דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

מה קרה לג'ניפר מיי, סוכנת חשאית, מאמנת דולפינים, בפברואר 1994?

לפני 25 שנים, 11.3.1994 נערך טקס אשכבה לג'ניפר מיי, אשת הדולפינים, בכנסיית סנט ג'ון, כנסיית הנשיא מול הבית הלבן בוושינגטון. בכנסייה נערכים טקסי אשכבה לבכירי הממשל והבית הלבן, חברי קונגרס ואנשי ביטחון. טקס האשכבה למיי היה לא שגרתי. בכנסייה התנוסס גם דגל מדינת ישראל והיו בה המון אנשי צבא, אמריקאים וישראלים. צו איסור צילום הוחל על הקהל למעט הנואמים. בין הסופדים היה ראש ה-CIA לשעבר, וויליאם קולבי.

אפשר לגגל "ג'ניפר מיי" (Jennifer May), עברית ואנגלית, עד מחרתיים. התוצאות יובילו מקסימום למיני-סדרה של ירין קימור ודורית סטריק מ-2011, סדרה בעלת שם מושלם, "האישה שידעה יותר מדי" (והנה פרק 1, 2, 3). זהו תחקיר אימתני שנמשך 16 שנים, עלה לערוץ 1 המנוח הון עתק לא ישוער ואיש לא האמין שהמוסד יאשר לשידור אי פעם.

מיי, אשת ברזל, סופרוומן במלוא מובנה המיתולוגי של המילה, אישה חזקה שאין שנייה לה, עלק תיירת אמריקאית בת 54, כך הכריזו אז כותרות העיתונים, מאלפת דולפינים לביון וללחימה ולאחר מכן פעילה להצלתם, מתה בישראל ב-7 בפברואר 1994. גופתה נמצאה למחרת, תלויה בשירותים בחוף המערבי שעל גבול ת"א-יפו, "ע"י זוג תיירים". מה שמותיהם? האם העידו? שום כלום. אין. נמוגו. חיש מהר החלו הספקולציות על כך שמיי לא התאבדה, כגרסת המשטרה, אלא נרצחה. על-ידי מי? למה?

בלילה בו קיפחה את חייה ישבה מיי, כרגיל, בקפה נורדאו השייך לחבר שלה, בני שלזינגר, מייסד "תנו לחיות לחיות". הוא צריך היה לקחת אותה מאוחר יותר לנתב"ג. מיי התכוונה לטוס לארה"ב לפגוש את בתה. ב-21:30 היא יצאה לערוך שתי שיחות מטלפון ציבורי אך לא חזרה. כמה שעות מאוחר יותר שלזינגר הודיע למשטרה שנעלמה. כ-20 שעות לאחר מכן נמצאה גופתה כמפורט, כחמישה ק"מ מהקפה.

למיי היה כרטיס טיסה אך שמה הועלם מרישום חברת התעופה. הפתולוג ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי באבו כביר הכחיש שהיה נוכח בעת נתיחת הגופה אך יש צילום שלו בחדר הניתוח. בדרכונים הרבים של מיי אין אף חותמת המעידה על ביקוריה בישראל, לבקשתה, כי הייתה באה והולכת למדינות ערב. האם סייעה לבטחון המדינה? ועוד איך. ולאחות הגדולה, אמריקה? יו בט. עסקאות נשק בקונגו? זהב בברזיל? חילוץ ילדים באפגניסטן? כתיבת תורת ההסתערבות? זרועות הפלדה שלה היו שלוחות לכל העולם.

ג'ני מיי, "קופסה של שרירים", "פייטרית", "קילרית", הייתה מחוברת לארגונים החשאיים. מה-CIA ועד המוסד. המרואיינים של קימור מכחישים שהייתה משויכת באופן רשמי לארגון זה או אחר, אבל כל קודקודי המדינה, ראשי הממשל וכוחות הביטחון באותן שנים הכירו אותה. חלקם מרואיינים בסדרה. וגם, חִזרו לפסקה הראשונה.

מיי הייתה מומחית-על בנק"ל, בקרב מגע ובאומנויות לחימה רבות נוספות, מדריכת רכיבה, כאמור בקיאה בדולפיני קרב וביון, בעלת אינטליגנציה עילאית כמשתמע משלל עיסוקיה וכישורים צלופחיים ברמות. מי החליטו שיש להיפטר ממנה? על מי היוותה איום? על מדינות? אנשי צללים? ארגונים? מה ידעה שלא צריכה הייתה לדעת?

