אלה קרי ונוריקו-סאן, לילבס ומוקיהנה בפברואר 2018

והנה הדו"ח החודשי. מה כתבתי בינואר 2018 בפייסבוק ואיפה יוצגו הסרטים בפברואר 2018.

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

8 בפברואר, 20:30, המועדון לחבר בעין ורד (אירוע חנוכת הספרייה החדשה של לב השרון).

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

קולנוע חן, רחובות

חמישי, 1.2, 8.2, 14.2 17:00
ראשון, 4.2, 11.2, 19:00 (בנוכחותי)
רביעי, 7.2, 14.2 17:00 (הקרנה אחרונה)

12 בפברואר, 10:00, הדו לשוני בב"ש

13 בפברואר, 08:00, בי"ס אביבים ראשל"צ

15 בפברואר, 19:30, מרכז קהילתי דב הוז, ת"א (דב הוז 16), אירועי יום המשפחה. למרכז יש סיפור יפה: עד המחאה החברתית ב-2011 היה זה בניין נטוש (אך יפה תואר), שהיה פעם "בית צעירות מזרחי" והשתלטו עליו הומלסים, נרקומנים וכו'. במחאה התבצרו בו המוחים והודיעו לעירייה שהם לא מפנים את המקום עד שיובטח להם שהמקום הזה יועבר לרשות ולתועלת הציבור. וכך הוקם בו המרכז המקומי, מרכז דב הוז. אז תושבי השכונה (שלא לומר תושבי המדינה) ואף מארגני המחאה והיזמים מוזמנים בסבבה. כרטיסים.

אפשר ורצוי, שלא לומר כדאי להזמין אותי לכל מקום ולכל סוג של אירוע: 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

סדנת קולנוע עצמאי

המחזור השני של סדנת הקולנוע התיעודי העצמאי בדרך: איך ליצור סרט דוקומנטרי כשכולם אומרים לך "לא". הסדנה תעסוק בכל מה שאפשר לעשות לבד לבד כדי להגיע בסוף למוצר המוגמר. הסדנה מבוססת על עבודה פרטנית עם המשתתפים: אנשים שמגיעים עם רעיון לדוקו משלהם, אותו נפצח ונקדם במהלך הסדנה, עם הנחיות עבודה מפורטות. לאחריה יוכלו המעוניינים להמשיך ביצירת הסרט העצמאי שלהם.

והיילייטס מהגיגי פייסבוק של ינואר 2018

לכל יוצר יש נקודה בה הוא מתעורר. אולי יש מי שנולדים יוצרים, אבל אני חושבת שהתעוררתי בסוף 2005, כשהבנתי שאם לא אקח את חיי המקצועיים בידיי ואחליט מה אני רוצה, אמשיך לדשדש באותו מקום בעשרים שנות העבודה הבאות בחיי.
נקודת המפנה הייתה תקרת הזכוכית או האסבסט, לא משנה איך תקראו לה. לא קיבלתי את התפקיד שרציתי ושברתי את הכלים: יצרתי את בלוג ביקורת התקשורת, ולווט אנדרגראונד (והכל נכתב בתולדות הימים, לא אחזור). אחרי כמה שנים של עבודת פרך הבנתי שאני רוצה עוד, רוצה להתקדם בעולם שיצרתי לעצמי, שכתיבה מסוג זה גם כבר לא מספקת אותי ושמגרש המשחקים שאני רוצה להגיע אליו הוא קולנוע.
למרות שתי שנות לימוד, עשרות שנות צפייה בסרטים, עשרים שנות עריכה בעיתונות וכשמונה שנות ביקורת קולנוע הגעתי לתחום הזה לוח חלק. לא ידעתי כלום. שום דבר על מנגנוני "התעשייה". לא הייתה לי שום דרך ללמוד את הדברים חוץ מאשר להתנסות לבד. וזה לא היה קל. הו לא.
וכך, בספטמבר 2010, אחרי כמה ניסיונות התנעת-סרק בהם גיששתי דרכי באפלה הבנתי שזהו, אני יודעת מה יהיה הסרט הראשון שלי, ולא רק זה, אלא שהסרט הזה ייעשה ויהי מה. הבנתי שאני חייבת להתקדם, להתחיל להשקיע את כל מרצי ומשאביי, לנתב את חלוקת האנרגיות בין הבלוג, שהיה אז כל עיסוקי, לבין הקולנוע. למדתי לבד לבד, בדרך הקשה.
ארבע שנים אחרי, בנובמבר 2014, הייתה הקרנת הבכורה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם על תולדותיו לא אחזור כאן.
אבל מה שמעניין זה מה שקרה בשלוש השנים הבאות. התברר לי שלא גמרתי את העבודה שלי על הנושא, על גיבורי ספרי הילדים, על אנה ריבקין-בריק, על הפענוח שלי עצמי בתוך כל זה. בעצם, תהליך העבודה נמשך, מסרט לסרט, גב אל גב, הייתי בתוך התחקיר, בתוך ההפקה, בתוך העניין.
וזו הסיבה שיצרתי טרילוגיה. צמא אדיר שלי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, לפצח את דמותה, ובעיקר את דרך עבודתה על ספרי הילדים המצולמים שלה. החיבורים והקשרים בינה לביני התרבו והלכו.
ביולי 2016 נולד אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ובאוקטובר 2017 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
בהקרנת "לילבס" השבוע, בקיבוץ גלעד, עזרה לי אישה ואם לנסח את תשובתי לשאלה "איזה סרט מהשלושה אני הכי אוהבת". עניתי שזה כמו לשאול הורים איזה מילדיהם הכי אהוב עליהם, ושזו שאלה מאוד קשה, אז אותה אישה אמרה לי "כל אחד מהם מיוחד במינו וכל אחד אוהבים אחרת". ומיד אימצתי: כל אחד מהסרטים שלי מיוחד במינו, כמו הילדים שלכם וכל אחד מהם אני אוהבת אחרת.
אבל בגלל ש"לילבס" הכי קטן, הוא זקוק לי עכשיו הכי הרבה. ולכן אני מזמינה את כל העולם לצפות בו.  מה יש בו? כל מה שיש בשני הסרטים הקודמים, פלוס פלוס פלוס. בן זקונים, הרי.

