה פירוש שמה וגם מי זו הדי למאר וגם מארי קירי ויש לה בבית מלא ספרים על מדענים. כן כן. זו הדרך. אז אני מתחב"צת לי בסבבה למרות הבילוי הארוך מדי בצומת. רצ"ב אלבום תמונות מגלעד, שאני מקווה לחזור אליו בשלישית.

הנה הרשימה העונתית של ספרי ילדי העולם ע"פ נתוני המכירה בחנויות הספרים ובחנותי שעל גלגלים:). מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. אין הפתעות:
1. נוריקו-סאן הילדה מיפן
2. אלה קרי הילדה מלפלנד
3. סיאה הילדה מאפריקה
4. לילבס ילדת הקרקס
5. דירק הילד מהולנד
6. נואי הילדה מתאילנד
7. גנט הילדה מאתיופיה
8. הרפתקה במדבר (אף שיש מחלוקת אם ספר זה שייך לסדרה, להגדרתי הוא שייך גם שייך גם שייך ואין על מה להתווכח).
בניגוד למחשבה הלכאורה רווחת, שמה פתאום ילדים יקראו את הספרים היום, כשהם טסים לחו"ל כל חנוכה ופסח וגם ראש השנה והחופשה הגדולה, ולא צריכים ללמוד על העולם מספרי ילדים בני שישים, מספרים לי מנהלי הספריות שספרי הסדרה כל הזמן, כל הזמן מושאלים. כמו כן סיפרה מנהלת ספריית הילדים בבית אריאלה בת"א ש"נוריקו" הוא הספר הכי נגנב. לא מגניב? 

בלי דעת, או מתוך ראייה נבואית, באמצעות כמוסות הזיכרון שלה בסדרת ספרי ילדי העולם, אנה ריבקין-בריק יצרה אסופה ביבליותרפית מושלמת. ב-2015 התארחתי ביום עיון במגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, שעסק במקורות השראה ובגיבורי ילדות.
שום קפיצה במכונת זמן באותו אירוע לא יכלה להכין אותי לדברים שיתבררו לי בעת צילומי הסרט השלישי בטרילוגיה (שלא היה אז אפילו בגדר רעיון), איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. עוצמת הנגיעה בעבר באמצעות הזיכרונות מהספרים, שהפכו למטה קסם מרפא עבור הדמויות, כמו גם עבורי, מטלטלת ממש.
הסרט הראשון עסק בחיפוש. הסרט השני במציאה. והשלישי בזיכרון ובפרידה. הסצינות פשוט צנחו מהשמיים, קובייה אחר קובייה והסתדרו בשורה. מזמינה אתכם לשמוע ולראות הכל-הכל…….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s