נשות הפירורים

יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד, היושבות בחלון וסורקות שיערן שאני קוראת לו נשות הפירורים, אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון. בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תוארים אקדמיים וגם בנות כל גיל. מ-15 ועד 85. הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים (מ"פאית) או מסתפקת במועט (ממ"טית) זו פדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר זה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן.

יש מחסור בגברים בעולם. ליתר דיוק, גברים ראויים, מחמש סיבות עיקריות:
1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן. לגברים זה לא ממש משנה.
2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25 (ומכאן כל הווריאציות האפשריות, למעלה ולמטה בטווח הגילים). המקרים ההפוכים הם נדירים, אנקדוטיאליים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.
3. ריבוי נשים מקובל בתרבות. גם המערבית, גם המזרחית. גם באפריקה, גם באמריקה. גם במזרח התיכון, גם במזרח אירופה. ל א מדובר בנישואין על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה.
כן, נשים מרובות גברים קיימות, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.
4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני ומסתפקות בפירורים ואז, לפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.
5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות ולצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג.
ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? מה, אין כאלו כלל? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות. לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לבין גברים.

ומכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ואו גידול ילדים ואו כדי לחלוק עמו את כמה עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות. והן מחפשות. מחפשות ומחפשות. בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד לא יודעות כלום על עקומת הפריון. על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות, כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע-לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שיגיע אוטוטו. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

המלקטות, ז'אן-פרנסואה מילה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי, פריז

יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה, העצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים.
למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי המנצנץ והאינסופי ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

והגברים מה, כולם בהמות חסרות רגש המפרים את אמון הנשים הרשמיות לכאורה שלהם? לא רק. הסוציולוגיה וקליפת התרבות הדקה בה אנו עטופים מבייתות את הביולוגיה. הציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי-רבתי ועל מודל הטרוסקסואלי. המודלים האחרים מושפעים מנתוני הפתיחה הללו אך לא סותרים אותם ומקובלים באותה מידה מבחינתי.

בטח שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואין. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אבל באופן פרדוקסלי השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס+ למסתפקות במועט.

"במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, כי הוא יכול. אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול.
אותן נשות פירורים מסתפקות במועט, שנמאס להן להיות, כלומר לחיות, בלי בן זוג משמעותי מוכנות לעסקת החבילה עם הנשוי ואו המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: ר ק פעם בשבוע, כי הוא נו-רא עסוק ואו נו-רא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מוכנות כי הן מאמינות שיצליחו א. לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) ב. שיצליחו לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד פעמיותן. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן ושבתנאי השוק הנוכחיים, קונים בלבד, מצבן הוא לא מהמשופרים.

הן חיות בהולד. מסתפקות בפירורי זמן ותשומת לב ומשקרות לעצמן. ומתרצות ומעוותות את המציאות שתתאים לאופן בו הן תופשות את עצמן, כנשים חזקות ועצמאיות בעלות חופש בחירה. בעודן בהולד שיכול להימשך גם שנים וגם עשרות שנים, הן לא ממש ממשיכות לחפש אב לילדן העתידי, אם זה רצונן, והן לא מחפשות באמת בן זוג אחר ונגיש יותר חוץ מהלא מושג המושלם שלהן, גם כי הן מותשות מהשיטוטים וגם כי הוא הרי כה מפנק וא ו ה ב אותן ואומר להן את זה פעם בירח מלא והן מאמינות שזה עניין של ימים-חודשים-שנים-חומשים עד שהילדים יגדלו, אישתו תתפגר ואו תחליט לעזוב אותו, או עד שהפנוי הפרוע יבין שהיא-היא המתאימה לו ויפסיק את חיפושיו וכיבושיו האינסופיים. והן משוכנעות בכך בכל-כל לבן הדאוב והמתפורר והמסתייד ממהלומות.

זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

מישהו אוסר על המ"פאית, מלקטת הפירורים, לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה? או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה? איש לא אוסר עליה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (כן כן, יש ויש, למה להכליל. בסדר).

ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן לעצמן. ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?" המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. ובינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכל יסתדר ויום אחד יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.
גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה.

החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.


כל הזכויות שמורות © דבורית שרגל

15 מחשבות על “נשות הפירורים

  1. טקסט מיזוגני. הרעיון מובן, אבל מוצג באופן מקטין ("חבל על הממתינות") במקום מעצים ("פתחו בטחון עצמי והאמינו שמגיע לכן יותר").

    • מיזוגני? הרחקת לכת.
      אבל כידוע, כל אחד יכול לקרוא ולהבין כרצונו.
      אני לא קואוצ'רית ולא עוסקת בהעצמה.
      אני מציבה מראה. יעשו הקוראים והקוראות כהבנתם.

      • הלוואי והיה מקצין. מוכנה (אם יוכיחו לי) להודות שטעיתי.
        באשר להמשך המשפט שלך לא הבנתי: "יכול לעורר נשים לחלום את החלום שלא בדיוק חלמו אך מספיק טוב בשבילן".
        אפשר הסבר?

  2. "הייתי רוצה להיות הפירור האחרון שתלקטי". כך, בשורה השנונה הזו, בעודי מנסח את הטוקבק בתוך המסגרת, נפתח הסרט שלי: "מלקטי הפירורות".
    בקרוב בבית קולנוע "הלב" השוכן משמאל לריאה, בין הצלעות לחוט השידרה.
    ספויילר: אני גיבור שירה של ריטה "או שכן או שלא". והרבה לפני כן כתב עלי יונתן גפן את השיר "בלדה לנאיבית". כשהייתי ממש נער, איין ראנד לקחה אותי כאחד מגברבריה הצעירים והטראומה שחוויתי כגבר פירור הפכה אותי לגבר מפרר. קובי אוז היטיב לנסח את חוויותיי בשירו האלמותי "למה הלכת ממנו".