בשבת, אחרי איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אמרה לי אחת הצופות "אני זוכרת ששמעתי אותך בתוכנית של רינו צרור", אמרתי לה: "או, זה היה ממש מזמן, כמעט שנתיים", ענתה לי: "יש דברים שנחרטים בזיכרון". חייכתי בשמחה.
אין לכם מושג כמה המילים האלו ממלאות אותי באושר. מבחינתי אושר זה כל תהליך העבודה על הסרט, כל נקודה ונקודה שמתקדמים בה. ואח"כ לצפות בו בפעם הראשונה כמכלול. ולתקן. ולשנות, ולכוונן. ולהראות לעוד מישהו מ"צוות צפיות מבחן" שיצרתי, ולעוד מישהו, ולחשוב. ואז זהו, להחליט שגמרנו, הסרט יכול להמשיך לשלב הבא, לתפור לו חליפה על פי מידתו, לקשט אותו בכל מיני נצנצים במובן הכי חיובי של המילה, שמעמיקים את הסיפור ומחדדים אותו ומבהירים.
מכירים את הסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים"? אז זה. לסרטים שלי יש צוות קטן מאוד, שלא לומר קטנטן, הרולר נגמר תוך שנייה וחצי. בדידותו של הרץ משמשת כמטאפורה כבר עשרות שנים. דמיינו כמה זה טעון כשמדובר בקולנוע, הכי עבודת צוות שרק אפשר לחשוב עליה, כשהיוצרת הכי מזדהה עם בדידותו של הרץ.
אז בשבת, הפעם האחרונה של לילבס בסינ' ת"א. 5,000 חברים יש לי פה? מחכה לאחוז מהם. וגם למי שפספסו את הפרמיירה ואת שלושת החודשים האחרונים. מחכה גם לכם.
בצילומים מהסרט: 1. הרץ יוצא לדרך לבד, בעוד כל השאר עומדים בשורות במגרש המסדרים. 2. הרץ בסוף מסלול, שוכב על העלים ביער ועל פניו אושר עילאי: I did it.

אסף ברטוב: ובכן, לאחר שעקבתי במשך שנים מן הגולה הלא-כל-כך דווייה אחר יצירת סרטיה התיעודיים של Dvorit Shargal, והצטערתי על שאינני יכול לצפות בהם, הואילו המזלות להסתדר בשלשות והתאפשר לי (הודות לטיפ חם מ-Hila Bartov Levy) הערב לצפות בסרט השלישי בטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?", כאן בק"ק רעננה המעטירה. לא נותר לי אלא להצטרף באיחור אופנתי (?) למקהלה ולומר בפשטות: רוצו לראות.

הסרט שראיתי (השלישי בטרילוגיה, כאמור) היה מעניין, מרגש, שנון, אותנטי, אישי ומהודק. הן בסרט והן בדברי המבוא ובאחרית הדבר והתשובות לשאלות הקהל, ניכרה אותה תכונה של שרגל שאני כה מעריך: כבוד למלים ולדיבור בעל משמעות. בשום שלב, בסרט או בעל-פה, לא היה פטפוט, או התחנחנות וגם לא ארכנות, טרחנות, או הליכה סחור-סחור.

פשוט תענוג. היה שווה להתאמץ ולהגיע ישר מנמל התעופה (הערב נחתתי מסן פרנסיסקו).

ראיתי את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
ממליצה עד מאד ללכת ולבלות שעה עם Dvorit Shargal ברחבי העולם והזמן.
מה שהכי מקסים ומרגש בעיניי בסרט (וגם בקודמיו) זה שהבמאית יוצאת למסע בעקבות תהיות וסקרנות אישיות אבל מפגישה בעזרתן (ועם הרבה נחישות) בעצם את הילדות-ים מהספרים עם עצמן, עם משפחתן, עם העבר וההווה שלהן. ככה, צצה פתאום בחייהן ומציעה להם משהו שאף אחד אחר לא הציע להן לאורך כל השנים שחלפו מאז הצטלמו לספר ילדים.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

בית יד לבנים רמת השרון הוא אחד המקומות היותר מלטפים את הטרילוגיה שלי ואותי. הייתי בו לפני כשלושנים עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, הייתי בו לפני כשנה וקצת עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והערב הראיתי בו את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
זו תחושה די מקסימה, שלא לומר מקסימה לגמרי, כשמי שמנהלת את המקום מאמינה בך ואוהבת את מה שאת עושה ומציעה לקהל שלה את שלוש המנות שלי, ראשונה, עיקרית ואחרונה, כארוחה מזינה.
-לפגוש את אותם אנשים שבאים שוב ושוב, כי הם רוצים לראות מה קרה אחר כך ומה עוד, להכיר אנשים חדשים שלא צפו בסרטים הקודמים ובאו לסרט הנוכחי, לשמוע את מי שצפו בשניים הקודמים אומרים שלילבס הוא הסרט הבשל מבין כולם, זו תחושה שממלאת את כל חדרי הלב והמוח בצמר גפן מתוק אורגני, כלומר מתוק ומזין ולא עששתי.
-אחת מהצופות אמרה לי שהסרטים שלי הם בעצם כמו השיר של אהוד מנור "מה קרה לילד" ("ימי בנימינה": "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים/ שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים/ שספר כל נמש חרש ובחול נרדם/ מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"), וזה כשעניתי לשאלה אחרת: אם אני נוסטלגית לשנים בהן גדלתי ומתרפקת על העולם ההוא. עניתי שלא, אני מתרפקת על עצמי, על הילדה שהייתי (כאמור ב"לילבס"). כלומר, גם ההשוואה לשיר, וגם השאלה הקודמת יצרו דיאלוג שהפך לשיחה מורכבת ביני לבין הצופים, וזה כל מה שאני צריכה בחיים. דיאלוג ועוד דיאלוג ועוד אחד.
-צופה אחרת שאלה אותי איך זה לחזור לשגרה אחרי כל המסעות האלו, ועניתי שזו השגרה, זו ולא אחרת, חיי מלאים בעבודה על הסרטים, בטיפוחם ובשיווקם ובהבאת הבשורה לכל מקום בארץ, זו פרנסתי, זו אהבתי, זו עבודתי וזו השליחות שלי, כמו גם המחשבה על הדבר הבא. אבל שלא תחשבו שאני לא מתמודדת עם שגרות שגרוניות כמו נזילה אימתנית בבית או עם המצבר של הקטנוע, אבל זה בשוליים;)
-אחרי האירוע המהמם (תודה רבה לאסנת!) חיכה לי חבר באחוות הטרילוגיה. מהי אחוות הטרילוגיה? כמה וכמה חברים שהפכו לחברים שלי בזכות הסרטים, שיוצרים עכשיו סרט משלהם, כי מעלליי שימשו להם תמריץ. מתברר שהוא ומשפחתו מתגוררים יריקה מיד לבנים, וכך כובדתי בתה ובעוגה (!) לפני המסע חזרה לסביוני יפו. 