האגו ענק בעולם הריגול העולמי, אומרים הדוברים המרובים, כבוד, כסף, הרבה כסף מתגלגל שם. עולם הביון הוא גם עסק לכל דבר. מיי לא הייתה אישה ענייה, ביתה המרוהט בסגנון ויקטוריאני בהחלט היה שווה כמה גרושים, אבל כשהגיעה לישראל לביקור האחרון שהוביל למותה לא היה לה שקל ותנאי המגורים שלה היו ירודים במיוחד. של אדם במנוסה.

טקס האשכבה שלה, לפני חצי יובל, כמפורט לעיל, היה ההודאה הראשונה שמיי הייתה מקושרת לארגון הביון האמריקאי. ליד שמו של כל מנוח בספר הנפטרים של כנסיית הנשיא כתובה סיבת המוות. ליד שמה של מיי יש עמודה ריקה. איש כנראה לא חושב שהתאבדה. אחד המרואיינים אומר: "היה צריך שלושה גברים כדי לרצוח אותה. לא אחד, שלושה". מה קרה למיי, שיצאה מבית הקפה נורדאו בת"א לטלפון ציבורי, כמה שעות לפני שעזבה את ישראל וגופתה נמצאה 4.6 ק"מ משם ביום שאחרי, בחוף המערבי שליד בית האצ"ל?

"הרצח בצוללת", מימון ההמון מתקרב לסיומו

נותרו עוד שמונה ימים להגיע ליעד. לא קל היה החודש הזה ואני מקווה שאעמוד במטלה. ואלו הפוסטים הנחמדים שכתבתי בפייסבוק על הסרט, על המימון, כמו גם קישור לאתר הדסטארט, שם נמצא הפרויקט. הפוסטים מסודרים לפי סדר כרונולוגי, מתחילת הדרך ועד היום.
חוץ מזה, סיפרתי לבלוג "הארץ", "365 ימים", על יום בחיי. הנה הוא, היום שלי.
תודה מראש ובדיעבד.

"הרצח בצוללת", מימון המון

כמה חודשים סוערים עברו עלי בכל תחומי החיים. לא אלאה אתכם, אספר רק על הפרויקט הבא שלי, סרט תיעודי על פרשת הרצח בצוללת הדנית בקיץ 2017, כשעיתונאית שבדית  שעלתה לראיין את בונה הצוללת, פיטר מדסן, נרצחה על ידו.

נשאבתי למקרה הנורא מהרגע הראשון, עקבתי אחר כל צעד ושעל בו, אחרי החקירה, אחרי המשפט. בשלב די מוקדם הבנתי שאני לא יכולה אחרת, שאני חייבת ליצור סרט על נקודת המבט שלי לסיפור.

בטח תשאלו אותי: אבל מה לך ולזה? כלומר, זה לא קרה פה, מה לך ולמקרה הנורא הזה בסקנדינביה? או. יש תשובות בסרט, כלומר יהיו.
וזה, למרות שאני לא חושבת שיש ליצור סרטים רק על מה שקורה כאן ועכשיו, או שמתקשר באופן ישיר לחיים שלנו פה.

הייתי לא מעט בקופנהגן בשנה האחרונה, דגמתי את כל עונות השנה, לא למדתי מילה אחת אפילו בדנית, אבל הבנתי שיודעים עלינו לא מעט שם ושכל דני שני ביקר בישראל. בחיי.

הנה סרטון המימון וגם הקישור לפרויקט בהדסטארט.

mimunzolelet from dvorit shargal on Vimeo.

איפה אפשר לצפות באלה קרי ולילבס, נוריקו-סאן וסיאה בנובמבר 2018?

לוח הקרנות טרילוגיית ילדי העולם לנובמבר 2018

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
-15.11, 20:00, ספרייה ציבורית גני תקווה, דרך הים 9
כרטיסים בקישור
-28.11, 17:30, בית הגפן, חיפה, הקרנה חגיגית ומיוחדת עם תרגום לעברית ולערבית

"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"
21.11, 20:00, הספרייה העירונית נס ציונה

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"
27.11, 19:30, קיבוץ המעפיל, מרקים, פטפוטים וסוסים (בסרט 😉 ).

רוצים גם? dvoritsh@gmail.com

מאירועי אוקטובר 2018 בפייסבוק

היו ימים:

המהדורה המוגבלת של הדיוידיז של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ושל "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" הולכת ואוזלת.
רוצים? כתבו לי לכתובת שלעיל.

לילבס באוגוסט 2018 ואיך אפשר לצפות בטרילוגיית ילדי העולם?

