קצפת, דובדבנים ואני

לפני 12 שנים נפרדתי מתפקידי האחרון בתקשורת: מבקרת הקולנוע של "רייטינג" תנצב"ה. זה אומר שתריסר שנים לא הייתי בהקרנות עיתונאים. זה אומר צניחה דרמטית בביקוריי בקולנוע עד לאפס המוחלט (אולי סרט בשנה ואולי לא). ומאז שהתחלתי ליצור סרטים אני לא צופה כמעט בסרטי קולנוע. בעיקר אני לא צופה בסרטים ישראליים. צפייה ברולר ואו בפתיח בכל הגופים שתמכו ביצירות המועלות בבתי הקולנוע מסובבת את הסכין בלבי הלוך ושוב, מעגלים מעגלים, והכאבים קשים מנשוא. אז לא, לא צופה. לא חובבת BDSM.

אבל קיבלתי הזמנה להקרנת עיתונאים לקצפת ודובדבנים של גור בנטביץ' ובשנייה הפרתי את הכללים. וזה למה? או. באחרונה דמות קרובה לי הורדמה והונשמה שבועיים תמימים. חוסכת את הפרטים, הכל בסדר טפו טפו, אבל מה שמעניין זה מה סיפרה היפהפייה הנרדמת אחרי שהוערה: בעת תנומתה הארוכה, חלמה/ חזתה/ חוותה, לא יודעת מה המילה, שהיא עולה למטוס והטייס אומר לה שאין לה מקום. היא מתרעמת, אומרת "מה, קניתי כרטיס, זכותי". אחרי דין ודברים עם הטייס הוא מתייאש ואומר לה יאללה בסדר, והיא מוצאת את עצמה יושבת על כנף המטוס (!) עם מזוודתה וטסה. אותו חזון אירע לה באוניה: היא מגיעה לאוניה, רב החובל אומר לה שאין לה מקום היא מתעקשת ומבלה בהפלגה על הסיפון. כשסיפרתי זאת לחבר אמר לי, וואוו, זה מה שקרה לגור בנטביץ' כשקיבל התקף לב שהוביל למוות הקליני הכי ארוך בתולדות איכילוב, זה מה שקורה בקצפת ודובדבנים (בצילום). הבנתי שאני חייבת לצפות בסרט.

הגעתי לסינמטק ת"א, שנה וחודש אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם עם ביקורה המופלא של לילבס בישראל והקרנת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. התחושות היו קצת פוסט טראומטיות, כי ביליתי בסינמטק בהקרנות סרטיי ברציפות שלוש שנים וההיעדר הותיר חללים בנשמתי.

צפיתי בסרט ופאק, ראיתי את עצמי. הסרט הוא שיגעון של לילה בחייו של קולנוען שלא רק סובל מחרדות אלא גם מהתקף לב קשה וממשי כאמור לעיל, כשמתברר לו שהסרט החדש שלו לא ממש דוהר. ובמאי חי בשביל הקהל שיבוא לצפות בסרטים שלו, כמו שאומר גור/צורי בסרט. הוא יושב על מדרגות האולם, כמוני, כמוני, הוא עוקב אחר תגובות הצופים, כמוני, כמוני, הוא מלין על הזובור של חיפוש כסף, הוא מנהל קרבות עם מדביקי הפוסטרים לסרט שלו ברחובות, אה, לא בדיוק כמוני, אני הדבקתי את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בעצמי, פעם אחר פעם, פוסטרים יפהפיים, עבים ומטופחים, שתוך זמן קצר עלה עליהם הכורת. הוא מדביק מדבקות של הסרט, כמוני, כמוני, פרסום מפה לאוזן, כמוני, כמוני. הוא מתלונן על תקציב ההפצה, אה, לא כמוני, לי אין תקציב הפצה כלל. צחקתי פעם אחר פעם, צחוק עצוב, על הקשיים ועל הנסים.

קו"ד הוא סרט תיעודי/עלילתי בכיכובו של בנטביץ' עצמו בתפקיד חייו. כל יצירה היא על היוצר עצמו, לא משנה במה היא עוסקת וזה לא בגלל נרקיסיזם, זה משהו אחר. בנטביץ' בהחלט לקח את האמירה הזו לאקסטרים. כמוני, כמוני.