ללאה גולדברג, שב-15.1 חל יום השנה הלועזי למותה, חלק גדול בפופולריות של סדרת ספרי ילדי העולם. היא תרגמה ועיבדה אותם לעברית. גולדברג הייתה מיודדת עם אנה ריבקין-בריק וערכה באותן שנים בספריית פועלים. בזכותה זכינו להתנאות בספרים המצולמים והשאר היסטוריה. ישראל, כזכור וכמו שאני אומרת בכל הזדמנות, היא המדינה היחידה בעולם שהספרים עדיין מודפסים בה ואהובים עד מאוד.
אז מה הבאתי? 1. מתוך מאמר שכתבה גולדברג ל"דבר הפועלת" ב-1954, כש"אלה קרי הילדה מלפלנד" היה פה להיט היסטרי (הספר יצא בעברית ב-1953 ובשבדית ב-1951). לא שהיום הוא לא.

מעדכנת שידידתנו, הפצועה היחידה בקרב על שחרור איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? השתחררה זה מכבר לביתה אחרי חודשיים במחלקה האורתופדית כתוצאה מנפילה במדרגות הסינמטק בפרמיירה (כל הפרטים).

ותזכורת מלפני שלושנים:

Baruch Coral:
שלום דבורית, היום ראיתי את סרטך על אלה קרי ונוריקו סאן ויצאתי מהסרט עם חיוך רחב, נפעם ונרגש, סרט מקסים וחמוד שעושה טוב על הלב וגורם לשכוח את כל האקטואליה. חבל שאת מבזבזת את זמנך על התקשורת ועל האקטואליה. תעשי טוב לעולם ולאנושות אם תעשי סרטים כאלו וכך תרבי אושר לבני האדם, ובכלל כדאי שתתמקדי בקולנוע, הרי היית מבקרת קולנוע, זה יותר מעניין מכל נכלולי הפוליטיקה. הסרט שלך נפלא וראוי לקבלת פרסים בישראל ובעולם. כל הכבוד דבורית

מההודעות שגורמות לי לקום עם עוד יותר עזוז מאשר ביום רגיל, מה שאומר שהיום אני מרימה את כדור הארץ ביד אחת ומגיעה לפסגת האוורסט:
"דבורית שלום! ראיתי את נוריקו ואותך בבית הכרם לפני כשבועיים ומאוד התרגשתי מהסרט. אני זאת ששאלה מה נתן לך כוחות מול כולם, כל מי שאמרו שזה לא ילך, ואמרת שבדיוק זה" (ש').

אם מאחרים את הרכבת של 23:26 מבית יהושע נשארים לישון בתחנה הפתוחה. אבל מזל, הגעתי בזמן ואני כבר בדרחזרה אחרי הבילוי בכפר הס שם הראיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
המצאתי שיטה חדשה לשיחה. אני מספרת את הסיפור הידוע (לחלקכם) על הסרט ואז גם שואלת את עצמי את השאלות ששואלים אותי לרוב ועונה עליהן, ואז, והנה הטוויסט, אנשים חושבים עוד קצת ומעלים שאלות חדשות ואחרות וזה הכיף הגדול. כל הזכויות על הפטנט רשומות.
למשל מישהי אמרה שהפאן הפיטר פני שלי בסרט מאוד בולט ושאלה איך זה שגם הילדים מהספרים נשארו ילדיים בסרט? ומישהי שאלה אם הילדים קיבלו כסף על הצילומים ומישהי אחרת התעניינה איך מוצאים מוזיקה לסרט, באיזה שלב, ומישהו שאל אם אני לא רוצה להיות אנה ריבקין-בריק ולחקור ולצלם תרבויות אחרות. אמרתי, מה, אני כבר אנה ריבקין-בריק! ובסוף אימא של המארגנת נישקה אותי.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

ב-9 במאי 2015 הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בקיבוץ גלעד. על הרפתקאותיי שם אפשר לקרוא פה, בשיתוף. ואילו היום אחר הצהריים אני חוזרת לקיבוץ גַּלְעֵד (בראשית ל"א, מ"ז) עם איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. אין לתאר כמה משמח אותי להגיע למקומות שכבר הייתי בהם עם הסרטים הקודמים, זה הכיף הכי גדול שלי. תחושת ההמשכיות מפכה בי ברון. אבל מה שהכי הסעיר אותי במבט עכשיווי בוויטרינה היפה שהכינו שם ב-2015: בחלון הימני אפשר לראות צילום ענק של מוקיהנה, ממהדורה מאוד ישנה, באנגלית, של הספר "מוקיהנה מהוואי", ובצד שמאל למטה, לילבס, רמז מטרים, שכלל לא ידעתי שיהפוך למציאות תוך שנתיים וקצת. מסעיר, לא פחות. אז חברים מיישובי מגידו/ רמות מנשה קצה כביש 672, היום, 3 בינואר שנה חדשה, בחמש וחצי, אחרי השקיעה, אני שם. עושה את כל הדרך ממעיינות ג'אפה.

….בחזרה מקיבוץ גלעד אליו שמחתי מאוד לשוב היום, שנתיים וחצי (!) אחרי שביקרתי בו עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אני מרגישה שהתבגרתי ודווקא באופן החיובי ביותר שאפשר ואני מגלה עוד ועוד תובנות, כמו בכל צפייה נוספת בכל סרט שלי, והיום באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. חד משמעית לספרים של אנה ריבקין-בריק יש דרך לתקן זיכרון שנעלם, שמתקלקל, שמשתבש עם השנים והאירועים השונים. יש להם, ולפיכך גם לסרטים, כוח מרפא. גם לדמויות בסרט וגם עבורי.
הזיכרון זה הנכס הכי חשוב שיש לנו, אמרתי, יותר מדירה, יותר ממכונית. אבל אתם חברים בקיבוץ שיתופי (מהבודדים שנותרו!), זה בטח לא אומר לכם כלום>>
החברים התקוממו:). אומר גם אומר.
שיתופי-שיתופי ועדיין אין כל רע בדירה ומכונית:)!
ופגשתי גם תלמידת כיתה א' בשם הדי, שיודעת מה פירוש שמה וגם מי זו הדי למאר וגם מארי קירי ויש לה בבית מלא ספרים על מדענים. כן כן. זו הדרך. אז אני מתחב"צת לי בסבבה למרות הבילוי הארוך מדי בצומת. רצ"ב אלבום תמונות מגלעד, שאני מקווה לחזור אליו בשלישית.

הנה הרשימה העונתית של ספרי ילדי העולם ע"פ נתוני המכירה בחנויות הספרים ובחנותי שעל גלגלים:). מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. אין הפתעות:
1. נוריקו-סאן הילדה מיפן
2. אלה קרי הילדה מלפלנד
3. סיאה הילדה מאפריקה
4. לילבס ילדת הקרקס
5. דירק הילד מהולנד
6. נואי הילדה מתאילנד
7. גנט הילדה מאתיופיה
8. הרפתקה במדבר (אף שיש מחלוקת אם ספר זה שייך לסדרה, להגדרתי הוא שייך גם שייך גם שייך ואין על מה להתווכח).
בניגוד למחשבה הלכאורה רווחת, שמה פתאום ילדים יקראו את הספרים היום, כשהם טסים לחו"ל כל חנוכה ופסח וגם ראש השנה והחופשה הגדולה, ולא צריכים ללמוד על העולם מספרי ילדים בני שישים, מספרים לי מנהלי הספריות שספרי הסדרה כל הזמן, כל הזמן מושאלים. כמו כן סיפרה מנהלת ספריית הילדים בבית אריאלה בת"א ש"נוריקו" הוא הספר הכי נגנב. לא מגניב? 