  3. מישהי שואלת למה בכלל לחפש גבר לאהבה ? האם הזכר הממוצע ומטה, וגם הממוצע ומעלה, מסוגל ונותן לך הקשבה/התחשבות אמת/השקעה רגשית? והאם את באמת חווית עונג מיני עם גברים? אחרי מי את רצה?

  4. דבורית כתבה שהזכר האנושי להוט "לפזר את זרעו", לעומת האשה, שמחפשת תומך אחד נאמן לילדיה.
    ובכן, גירסה זו (שיש גברים המפיצים אותה) היא כנראה שטות. 1. מין האדם קרוב לשימפנזים (כולל הבונובו), ואלו אינם מונוגמיים – לא הנקבות ולא הזכרים. 2. אשכי הזכר האנושי (כך למדתי מביולוג, דווקא גבר) גדולים מאשכי הגורילה (הקטנטנים) וקטנים מאשכי השימפנז (הענקיים). הסיבה היא (אומר הביולוג) שהזכר האנושי חייב, שלא כמו הגורילה, לייצר כמות זירמה שתתחרה בזכרים אחרים, כי האשה אינה מונוגמית כמו (על פניו לפחות) להקת הנקבות הסובבות זכר גורילה אחד. מצד שני, היא אינה משתוללת באותה מידה כמו השימפנזיות, שהזכרים שלהן חייבים לעמוד בתחרות עצומה.3. רוב הזירמה של הגבר מכילה זרעונים שאינם מיועדים כלל להבלע בביצית: הם מיועדים לחסל, בגוף האשה, זרעונים של זכר אחר!! ז"א, כפי שאומר הביולוג הנ"ל, הטבע מ צ פ ה שהאשה תגוון את התנסויותיה המיניות! "תטעם" זכרים לא מעטים! וזה, כמובן, לא אינטרס זיכרי…. 4.המין האנושי מפריד בין תענוגות המין לבין הרצון להתרבות. ואני בהחלט יכולה לתאר לעצמי את עצמי חושקת במגוון של חתיכים, שכל אחד מהם נראה אחרת, ומתנהג אחרת במיטה, מעניק לי תענוג קצת אחר. אמנם בסופו של דבר אני אחפש אהבת אמת, שתרווה באמת את רגשותיי, אבל הלא אצפה מ מ נ ו לאהבת אמת, להערכה עמוקה כלפיי, לנאמנות. הלא לא אקדיש את חיי לרובוט סקס ששמ(וק)ו הולך לפניו…..

  5. אני מרגיש אני הזכר הבלתי מתחייב ומתכווץ מבפנים בקריאת הדברים.
    כן, זה לא רחוק, זה כואב ולא הוגן.
    והאם יש פיתרון?
    אולי ביטול המונוגמיה כברירה היחידה, כחלום הנישא בפי נשים, כמטרה האולטימטיבית שפט לה הכל אינו אלא פירורים.
    יאהבו נא בני האדם זה את זה עם יותר נתינה ופחות קנאה ואם היה לזה סיכוי בעולמנו, גם הייתי מוסיף: אמן!

  6. דבורית, אני לא מכיר את זה באופן אישי. אבל אם זה באמת נכון אז זו מראה קשה למציאות של היום וכתבת את זה באופן חד וכואב לקריאה (אבל חשוב).

    במיוחד התחברתי למה שכתבת על נשים שמתגרשות ובטוחות שהן ימצאו עכשיו את האושר ולא מבינות לאיזה מציאות הן נכנסות.
    כי כמובן בעולם של היום המקדש את האינדיוידואליזם והסלפיות על שלל גווניה אם לא טוב לך אז תפרקי ו"תגשימי את עצמך", ואז תגלי שלא פשוט "להגשים" בתוך שוק הבשר הציני. ואז אולי בדיעבד תביני שבסה"כ היה לך לא רע ואפילו די טוב עם בן הזוג והילדים.

    לצערי אני כותב את זה ממקום כאוב מאוד, אשתי הולכת לפרק את המשפחה ועד עכשיו לא ברור לי בדיוק למה וכל נסיונותי להציל את זה עלו בתוהו, ואני קצת הרגשתי כמו "איש הפירורים" מבחינת הנסיונות שלי להשתוחח ולהתאים את עצמי לכל מה שהיא רוצה ומתברר שגם זה לא הספיק.

    לכן הדבר היחיד שמפריע לי קצת במה שכתבת זה שאין התייחסות ל"אנשי הפירורים".
    גם אם יש הרבה גברים שמתנהגים בצורה הבזויה שתיארת, יש גם הרבה גברים שאופן ההתנהגות הזה זר להם לחלוטין ושמבחינה מוסרית ואישית לא היו מעלים על דעתם להתנהג ככה.
    אלו גברים שרוצים לאהוב מישהי אחת (באמת!) כל החיים, לתת לה את כל הטוב שלהם, להיות הורים טובים לילדים ושהמשפחה תהיה מאושרת. שאיפות צנועות, לא יותר. גברים שרואים בנשים שמתבגרות עם השנים (בדיוק כמוהם) בשלות יפה ומושכת, ולא מחפשים את הילדות שצעירות מהם ב-20 שנה. ובאופן אירוני, אלו גברים שלפעמים אוספים פירורים מהנשים שאיתם, עד שהן כבר לא איתם.

    • תודה רבה על תגובתך העצובה. אני מקווה שחייך ישתפרו.
      כתבתי תמונת מצב מאוד כללית. והכללות, מטבען, חוטאות למצבים אחרים ושונים ומורכבים לא פחות. כמובן וכמובן שיש אחרים ואני מתארת לעצמי שגם הגברים, כמו הנשים, לא עשויים מקשה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s