וגם לבי פרפר לא מעט, כמוהו, כמוהו ובכל זאת צפיתי ברולר עד הסוף. ועכשיו חוזרת לעריכת "צוללת", סרט הגרילה הנוכחי שלי, שוב עם הראש בקיר, שוב מנסה לטפס על החומה הגבוהה בלי למעוד. כמוני, כמוני.

אולי בעצם אני כן בקטע של S&M.

אלה קרי, נוריקו-סאן ולילבס במגזין ספרות איטלקי

בסוף ספטמבר 2019 התפרסם במגזין הספרות האיטלקי (!) האליטיסטי וחצי,
Leggendaria. Libri Letture e Linguaggi, ראיון מקיף איתי על הטרילוגיה. כתבה אותו Annalisa Comes, דוקטורנטית העוסקת בשירי ילדים באיטליה מ-1945 ועד היום, שגם למדה עברית.
הרומן בינינו החל בדיוק היום לפני חצי שנה, כשאנהליסה חיפשה חומרים על אנה ריבקין-בריק (מאנה לאנה כוחנו עולה), צפתה בטרילוגיה וביקשה לראיין אותי. הוחמאתי עד מאוד.

הנה הראיון, מתורגם, מקוצר וערוך.
תרגמה: סוזאנה קוג'מן

מרדף אחרי הילדות האבודה
במאית ישראלית איתרה את ילדי העולם, היום אנשים מבוגרים, שהונצחו בשנות ה-40 וה-50 על ידי הצלמת אנה ריבקין-בריק. היא מספרת על חיפושיה, על כמיהתה ועל השאלות שעוררו אצלה את הדחף, בשלושה סרטים דוקומנטריים מקסימים
מאת אנליסה קומס

מה קורה לילדות ולילדים שהונצחו על דפי ספרי צילום? זה נשמע כשאלה רטורית, אך היא לא כזאת. הם נשארו צעירים לנצח, אך הם המשיכו לגדול מחוץ לדפי הספרים והפכו לנשים וגברים בוגרים. איפה הם עכשיו? מה הם עושים? מה הם הפכו להיות?

זה המסע המרתק וסוחף שהבמאית הישראלית דבורית שרגל מציעה לנו בטרילוגיה של סרטים דוקומנטריים המתחיל בהשראת פרויקט "ילדי העולם" של הצלמת אנה ריבקין-בריק (1908-1970) והופך להזדמנות לערוך מסע בעולם הילדות, בזמן שעובר, בקיצור, בזמן. הסדרה כוללת 17 ספרים שתורגמו ל-18 שפות, ושולבו בהם טקסטים של סופרות כגון אלי יאנס, אסטריד לינדגרן, לאה גולדברג, יוג'יני סודרברג, מרטה דה לאבל, אינגה טוביאסון, קורדליה אדוורדסון, ורה פורסברג והם יצאו לאור בסטוקהולם החל משנות החמישים המוקדמות. הם זכו מיד להצלחה גדולה, ולא רק בזכות החידוש בהיותם ספרי צילום המיועדים לילדים או בגלל אופי הספונטני של הסיפורים שלהם.

ההרמוניה המושלמת בין צילום לסיפור, תיאור מצבים ללא שום כוונה דידקטית מראים לנו ילדים ממדינות שונות (יפן, אתיופיה, טנזניה, שבדיה, יוגוסלביה, הולנד, נורבגיה, תאילנד) שנלכדו בעדשה במהלך חיי יום יום פשוטים. כתיבת הסיפורים הללו מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, במהלך המסעות אל עולמות רחוקים ושונים, היוותה דרך להתגבר על החשדנות שבמקורה בבורות, שהינה זרע של אלימות, גזענות ומלחמות. הפרויקט של אנה ריבקין-בריק, שחוותה בעצמה את כאב הגזענות עקב היותה יהודייה, מצביע על אומץ ותקווה ולא על יומרנות.