בלי דעת, או מתוך ראייה נבואית, באמצעות כמוסות הזיכרון שלה בסדרת ספרי ילדי העולם, אנה ריבקין-בריק יצרה אסופה ביבליותרפית מושלמת. ב-2015 התארחתי ביום עיון במגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, שעסק במקורות השראה ובגיבורי ילדות.
שום קפיצה במכונת זמן באותו אירוע לא יכלה להכין אותי לדברים שיתבררו לי בעת צילומי הסרט השלישי בטרילוגיה (שלא היה אז אפילו בגדר רעיון), איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. עוצמת הנגיעה בעבר באמצעות הזיכרונות מהספרים, שהפכו למטה קסם מרפא עבור הדמויות, כמו גם עבורי, מטלטלת ממש.
הסרט הראשון עסק בחיפוש. הסרט השני במציאה. והשלישי בזיכרון ובפרידה. הסצינות פשוט צנחו מהשמיים, קובייה אחר קובייה והסתדרו בשורה. מזמינה אתכם לשמוע ולראות הכל-הכל…….

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

ויתקין 10 תל אביב

ברחוב ויתקין 10, בצפון הישן של ת"א עברתי עשרות פעמים בשנתיים האחרונות. רק אתמול שמתי לב למבנה היפה והנטוש. השלט של עת"א עליו הביא אותי לחפור ביסודותיו.
בקליפת אגוז: העירייה, שהנכס שייך לה (תכף אספר איך הגיע לידיה) רוצה להפכו למיזם ציבורי.
כמה מתושבי האזור כבר הביעו התנגדות, אבל לא התארגנה תנועת המונים נגד זה.
אם אני הייתי יושבת בוועדה לשימור מבנים בעת"א הייתי דואגת שהבניין, שכבר היה מיועד להריסה ב-1989 (!) יחזור לתפקודיו המקוריים, אחרי שהמבנה יחוזק וישופץ.

המבנה היפה נבנה בערך בשנים 1947-1950, ע"י יעקב פייטלוביץ (1955-1881, נולד בלודז' שבפולין), מזרחן, חוקר יהדות אתיופיה שתרם לבניית הזהות של "ביתא ישראל". הוא נדד בעולם ולמד שפות אתיופיות בסורבון אצל יוסף הלוי. פייטלוביץ קירב את יהודי אתיופיה ליהדות הרבנית (לא הכירו את התלמוד). בהשפעתו שינו חלק ממנהגיהם הדתיים. טוב או רע? פטרוני?
את הבית בויתקין 10 תרם לעת"א. רעייתו המשיכה להתגורר במבנה לאחר מותו, בדירת מגורים באגף נפרד. באגף הספרייה בבניין, שהשתרע על פני שתי קומות, נערכו מדי פעם מפגשי ספרות. ספרייתו של פייטלוביץ הועברה לאונ' ת"א.
למבנה, כנראה בהתאם לרצונו של פייטלוביץ ולפרויקט החיים שלו (אני משלימה פה פערים עצמאית) עברה "החברה העברית לידע עם" לפולקלור יהודי, שבין מקימיה, ב-1942, היה יום-טוב לוינסקי (הרחוב והשוק לא קרויים על שמו), מורה וסופר, חוקר פולקלור. גם לוינסקי, כמו פייטלוביץ נולד בפולין (זמברוב, 1889). למד היסטוריה ומדעי המזרח, עשה דוקטורט וערך כמה כתבי עת. "ידע עם" (פריטים מארכיונה) מנתה מאות פעילים שעסקו בתיעוד הפולקלור היהודי בתפוצות ישראל וכן הפולקלור שהתהווה בארץ. היום, אם הבנתי נכון, נותר רק כתב עת הנושא את השם ידע עם. לוינסקי היה גם אחד מהרעיונאים הרבים שהובילו להקמת יד ושם. יצוין שבאותן שנים, עוד לפני שהתבררו זוועות השואה ועוד עשורים קודם, כבר היו התארגנויות שונות להציל ולשמר את הפולקלור והידע על כל תפוצות ישראל.

ואם להמשיך עם קורות הבניין: ב-1967 ביקש עמנואל בן גריון (ל א בן גוריון), בנו של מ.י. ברדיצ'בסקי, היתר לבנות בבניין, תוך שהוא חוכר אותו מעת"א. בן גריון חיפש אכסניה ראויה לספריית אביו ולצורך זה ביקש לשפץ את הבית ולבנות אגף לספרייה. העניין לא צלח וספריית ברדיצ'בסקי שוכנה בסוף בחולון.

ב-1989, כך מתברר מתיק העירייה, הוצא לויתקין 10, שבו שכנו ידע עם וספרייה עירונית, צו הריסה.
אבל ב-1999, בעודו עומד על תלו ועדיין מסוכן לציבור, הוגשו בקשות שונות מגורמים שונים לשינוי ייעודו: להפכו לרשות לקליטת עלייה, להפוך אותו למועדון נוער, למוסד לחקר פזורי  ישראל, לספרייה, לסימינריון (סמינר?) ולדירה.

ובשעה טובה, השנה כעת היא 2017, המבנה הרעוע, הנטוש והמוזנח עדיין יפה תואר, עומד איתן, לפחות כלפי חוץ ועת"א מתכננת לו עתיד ציבורי. מהבקשה של העירייה להיתר עולה שהיא רוצה להפכו ל"מוזיאון תפוצות – גלרייה חינוכית". האומנם? מתי? איך? לא הצלחתי לקבל תשובה כלשהי.

והערת שוליים ממש לא שולית: השיח הרווח הוא על הניסיון הלא נגמר להכחיד את תרבות המזרח ע"י אדוני הארץ האשכנזים. אני מודה שעד שהתחלתי לקרוא על ויתקין 10 לא ידעתי כלום על פייטלוביץ ולוינסקי, שמוצאם מיהדות פולין ומפעל חייהם היה לשמר תרבות ופולקלור של כ ל תפוצות ישראל. פייטלוביץ הקדיש את חייו לחקר יהדות אתיופיה. זו תזכורת לכך שהיו פה אנשים ומפעלים אחרים ושווה לשמר את מפעלותיהם הלא פחות ממדהימים.
*תיקונים והערות יתקבלו בברכה*
זכרונות מרח' ויתקין: קובי לידרמן.

