לילבס באוגוסט 2018 ואיך אפשר לצפות בטרילוגיית ילדי העולם?

כשכולם מעולפים ורוצים רק להתחבא מהחום אני יכולה להציע:

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"
27.8, 17:30, סינמטק שדרות
31.8, 10:30, היכל התרבות כרמיאל

איך להזמין אותי ואת שלושת הסרטים (איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ולילבס), ואו לרכוש דיוידי ואו ספרים?
dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

מה עשיתי ביולי?

החודש עמד בסימן הביקור של לילבס ילדת הקרקס בישראל ובשתי הקרנות חגיגיות.
על כך כתבתי בפייסבוק רבות.

 

שלום לשרה Miri Regev מירי רגב!
חזרתי מערב ראשון ומרגש בישראל עם גיבורת אחד הסרטים שלי, העוסקים בחיפוש אחר גיבורי ילדותנו. סרט שגם הוא, כמו שאר הטרילוגיה שלי, לא שודר בערוצים הייעודיים בטלוויזיה הישראלית. אבל איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? יוקרן בנוכחות הגיבורה שלו רק בזכות מאמצים על-אנושיים של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער שלסינמטק תל אביב שהביא אותה לישראל, כי לא רק ביקורי נסיכים בריטים חשובים להעלאת קרננו בעולם.
ומששבתי הביתה לשעות ספורות לפני המשך מסע התגלית הפרטי שאעשה לאורחת שלי, שתהיה הפרזנטורית הכי טובה שרק חלמת עליה, שמחתי לקרוא על הרפורמה העתידית בקרנות הקולנוע, ועל שיתוסף "רכיב של 'חוכמת ההמונים' לשקלול המימון". הידד!
רציתי לספר לך שהסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, שנדחה מכל ערוץ וקרן בעת הליך הפקתו, אך זכה להכרה בזכות חוכמת ההמונים, סורב לשידור בשנה החולפת בתאגיד הציבורי של מדינת ישראל בנימוק המופתי ש'ראו אותו כבר מספיק אנשים בספריות, קיבוצים, מתנ"סים, סינמטקים ובתי אבות'". מצחיק, אה? זהו התאגיד שמחובתו לפנות לכל העם. ולו רק בזכות תקציב העתק שלו מקופת המדינה. 

ומה עוד?

וממש מחוץ לתחום

הפוסט הזה הוא אולי הכי טוב שכתבתי בשנים האחרונות. פרסמתי אותו בחודשעבר ואני מזכירה אותו שוב.

 

נשות הפירורים

יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד, היושבות בחלון וסורקות שיערן שאני קוראת לו נשות הפירורים, אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון. בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תוארים אקדמיים וגם בנות כל גיל. מ-15 ועד 85. הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים (מ"פאית) או מסתפקת במועט (ממ"טית) זו פדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר זה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן.

יש מחסור בגברים בעולם. ליתר דיוק, גברים ראויים, מחמש סיבות עיקריות:
1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן. לגברים זה לא ממש משנה.
2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25 (ומכאן כל הווריאציות האפשריות, למעלה ולמטה בטווח הגילים). המקרים ההפוכים הם נדירים, אנקדוטיאליים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.
3. ריבוי נשים מקובל בתרבות. גם המערבית, גם המזרחית. גם באפריקה, גם באמריקה. גם במזרח התיכון, גם במזרח אירופה. ל א מדובר בנישואין על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה.
כן, נשים מרובות גברים קיימות, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.
4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני ומסתפקות בפירורים ואז, לפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.
5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות ולצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג.
ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? מה, אין כאלו כלל? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות. לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לבין גברים.

ומכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ואו גידול ילדים ואו כדי לחלוק עמו את כמה עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות. והן מחפשות. מחפשות ומחפשות. בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד לא יודעות כלום על עקומת הפריון. על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות, כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע-לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שיגיע אוטוטו. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

המלקטות, ז'אן-פרנסואה מילה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי, פריז

יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה, העצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים.
למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי המנצנץ והאינסופי ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

והגברים מה, כולם בהמות חסרות רגש המפרים את אמון הנשים הרשמיות לכאורה שלהם? לא רק. הסוציולוגיה וקליפת התרבות הדקה בה אנו עטופים מבייתות את הביולוגיה. הציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי-רבתי ועל מודל הטרוסקסואלי. המודלים האחרים מושפעים מנתוני הפתיחה הללו אך לא סותרים אותם ומקובלים באותה מידה מבחינתי.

בטח שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואין. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אבל באופן פרדוקסלי השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס+ למסתפקות במועט.

"במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, כי הוא יכול. אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול.
אותן נשות פירורים מסתפקות במועט, שנמאס להן להיות, כלומר לחיות, בלי בן זוג משמעותי מוכנות לעסקת החבילה עם הנשוי ואו המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: ר ק פעם בשבוע, כי הוא נו-רא עסוק ואו נו-רא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מוכנות כי הן מאמינות שיצליחו א. לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) ב. שיצליחו לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד פעמיותן. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן ושבתנאי השוק הנוכחיים, קונים בלבד, מצבן הוא לא מהמשופרים.

הן חיות בהולד. מסתפקות בפירורי זמן ותשומת לב ומשקרות לעצמן. ומתרצות ומעוותות את המציאות שתתאים לאופן בו הן תופשות את עצמן, כנשים חזקות ועצמאיות בעלות חופש בחירה. בעודן בהולד שיכול להימשך גם שנים וגם עשרות שנים, הן לא ממש ממשיכות לחפש אב לילדן העתידי, אם זה רצונן, והן לא מחפשות באמת בן זוג אחר ונגיש יותר חוץ מהלא מושג המושלם שלהן, גם כי הן מותשות מהשיטוטים וגם כי הוא הרי כה מפנק וא ו ה ב אותן ואומר להן את זה פעם בירח מלא והן מאמינות שזה עניין של ימים-חודשים-שנים-חומשים עד שהילדים יגדלו, אישתו תתפגר ואו תחליט לעזוב אותו, או עד שהפנוי הפרוע יבין שהיא-היא המתאימה לו ויפסיק את חיפושיו וכיבושיו האינסופיים. והן משוכנעות בכך בכל-כל לבן הדאוב והמתפורר והמסתייד ממהלומות.

זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

מישהו אוסר על המ"פאית, מלקטת הפירורים, לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה? או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה? איש לא אוסר עליה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (כן כן, יש ויש, למה להכליל. בסדר).

ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן לעצמן. ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?" המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. ובינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכל יסתדר ויום אחד יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.
גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה.

החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.


כל הזכויות שמורות © דבורית שרגל