מכאן, מכמה מהספרים הללו שהיום מודפסים מחדש ונמכרים בהצלחה בישראל, החלו חיפושיה של דבורית שרגל, שהפכו להרפתקה וחקירה בלשית מוקפדת ובלתי נתפסת, בעקבות הגיבורות והגיבורים הצעירים: אלה קרי בלפלנד, נוריקו-סאן ביפן, דירק בהולנד, ליליבס ילדת הקרקס ומוקיהנה מהוואי.
שלושה סרטים שהופקו בין 2014-2017 (איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, ישראל, 2014, 50 ד'; אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, ישראל, 2016, 46 ד'; 
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישראל, 2017, 54 ד') סרטים יפים, פיוטיים, שמאפיינת אותם תשומת לב מיוחדת לפרטים ובחירה בשפה מלאה ברמיזות ושימוש במילים נרדפות.

דבורית שרגל (פה הרזומה…ד"ש) מקסימה ומשעשעת אותנו בזמן שהיא הולכת בעקבות הצלמת ועבודתה המדויקת, הקפדנית ומלאת תשוקה. במהלך הריאון הזה היא מספרת את הסיפור של המפגש שלה, על מה שהגשימה עד היום ועל הפרויקטים שלה לעתיד.

-מהחיפושים שלך ניכר שיש לך עניין גדול בעבר
"אני לא 'מעוניינת' בעבר, אני מבקשת להשאיר אותו בחיים, להצילו ולהוקיר אותו. לא רציתי להתבגר, ממש כמו פיטר פן, כי מי שמתבגר מזדקן ומת. הספרים מהילדות והסרטים הם את הדרך שלי לאהוב את הילדה שהייתי, ההבטחה שהייתי בשנים ההן (כל החלומות הגדולים שנגשים כשנהיה גדולים).
"החיפוש אחרי הילדוֹת האלה והגילוי שהן התבגרו והפכו להיות נשים מוצלחות עזר לי לראות את עצמי בתור אישה בוגרת, להשלים עם עצמי ובמובן מסוים לחיות בשלום עם ההכרה שהזמן חולף וגם אם אני לא יכולה לעצור אותו, אני עדיין יכולה לנסות ליצור משהו בעל משמעות, כמו ליצור סרט ולכתוב. עצם העובדה שמצאתי את גיבורות הספרים כנשים בוגרות שימש לי כמראה ועזר לי להבין שגם אני כבר לא דומה לילדה שהייתי.
"בסרט הראשון יש צילום ילדות בו אני מופיעה מחופשת בפורים, ובסרט השלישי, 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' אני מציגה עטיפה דמיונית של ספר מסדרת ילדי העולם ושמו: 'דבורית, הילדה מפתח-תקווה'. אחרי עשרות שנים של פסיכותרפיה, סוף, סוף מצאתי את התרופה: לעשות סרטים שנוגעים בנושא הזה ממש!".

-נתקלת בהרבה קשיים בעשיית הסרטים שלך?
"כן, היה באמת מסובך מאוד, אך אני אוהבת אתגרים. אני אוהבת להתמודד עם קשיים, למצוא פתרונות, אני אוהבת לעשות תחקירים ומחקרים וכשאנשים אומרים לי 'זה בלתי אפשרי' זה מדרבן אותי יותר. הפן הכספי מהווה בעיה ענקית, וזו הסיבה שפניתי למימון המון לכל אחד מסרטיי ולכך שאני חייה חיים מאוד-מאוד צנועים. זו הדרך בה בחרתי לחיות את חיי. מדובר בסדר עדיפויות".

-מאיזה יוצרים ובמאים קיבלת השראה?
"כמבקרת קולנוע לשעבר ראיתי יותר מדי סרטים בחיי וקרוב לוודאי שהושפעתי מהם. בשנים האחרונות אני עוברת סוג של גמילה, כי אני חשה שצפייה עלולה להפריע ליצירתיות שלי. אני מאוד אוהבת מינימליזם, דקויות, דמיון (למשל: נעלי הקסם בסרט על לילבס), אני מתעבת הגזמות. התסריט מאוד חשוב, ואני מקדישה לו הרבה זמן. בשנים האחרונות אני ממעטת לקרוא. העיסוק בסרטים מאוד מחייב, וייתכן שהפכתי להיות גם מאוד סלקטיבית.
"על המדפים בביתי יש לי ספרים של פול אוסטר, קפקא, ז'אן פול סארטר, נורה אפרון, ג'ון בארת ואלברט קאמי. אני מחבבת את התרבות הצרפתית וטרם נגמלתי מהאקזיסטנציאליזם מתקופת נעורי. אני חובבת מושבעת של 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' ו'התיקונים' של ג'ונתן פרנזן.
"בין היוצרים הישראלים אני מעריצה את יעקב שבתאי ומאיה ערד, במיוחד הספר שלה 'חשד לשיטיון'. האהובה עלי היא יעל נאמן: ספרה 'היינו העתיד' והרומן האחרון שלה 'היה הייתה'.
"בזמן שעבדתי על 'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?' צפיתי ב'מחפשים את שוגרמן' של מאליק בנג'לול, שנתן לי כוח להמשיך הלאה. אחד הסרטים האהובים עלי – כמובן, חוץ מאלה המשתייכים לגל החדש – הנו 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי".