קינוח

ובלי שום קשר ועם קשר קל, אני מביאה סרטון תיעודי קצר מ-2009 שהייתי שותפה בהפקתו, המקום הכי נמוך בתל אביב.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ חודש יוני

לוח הקרנות יוני 2015

בסוף מאי תמלא חצי שנה להקרנות "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי הארץ.
סיבה למסיבה?
איפה אפשר יהיה לצפות בסרט ביוני?

סינמטק ת"א.

6.6, 17:30 (בנוכחותי)
11.6, 20:00
13.6, 17:30 (בנוכחותי)
16.6, 19:00
20.6, 17:30 (בנוכחותי)
27.6, 17:30 (בנוכחותי)

1.6 סדנה לכיתת מחוננים
2.6, ספרייה אזורית אשכול, 18:00
4.6, סמינר לוינסקי, 12:00
לוינסקי
4.6, פרוטיאה בהר, 18:45
5.6, הזורע
8.6, ספריית מבשרת ציון, 20:00
11.6, קיבוץ שמיר, 20:30
נדחה: קיבוץ גבעת ברנר
14.6, מועדון קיבוץ שמרת/ הספרייה האזורית מטה אשר, 20:00
מטהאשר
15.6, חשמונאים
16.6 חוף אשקלון
17.6, ספריית כפר סבא
18.6, מושב ניל"י, 20:30
19.6, קיבוץ ניר יצחק
21.6, מתי"א הרצליה

22.6, 19:00, סינמטק חיפה

24.6, כרמיאל
25.6, תל חי
26.6, אירוע פרטי

(הלוח יתעדכן לפי הצורך).

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבלים

פסטיבל איי קיימן: 20.6, 16:30.
cayfilmlaurel

עיתונות

עדכון תיק העיתונות של הסרט: גלריה, הארץ, מאי.
Haaretz_Dvorit (למי שאין להם מנוי ורוצים לקרוא את הכתבה ב-PDF).
מה אני אומרת שם על גופי השידור וקרנות הקולנוע:

…אני ממש לא מתכוונת לפנות ולבקש מהגורמים הממסדיים שקל אחד נוסף. הבנתי איך המערכת פועלת, איך האנשים שיושבים שם מקבלים החלטות ומה היכולות האינטלקטואליות והרגשיות שלהם להבין מה זה סיפור. אז תודה רבה, שיהיו בריאים, שימשיכו ככה ואני אמשיך בדרכי. אני מניחה שאם אעשה עוד סרט זה יהיה שוב בעזרת מימון המון, ולאט לאט, ולבד…
זה פשוט עיוורון של מחלקי הכספים… בכיר בערוץ 2 בא לצפות בסרט עם חברה שלי. משהסתיים נעמד ומחא כפיים, ולאחר מכן אמר לחברה, 'תגידי לדבורית שיש לה סרט נהדר'. החברה שאלה אותו, 'נו, תקנה?' והוא אמר – תוך שהוא יוצא מהאולם המלא – 'לא, זה לא סרט מסחרי, קרנות הקולנוע היו צריכות לתמוך בו, אבל מאחר שלא תמכו, לא אקנה'. לאור הלוגיקה הצרופה הזו נאלמתי דום. לקטור אחד שאל אותי, 'מישהו מגיבורי הספרים חבר באיזו כת? מכור לסמים?' משהשבתי בשלילה הוא אמר לי, 'אה, חבל'"…

מן הארכיון (המארקר, 2012):
גופי השידור משלמים ליוצרים להפקת דוקו כ-400 א' ש'. את השאר הם מקוששים מקרנות הקולנוע.
"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" עלה 500 א' ש' מכספי ומעוד כסף פרטי.
וכמה עולה הפקת ערב אחד של ריאליטי בטלוויזיה הישראלית?

עלות פרק של "The voice" היא 1.2-1 מיליון שקל ושכר חמשת המנטורים הוא כ-2.7 מיליון שקל; עלות פרק של "הישרדות" ושל "היפה והחנון" היא בין 600 ל-800 אלף שקל; עלות פרק של "מאסטר שף" היא 600-500 אלף שקל, תוך שארבעת השופטים עולים כ-90 אלף שקל לפרק; עלות פרק של "ארץ נהדרת" היא כ-900 אלף שקל. ההשקעה הגדולה ביותר נרשמת בתוכנית של קשת "האח הגדול": ההשקעה הראשונית בתוכנית הייתה יותר מ-10 מיליון שקל, ולאחריה עולה כל פרק בין 800 אלף למיליון שקל

לקט פייסבוק

עליתי על הרכבת האחרונה לנהריה, כדי להציג את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחוג בית בעיר [הרכבת לעכו/נהריה היא הרכבת שנסעתי בה הכי הרבה במסגרת הרפתקאותיי בדרכים עם הסרט]. שמחתי לשמוע לאחר האירוע מבתם של בעלי הבית (ילדת סבנטיז) שלא הכירה כלל את הספרים אבל נשבתה בהרפתקה שגררתי אותה אליה.
ועכשיו כתבה לי אמא מאוכזבת שהגיעה אחה"צ לסינמטק עם 3 ילדים, אבל אזלו הכרטיסים:( משם חוזרת היום במוניות: נהריה>חיפה>ת"א. ככה זה עם הסטטוס קוו התחבורתי, ובל נשכח שבחיפה בהחלט יש אוטובוסים בשבת.

שילחתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
היום אגיע איתו למרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל ב-12:15, ולאחריו יתקיים דיון בהשתתפותי. קדימה לימימה

מחכה שהרכבת מהוד השרון תוליכני בחזרה ליפו אחרי הקרנה מרגשת ורוויית טישוז רטובים מדמעות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל עם סטודנטים נפעמים בכל הגילים, מרצים ואורחים בקמפוס היפה בישראל, שבקרוב יבנו בו כמה מגדלי ענק, והנה מייל מ-ל':
"זה עתה שבתי מבית ברל ורציתי לדווח שגם עכשיו, בפעם השנייה שלי, דמעתי למן הרגע הראשון. זאת ועוד, חברתי הציניקנית בת דור תש"ח שישבה לידי דמעה מההתחלה ועד הסוף וגם חייכה מאוזן לאוזן רוב הזמן. צריך לצלם את תגובות הקהל בלייב. תודה לך 2X"

אורון שמיר באתר סריטה על תחרות פרסי האקדמיה:
"…גם כאן אפשר למצוא כבר סרטים שהוקרנו וזכו להצלחה, בין אם בפסטיבלים או מעבר לכך. סמנו לעצמכם את להיט הסינמטקים של דבורית שרגל, ״איפה אלי קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?״ בתור עובר כמעט ודאי לשלב הבא, שכן אותו חברי וחברות האקדמיה ודאי כבר מכירים עוד לפני התחרות…"