כשכולם מעולפים ורוצים רק להתחבא מהחום אני יכולה להציע:

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"
27.8, 17:30, סינמטק שדרות
31.8, 10:30, היכל התרבות כרמיאל

איך להזמין אותי ואת שלושת הסרטים (איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ולילבס), ואו לרכוש דיוידי ואו ספרים?
dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

מה עשיתי ביולי?

החודש עמד בסימן הביקור של לילבס ילדת הקרקס בישראל ובשתי הקרנות חגיגיות.
על כך כתבתי בפייסבוק רבות.

 

שלום לשרה Miri Regev מירי רגב!
חזרתי מערב ראשון ומרגש בישראל עם גיבורת אחד הסרטים שלי, העוסקים בחיפוש אחר גיבורי ילדותנו. סרט שגם הוא, כמו שאר הטרילוגיה שלי, לא שודר בערוצים הייעודיים בטלוויזיה הישראלית. אבל איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? יוקרן בנוכחות הגיבורה שלו רק בזכות מאמצים על-אנושיים של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער שלסינמטק תל אביב שהביא אותה לישראל, כי לא רק ביקורי נסיכים בריטים חשובים להעלאת קרננו בעולם.
ומששבתי הביתה לשעות ספורות לפני המשך מסע התגלית הפרטי שאעשה לאורחת שלי, שתהיה הפרזנטורית הכי טובה שרק חלמת עליה, שמחתי לקרוא על הרפורמה העתידית בקרנות הקולנוע, ועל שיתוסף "רכיב של 'חוכמת ההמונים' לשקלול המימון". הידד!
רציתי לספר לך שהסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, שנדחה מכל ערוץ וקרן בעת הליך הפקתו, אך זכה להכרה בזכות חוכמת ההמונים, סורב לשידור בשנה החולפת בתאגיד הציבורי של מדינת ישראל בנימוק המופתי ש'ראו אותו כבר מספיק אנשים בספריות, קיבוצים, מתנ"סים, סינמטקים ובתי אבות'". מצחיק, אה? זהו התאגיד שמחובתו לפנות לכל העם. ולו רק בזכות תקציב העתק שלו מקופת המדינה. 

ומה עוד?

וממש מחוץ לתחום

הפוסט הזה הוא אולי הכי טוב שכתבתי בשנים האחרונות. פרסמתי אותו בחודשעבר ואני מזכירה אותו שוב.

 

נשות הפירורים

יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד, היושבות בחלון וסורקות שיערן שאני קוראת לו נשות הפירורים, אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון. בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תוארים אקדמיים וגם בנות כל גיל. מ-15 ועד 85. הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים (מ"פאית) או מסתפקת במועט (ממ"טית) זו פדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר זה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן.

יש מחסור בגברים בעולם. ליתר דיוק, גברים ראויים, מחמש סיבות עיקריות:
1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן. לגברים זה לא ממש משנה.
2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25 (ומכאן כל הווריאציות האפשריות, למעלה ולמטה בטווח הגילים). המקרים ההפוכים הם נדירים, אנקדוטיאליים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.
3. ריבוי נשים מקובל בתרבות. גם המערבית, גם המזרחית. גם באפריקה, גם באמריקה. גם במזרח התיכון, גם במזרח אירופה. ל א מדובר בנישואין על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה.
כן, נשים מרובות גברים קיימות, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.
4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני ומסתפקות בפירורים ואז, לפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.
5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות ולצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג.
ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? מה, אין כאלו כלל? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות. לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לבין גברים.

ומכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ואו גידול ילדים ואו כדי לחלוק עמו את כמה עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות. והן מחפשות. מחפשות ומחפשות. בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד לא יודעות כלום על עקומת הפריון. על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות, כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע-לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שיגיע אוטוטו. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

המלקטות, ז'אן-פרנסואה מילה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי, פריז

יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה, העצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים.
למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי המנצנץ והאינסופי ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

והגברים מה, כולם בהמות חסרות רגש המפרים את אמון הנשים הרשמיות לכאורה שלהם? לא רק. הסוציולוגיה וקליפת התרבות הדקה בה אנו עטופים מבייתות את הביולוגיה. הציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי-רבתי ועל מודל הטרוסקסואלי. המודלים האחרים מושפעים מנתוני הפתיחה הללו אך לא סותרים אותם ומקובלים באותה מידה מבחינתי.