-מה היה תהליך היצירה שלך מהספר לסרט?
"תמיד התחלתי בתחקיר. הייתי מתחילה בחיפוש רמזים ברשת, במקרה של נוריקו-סאן התהליך היה הכי קשה: מאות אימיילים ושיחות טלפון, קריאת מסמכים בלי סוף. החיפוש המתואר בסרט הוא רק קצה הקרחון. זו עבודה בלי סוף, אך אני מאוד אוהבת אותה. את כרטיסי הטיסה ליפן קניתי בכספי החסכונות האחרונים שלי".

-את סבורה שהמבט הנשי יכול לאפשר לראות את הילדות מפרספקטיבה מיוחדת?
"בהחלט! קודם כל אנה ריבקין-בריק הייתה צלמת בשנות ה-40, ה-50 וה-60, תקופה בה לא היו הרבה צלמות עצמאיות שהסתובבו בעולם. כל ספרים נכתבו על ידי נשים, חברותיה של אנה, כולל אחותה (יוג'יני סודרברג) אותה הזכרתי בסרט השלישי שלי. ורוב גיבורי הספרים הן גיבורות! ילדות ונערות מאוד עצמאיות ואמיצות. אני חושבת שהפרספקטיבה החדשה והמיוחדת היא הפתיחות, החופש ושוויון ההזדמנויות: העולם גדול וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. כל הנשים והילדות הן עצמאיות ולא תלויות באף גבר".

-באחד הסרטים שלך, את מדגישה שאנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג ואת בעצמך הן שלוש נשים שוויתרו על אימהות מרצון או שלא מרצון, אך הקדישו את חייהן לילדות.
"גולדברג מאוד רצתה להביא ילדים לעולם, אך היא לא הצליחה למצוא אהבה יציבה, ובתקופה שלה לא היה קל ולא מקובל להיות אם יחידנית. חיי האהבה שלה היו מאוד מסובכים. אנה, שהייתה נשואה, לא רצתה להביא ילדים לעולם בגלל מלח"ע 2 והשואה. ואני לא רציתי ללדת ילדים מפני שלא רציתי לגדול, וגם כי זה לא עניין אותי, לא הרגשתי שזה פרויקט שיש לו מקום בחיים שלי.
"מישהו כתב לי אחרי הצפייה בסרט על אלה קרי ושאל למה לא רציתי ילדים, הרי רדפתי אחריהם בכל העולם. עניתי לו 'זה באמת כך'. נראה שכל אחת משלושתנו רצתה קשר עם ילדים: לאה על ידי כתיבה, אנה בכך שתיעדה אותם במצלמה שלה ובכך לכדה בתוך בועת ענבר את תקופת הילדות. ואני? אני רק רוצה למצוא את הילדה שהייתי, את הילדות שלי, הילדות הקולקטיבית שלנו."

-מהם הפרויקטים שלך לעתיד?
"הייתי רוצה לכתוב ספר על המסע שלי בעקבות אנה ריבקין-בריק, אך אני עדיין לא בטוחה שאצליח לעשות זאת. בינתיים אני עומדת לסיים (סיימתי, ד"ש) את ההפקה של שני סרטים, 'הפרוטוקול של גלעד', סיפורו של נער בן 15.5 שנפטר מסרטן ו'צוללת' על העיתונאית השוודית קים ואל, שנרצחה על ידי הממציא הדני פטר מדסן, כשהגיעה לראיין אותו באוגוסט 2017".