* הערב מול גלעד היה ממש חמוד. הוא החל בקטע משעשע, כשבארוחת שישי בתה של המארחת אמרה לאמה, שכנראה הפצירה בה לצפות בסרט, "אין לי מושג מי זאת הנאריקי הזאת". אני צחקתי, אבל אמה אמרה לה, "את יודעת שזאת הבמאית, נכון?" הילדה (31) לא ידעה את נפשה ואמרה שזו הפדיחה הכי גדולה בחייה. איחלתי לה שזו גם תישאר הפדיחה הכי גדולה, כי זה ממש שטויות, ולא כל אחד חייב להכיר את נוריקו, או את הספרים שבעקבותיהם יצא איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כדי להבין וליהנות. וכך היה, הילדה באה למועדון כי לא היה לה נעים ממני, נהנתה ביותר ואמרה לי אחרי הצפייה שהיא שמחה על הפדיחה.
גלעד הוא הקיבוץ הכי משקיען עד כה ברמת התחקיר לקראת הסרט, וראו את החלון בכניסה לחדרוכל (בצילום, כולל תמונתה של אנה ריבקין-בריק ליד ערכת כיבוי האש:)) שהכינה שלומית מזר (אחות של שחר אילן, איזה עולם קטן), ביולוגית שעשתה הסבה מקצועית.
עוד בערב הלוהט: עוגות חסרות תקדים שהכינה דניאל, שגרמה לי לאכול שתי פרוסות (טריקולד ופקאן טבעונית) לפני השינה!
השכמתי קום כאילו אני ביפו, טיילתי וצילמתי, וגם עליתי על מגדל המים בלי ליווי מבוגר.

* איכשהו תולעת ספרים שבמזא"ה בת"א ידועה הרבה פחות מאחותה הגדולה שבכיכרבין, אך חמודה יותר, אלא שאנשים טועים לא פעם בין האחיות. גם הערב הגיעו כמה אנשים קצרי נשימה רגע לפני שהחלה ההקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואף לאחר מכן. קהל קשוב ומתעניין: חוקרת מוח בביקור מולדת נסעה במיוחד שעה באוטובוס מהרצליה לת"א, וגם הזמינה אותי להתארח אצלה באמסטרדם, חברה מהאוניברסיטה מלפני עשרות שנים, קוראי ולווט שהתגעגעו, נערה שקראה את הבלוג בתיכון, ועכשיו כבר גומרת תואר ראשון, תומכי הדסטארט, ועוד. אחת מהצופות שאלה אם יש עוד ספרים בסדרה בהם מפגישים ילדים מתרבויות שונות, כמו אוה ונוריקו סאן, וכמה חבל שאין, אחרת שאלה למה הכי אהבתי את הספרים הללו, כי ללאה גולדברג היו ספרים טובים יותר, והסברתי שמבחינתי סוד הקסם היה הילדים האמיתיים שבספרים, אחרת סיפרה שזו הפעם השנייה שהיא צופה בסרט, ושוב בכתה, ושוב נשמרה שלא לגעות בבכי, ושאלה אם אני יודעת מה מקור הבכי שלה, והיו עוד אמירות ותובנות מאלפות.
להתראות בסינמטק ת"א ב-19 במאי (אלא אם אתם מגן שמואל, שם אהיה מחר), ועד אז אדווח מהפסטיבל בניס אליו אטוס בקרוב. Au revoir!

נורית אסיאג: אז סוף סוף ראינו את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן" של Dvorit Shargal. עשיתי את זה בהרכב תלת דורי, עם אמא שלי (שנהנתה והתפעלה והתרגשה) ועם דור ההמשך, שגם הם נהנו מאוד. מיקה, כיאה למתבגרת, אמרה "חוץ מזה שזה סרט יפה ומרגש הוא גם מראה שצריך ללכת בעקבות החלומות", ועמרי, כיאה לבן 8 חובב סושי ואלוף צ'ופסטיקס, חיכה בהתרגשות למפגש עם נוריקו סאן, ופסק "הכי אהבתי את החיפוש ושהיא התרגשה כשפגשה את היפנית".
תודה דבורית, הסרט מדהים ובדיוק באורך הנכון ובנוי נפלא. דוקו-מתח-מרגש במיוחד.
(בתמונה: עמרי ומיקה הילדים מרמת גן מחכים לנוריקו סאן מיפן. צילום : מיקה)

* אחרי תשעה ימי גלות, חזרתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?לסינמטק ת"א, לאולם קטן ומלא עד אפס מקום. בקרוב אשמיע קלישאות כמו אין כמו בבית, ואז באמת אפשר יהיה לתלות אותי וזהו. הצופים, שחלקם קראו את הכתבה ב"הארץ" בסופשבוע שאלו אותי מה הם, כקהל, יכולים לעשות כדי שהסרט יגיע לטלוויזיה הישראלית. עניתי שיעשו מה שעולה בדעתם, מה שבא להם, כי "אני איתם [עם ה-TV] גמרתי", כמו שאומרים אצלנו בעדה. היה אשכרה מחמם לב ומרומם נפש

פעם ראשונה הקרנה לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תחת כיפת השמיים (אוהל ענק כבר היה) במרכז הקהילתי בכפר ויתקין. לראשונה, כך סיפרו פה, הגיעו שלושה דורות לאירוע לוותיקים. בת 14 סיפרה שגם היא הכי אוהבת את נוריקו ואפילו הירשו לה לישון על הרצפה כמוה, אישה אחת סיפרה שאנה ריבקין ניגשה אליה ואל משפחתה כשטיילו בעתיקות קיסריה וביקשה לצלם אותם. בהמשך סיפר להם חבר שהם מככבים על שלט פרסומת לישראל בשבדיה. שלישית קמה והודתה בשם הקהל על שהחזרתי אותם לילדות, אחרת ביקשה לנשק אותי על שתי הלחיים ונעתרתי. נציגת ילידי האייטיז התפעלה מטיוליי ברחבי הארץ עם הסרט. ועכשיו אני באוטובוס, עושה דרכי לג'פה הייטס, וברדיו אני שומעת שיש איזה משחק איפשהו?