בטח שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואין. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אבל באופן פרדוקסלי השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס+ למסתפקות במועט.

"במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, כי הוא יכול. אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול.
אותן נשות פירורים מסתפקות במועט, שנמאס להן להיות, כלומר לחיות, בלי בן זוג משמעותי מוכנות לעסקת החבילה עם הנשוי ואו המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: ר ק פעם בשבוע, כי הוא נו-רא עסוק ואו נו-רא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מוכנות כי הן מאמינות שיצליחו א. לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) ב. שיצליחו לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד פעמיותן. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן ושבתנאי השוק הנוכחיים, קונים בלבד, מצבן הוא לא מהמשופרים.

הן חיות בהולד. מסתפקות בפירורי זמן ותשומת לב ומשקרות לעצמן. ומתרצות ומעוותות את המציאות שתתאים לאופן בו הן תופשות את עצמן, כנשים חזקות ועצמאיות בעלות חופש בחירה. בעודן בהולד שיכול להימשך גם שנים וגם עשרות שנים, הן לא ממש ממשיכות לחפש אב לילדן העתידי, אם זה רצונן, והן לא מחפשות באמת בן זוג אחר ונגיש יותר חוץ מהלא מושג המושלם שלהן, גם כי הן מותשות מהשיטוטים וגם כי הוא הרי כה מפנק וא ו ה ב אותן ואומר להן את זה פעם בירח מלא והן מאמינות שזה עניין של ימים-חודשים-שנים-חומשים עד שהילדים יגדלו, אישתו תתפגר ואו תחליט לעזוב אותו, או עד שהפנוי הפרוע יבין שהיא-היא המתאימה לו ויפסיק את חיפושיו וכיבושיו האינסופיים. והן משוכנעות בכך בכל-כל לבן הדאוב והמתפורר והמסתייד ממהלומות.

זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

מישהו אוסר על המ"פאית, מלקטת הפירורים, לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה? או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה? איש לא אוסר עליה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (כן כן, יש ויש, למה להכליל. בסדר).

ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן לעצמן. ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?" המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. ובינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכל יסתדר ויום אחד יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.
גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה.

החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.


כל הזכויות שמורות © דבורית שרגל

לילבס מגיעה לישראל | יולי 2018

חגיגת הקיץ של הסרט "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" תשתרע ע"פ כמה ימים.
גיבורת הסרט, לילבס, מגיעה לישראל לראשונה בחייה. האם ייתכן שלילבס נשארה בת שבע וחצי, כמו בספר?
לילבס תהיה אורחת פסטיבל סרטי הילדים בסינמטק ת"א ולפיכך יהיו גם שתי הקרנות חגיגיות בהשתתפותה כמובן:
ב-11.7, 12:00, רביעי, סינמטק ת"א (כרטיסים)
ב-12.7, 20:00, חמישי, גני יהושע (תחת כיפת השמים)
בין לבין אעשה עם לילבס כל מיני דברים. עוד נראה.
כל הכתבות לקראת הביקור:
הנה מה שכתבתי על הטרילוגיה במאקו.
והנה מבצע לכרטיסי מתנה.
וכתבה במהדורה הצעירה, דקה 9:40.

כמו כן, גאה להכריז שגם איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? התקבל לפרויקט "תרבות לפריפריה", פרויקט הממומן ע"י משרד התרבות ומטרתו לסבסד פעילויות תרבות ביישובים שונים בפריסה ארצית. בתחום הקולנוע הפרויקט כולל הקרנה של סרטים ישראלים * מפגשי אמן * הרצאות וסדנאות. כמובן שגם הספריות נמצאות בהסדר הספריות המנוהל אף הוא ע"י פמי פרימיום.
מזל שיש תחליף תרבותי לטלוויזיה הישראלית, שמנגיש יצירות ליישובים השונים בכל רחבי המדינה שלא במסגרת לחיצה על השלט.

רוצים לצפות בסרטי הטרילוגיה:
"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"
"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"
כתבו לי או התקשרו או גם וגם 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

היילייטס פייסבוק ביוני 2018

לטובת מי שלא מתלהב לעקוב בפייסבוק אחר מסעותיי המפותלים ואחר הקרנות הסרטים כי הפיד של פייסבוק עושה מה שבא לו ואי אפשר לסמוך על כך שתראו כל מה שאתם רוצים לראות פתחתי קבוצת ווטסאפ שמתייחסת לאירועי הטרילוגיה. הנה קישור ההצטרפות אליה. הכי קלי קלות.