* תושבי הגליל התחתון בלחץ לקראת הסטטוס הזה, בו הבטחתים שאתאר איך הייתה ההקרנה במרכז קהילתי משגב, בו צפו הלילה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. קרו כל כך הרבה דברים בנסיעתי צפונה, עד שאין לי ברירה אלא לתאר אותם מהתחלה. הגעתי לעכו ממש מוקדם, ומיקי שטיין אספה אותי וערכה לתיירת מיפו שלא ביקרה כנראה מעולם בחבל משגב וביישובים הסובבים סיור חפוז. בין היתר הגענו ליישוב יעד (בצילום אני חותמת על ספרי נוריקו-סאן במהדורה המחודשת, שמיקי ואחותה רותי, שאירחה אותנו, קנו לנכדים). הבתים הללו על צלע ההר ובכלל הנופים היפהפיים של האזור רק יחמיצו את לבותיהם של כל מי שמאופסנים בדירות שיכון עירוניות. אבל הלאה, למה להתלונן באמצע הלילה?
מיקי, לא תאמינו, הייתה באותה כיתה בטוקיו עם אווה, הילדה השוודית שבאה לבקר את נוריקו סאן בספר, וגם נתנה לה במתנה את הספר בעברית, אותו קיבלה בארץ ממש לפני שטסה ליפן עם הוריה, שהיו בשליחות המדינה. נו, מי עוד טס ליפן בשנות החמישים של המאה העשרים? סיפרנו את סיפורה של מיקי בפני האולם האשכרה מלא ולגמרי נדהם. הזוי? לא ייאמן? אכן כן.
אחרי ההקרנה ניגש אלי איתן מנאות מרדכי, שם צולמו ילדים לאחד הספרים המוזכרים בסרט, הראה לי את הספר החתום ע"י אנה ריבקין, שהביא מהקיבוץ, וסיפר לי איך כל הילדים בכיתה קינאו בילדים המצולמים, שקיבלו כל הזמן צ'ופרים וממתקים, והיו מזנבים במטעמים הללו בתום יום הצילומים. בשנה שעברה, בפגישת מחזור, שחזרו הילדים את הצילומים שנעשו בשלהי שנות שישים.
כמו בפעמים אחרות, גם הלילה אנשים יצאו בעיניים בורקות והודו לי על שהחזרתי את אדמומית הילדות ללחייהם. איזה כיף לי, אפילו שהרכבת תגיע לת"א רק לקראת אחת לפנות בוקר, ואפילו לא לתחנה הרצויה, ושאצטרך למצוא כרכרה שלא תהפוך לדלעת עד שאגיע לקטנוע שלי

* במסגרת סיורי סעי וטיילי במרחב הישראלי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הייתי היום בשכונת גילה בירושלים, משכונות הטבעת שנבנו אחרי מלחמת ששת הימים, שבאינתיפאדה השנייה טווחה מבית ג'אלא ומאל ח'דר (מרעננת את השכלתי). כלת השמחה, נערת היומולדת, הופתעה עד מאוד, והייתה בהלם קל כשהגיעה וראתה מה ארגנו עבורה אחיה, שזכרו את חיבתה לאלה קרי מילדותה בשנות החמישים. ארכיאולוגית מהקהל אמרה לי שזה ממש כמו אצלם, לוקחים כד בן 2,000 שנה ומתחקים על עקבותיו, וצלם האירוע שאל אם אנה ריבקין ביקשה את אישורי ההורים לצלם את הילדים.

מיילים

* מייל מפריז, מקולנוענית שצפתה ב-Where Is Elle Kari and what happened to Noriko-san? בניס, בהחלט משביח את הסו"ש ואת החג הלבנבן:

Your documentary stands perfectly even when one has no prior knowledge of the two little girls, it is such a beautiful and emotional journey! J
I’d be very honoured to try to help you get more interest, even though I see from the net that your film is widely known already which is wonderful

* איתמר וכסלר:

…אני אדם שממעט להשתמש בסופרלטיבים ולכן אסתפק ואומר שברגע מסוים מחיתי דמעה… גם אני גדלתי על הספרים האלה, והיה מפתיע ללמוד כל כך הרבה מן המסע הבלשי שערכת בעקבותיהם. מעבר לכך, הפשטות שבה עשוי הסרט אינה רק חלק מן החן והיופי שלו, אלא היא זו שגם יוצרת את העניין בסיפור (ואת זה אני אומר כאדם שאינו חובב גדול של סרטים דוקומנטריים, בין היתר כי פעמים רבות אני מוצא את עצמי מנמנם מול סיפורים טרחניים)… אלמלא הכתבה ב'הארץ' לא הייתי טורח, ואשתי הופתעה מאוד כששאלתי אותה אם היא רוצה לבוא. היא אמרה שהתכוננה ללכת עם חברה, כי לא עלה על דעתה לשאול אותי בכלל […]
את נוריקו סאן וגם את אלה קרי אני מכיר עוד מן הספרייה בבית הילדים בקיבוץ, וגם כאן היה טמון ערך מוסף גדול מאוד, כי הסרט שלך הוא מין מכונת זמן שפעלה עלי בדיוק כפי שהעוגייה פעלה על פרוסט. אני לא חושב שאני יוצא דופן בעניין זה. אני מניח שכל בני גילנו שרואים את הסרט מגיבים בצורה דומה, בכל אופן אלה שיש להם לב.
אחד הדברים העולים מן הסיפור סביב עשייתו של הסרט הוא חוסר-התרבות הכל כך עמוק שמאפיין כה הרבה ממה שקורה כאן סביבנו. לצערנו, דווקא חסרי הלב הם אלה שקובעים כאן מה ראוי ומה לא, ולכן כל כך חשוב בעיני המעשה שלך…

גמרתי עם פלאפון

זהו סיפור מעט אנכרוניסטי, מאחר שהיום אנשים עוזבים את החברה הסלולרית שלהם שלוש פעמים בחודש בעבור עסקה טובה יותר, אבל אני, כרגיל, לומדת הכל בדרך הקשה מאוד.
מכירים את זה שחוזרים אל האקס?
חזרתי אל אקסים אלו ואחרים כמה פעמים בחיים, וכרגיל יש לזה את היתרונות והחסרונות.
האקסית שחזרתי אליה בשבוע שעבר היא סלקום.
אחרי שלושנים וחצי עם פלאפון הבנתי שאי אפשר יותר.
באוקטובר האחרון נסעתי למרכז השירות כדי לצמצם את חבילת הגלישה ולשלם כמה שפחות.
אמר לי המוכר המאוד נחמד, יש לי הצעה בשבילך משומשו, 115 ש' בחודש יחד עם טאבלט. הכי זול שיש. אמרתי: אבל אנלאצכה טאבלט, ממש לא. אמר לי: מה אכפת לך, קחי. שאלתי: ואם אני עוזבת את פלאפון? אמר לי, כלום, אז עוזבת.

אז לקחתי וחתמתי על חוזה. נכון, לא קראתי אותו כשחתמתי כי המוכר היה כה נחמד, והוא בעדי, רוצה שאשלם כמה שפחות. עברו חודשיים, והנה אני רואה שהמחיר כבר לא 115 ש' אלא עלה בכמה שקלים. התקשרתי לשאול מה קרה, אמרו לי: אה, את שולחת יותר סמסים משמכילה חבילת הגלישה. שו? למי? למה? "חפשי באתר", אמרו לי. טוב, אי אפשר למצוא, אבל לא משנה. כלומר, החבילה שלי מה-זה מוגבלת: בסמסים, בגלישה, בשיחות.