הגיגי פייסבוק שאינם קשורים לסרטים שלי

הקמתי עמוד הנקרא הנטפליקס שלי ובו אני מספרת במה צפיתי וגם במה לא. מוזמנים לתרום ידע ולקרוא ולהצטרף.

לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שחר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24 ביוני, 17:30 הקראה לילדים, 20:30, הסרט והשיחה, מעין צבי – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

רוצים להיות פטרונים שלי?

פטרונות היא חסות, עידוד או סיוע כספי שארגון או אדם מעניק לאחר. בתולדות האמנות הפטרונות הייתה שמורה למלכים, אפיפיורים ועשירים שתמכו במוזיקאים, ציירים ופסלים. מקור המילה "פטרון" מלטינית (patronus), מי שנותן הטבות ללקוחות שלו.
פטרונות (clientela) היא היחס המיוחד בחברה הרומית העתיקה בין הפטרון לבין הקליינטים שלו. היחסים היו היררכיים, אבל החובות היו הדדיות. הפטרון היה בעל עושר רב יותר, כוח או יוקרה שאפשרו לו להיטיב עם הלקוח.

מהעולם העתיק ואילך לפטרונות הייתה חשיבות עצומה בתולדות האמנות. רבות ידוע על פטרוני האמנות בימי הביניים והרנסנס באירופה, אבל פטרונים היו גם ביפן הפיאודלית, בממלכות הדרום-מזרחיות ועוד. הפטרונוּת האמנותית נטתה לפרוח בכל מקום שבו מערכת מלכותית/אימפריאלית/אריסטוקרטית שלטה בחלק ניכר מהמשאבים.

חסות על אמנים והזמנת יצירות אמנות היא ההיבט הידוע ביותר של הפטרונאז', אבל גם דיסציפלינות אחרות נהנו מכך, כולל פילוסופים, אלכימאים, אסטרולוגים וחוקרים אחרים. ליאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, וויליאם שייקספיר, כולם חיפשו את תמיכתם של פטרונים. וגם מוצרט ובטהובן במידה מסוימת; רק עם התהוות המבנים החברתיים, הבורגניים והקפיטליסטיים באמצע המאה ה -19 התרחקה התרבות האירופית ממערכת פטרונית למערכת תומכת יותר של מוזיאונים, תיאטראות, קהלים וצריכה המונית המוכרת בעולם המודרני.

היום הפטרונות היא גם תמיכה ישירה באמן על ידי מענקים מגופי התרבות השונים במדינה. אלא מה, יש המתנגדים לתמיכה זו של המדינה באמנות וגורסים שהתמיכה צריכה לעבור (או לחזור) לידיים פרטיות, לאנשי עסקים שיבחרו למי להעניק תמיכה, כלומר פטרונות, ולמי לא, כשמערכת השיקולים שלהם תהיה כלכלית בלבד. כמובן שאפשר לחלוק על ראייה זו את האמנות דרך פריזמה מסחרית בלבד: מצליחה כלכלית, טוב, לא מצליחה, לא טוב.

והנה אני מגיעה אלי: מעכשיו, כל אחד יכולהיות פטרון שלי! מאחר שאני עובדת כל הזמן, הן בהפצת ושיווק סרטי טרילוגיית "ילדי העולם" שלי (וגם "כדור בגב") והן על הסרטים הבאים. מאחר שאני לא מהיוצרים שיש סיכויים רבים שיקבלו תמיכה ממסדית ומאחר שאני עובדת במקביל על שני  סרטים שיעלו הרבה מאות אלפי שקלים האחד (וכרגע מממנת אותם מהכנסתי החודשית המשתנה לפי מספר ההזמנות/ הצופים בסרטים), מזמינה אתכם לפטרן בכל דרך שתמצאו לנכון.

איך אפשר לצפות בסרטיי?

אלו די.וי.דיז של שני הסרטים הראשונים בטרילוגיית ילדי העולם שלי. שי לחג (כל חג, כל יומולדת וכל מסיבה) שלא מלכלך, לא גורם לפשיטת רגל ודל קלוריות. ובקיצור המתנה המושלמת:

אפשר ורצוי להזמין אותי לכל פורום ומקום שהוא, בישראל ובעולם, עם כל אחד מסרטי הטרילוגיה:

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

וגם כמובן כדור בגב לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל

dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

ובנוהל: עוד כל מיני דברים שכתבתי בחודש החולף

או הסיפור על בת הים הקטנה

 

וגם אירוע ארוחת הבוקר של פרלוב, המפורסם:)