בינתיים התברר שסלקום מציעה חבילה ב-75 ש' בחודש (לשנה), סמס, שיחות, גלישה – חופשי. אז עברתי מיד. ואז, רק אז התברר לי שהטאבלט שאין לי שום שימוש בו נשאר איתי לנצח, ושיש לי שלוש שנים פחות חודשיים לשלם עליו 44 ש' בחודש! נחנקתי. מה אעשה איתו? התקשרתי למוקד. בלה בלה בלה. סעי למרכז השירות, דברי עם המוכר.

נסעתי. ת' לא היה, אז הפנו אותי למנהלת הסניף, ק'. חיכיתי לה שעה ועשר דקות. אמרה לי: אבל חתמת, וגם קיבלת שתי חשבוניות, למה לא אמרת כלום? עניתי: כי לא בדקתי את החשבונית שורה שורה. אמרה לי: לא מבטלים עסקאות. אמרתי לה, טוב, כמה עולה הטאבלט הזה. אמרה רגע, בודקת. 1,600 ש'. אמרתי לה: נראה לך שבאתי לצמצם עלויות ואז אקנה טאבלט שאנלאצכה במחיר מטורף? "חתמת", חזרה כתוכי (חוקית, משפטית, פלילית, היא מכוסה. חתמתי בטיפשותי, כי האמנתי למוכר ששיטה בי). אמרתי: מה שהיה צריך ת' לומר לי זה: הטאבלט עולה 1,600 ש' ותשלמי עליו עכשיו שלוש שנים, 36 תשלומים. לא אמר מילה וחצי מילה על כך.

נפרדתי מהמנהלת בהבטחה שתבדוק (אם הוקלטה השיחה שלי במוקד השירות), מה נאמר ביני לבין ת'. הבטיחה שתחזור אלי תוך 48 שעות. ברור שלא חזרה אלי מעולם.
אגב, הטאבלט המיותר עולה בזאפ 999 ש'. פלאפון עצמה מוכרת אותו עכשיו ב-1,197 ש'.

שעה לאחר מכן צלצל הטלפון: מישהו ממוקד השירות של פלאפון, שלא ידע את שמי (רק כתוב לו ברשימות שהלקוחה ערקה), אמר שיש לו להציע לי עסקה ב-59 ש' בחודש, שיחות וסמס חינם, גלישה 3 ג'.
אמרתי לו: סבבה, בתנאי שתעיפו ממני את הטאבלט הארור.
אמר לי: זה לא.
נפרדנו.
למחרת, עוד שיחה מפלאפון: 59 ש' בחודש. אמרתי: סבבה, רק קחו ממני את הטאבלט. אמרה לי: זה לא. נפרדנו.

עבר כמעט שבוע. התקשרתי למוקד השירות של פלאפון וסיפרתי את הסיפור. אמרתי, בואו נגיע לפשרה, תנו לי לשלם לכם על הטאבלט המיותר בתשלום אחד, היום, במחיר שאתם מציעים אותו באתר כעת: אמרו לי לא. יש מסמכי עסקה.

מסקנות (לאנשים אטיים, כל השאר יודעים):
1. לא לקנות שום מכשיר, לא טלפון ולא אחר אצל החברות הסלולריות. גם לא כשאומרים לכם "קחו". איש לא יספר לכם את האמת. כולם שקרנים.
2. כשמציעים לכם משהו, אפילו בחינם, סרבו מיד. אין מתנות חינם. בטח שלא בסלולריאדה.
3. אל תחתמו על כלום בלי שקראתם מילה מילה.
4. למכירה טאבלט במחיר מציאה (אספוג את ההפסדים). רק שחררו אותי ממנו (עדכון: נמכר בכמעט חצי מחיר).
עדכונים, 4.2.16
– בסוף הגיעו איתי לפשרה והורידו לי 400 ש' ממחיר הטאבלט.
– שנתיים אחרי הפרשה גמרתי לשלם על טאבלט מזורגג שנכפה עלי.
דרשתי מפלאפון גמר חשבון. אין לדעת, הרי חשבונות כאלו הם כמו עוף החול, ואני רואה את עצמי בודקת עוד שנים, שנים, שלא יורדים לי 44 ש' בחודש מפלאפון.

עדכון: 22.2.16
מתברר שפלאפון לא למדה לקח וממשיכה עם תעלול הטאבלטים שלה.

טאבלטמזורגג 001טאבלטמזורגג2 001

מה סבא שלך עשה בשואה?

שלוש הערות בלתי קשורות

1. לפני כמה שנים הייתי בכנס באירופה. בקבלת הפנים שתינו קמעא. בחיי שקמעא, ובדרך חזרה למלון ישבתי באוטובוס ליד הברנש הגרמני שבחבורה.
מאחר שכאמור שתיתי (לא יותר מכוס יין זעומה), ניסיתי להתבדח איתו ואמרתי לו משהו כמו, מגרמניה, אה? מה סבא שלך עשה בשואה?
הבנאדם ממש לא צחק, הרצין, ואשכרה ראיתי את חומת ברלין נבנית מחדש בינינו.
להמשיך לקרוא

טיסתך בוטלה

Frankfurt airport, Germany’s largest, told the dpa news agency Monday that 180 flights had been canceled because of icy conditions caused by freezing rain overnight.

בהתחלה עוד צהלנו בגלל השלג. שלג זה באמת משהו רך ונעים, לפחות אם מבוססים בו במגפיים או מסתכלים על הפתותים הנופלים ואם מתעלמים מהקור שבמקרה הוא נושא בכנפיו.

IMG_0002
להמשיך לקרוא

על החיכיון

את השורה התחתונה של הפוסט אני יכולה לכתוב כבר עכשיו ולחסוך לכם את שתי הדקות שתקדישו לקריאתו: תפסיקו לחכות. ואני מתכוונת, באופן כללי. לאף אחד ולשום דבר. אף פעם.

למרבה הצער, רוב בני האדם עסוקים כל חייהם בחיכיון, ותוך כדי החיים מתמסמסים להם מבין האצבעות. הם מחכים להצעת עבודה ולשיחות טלפון, ולחתונה, ואז לגירושין, וללידה, ולכך שהילד יגדל ויפסיק לבכות, ויתחיל לישון, ושיצמחו לו שיניים, ושילך, וכנהלאה. או שהם מחכים לחופשה השנתית ומעבירים 11 חודשים וחצי בעבודה תוך שהם מפנטזים עליה. ואז נגמרת החופשה, והם מתחילים לחכות לחופשה הבאה. הם מחכים לחגים ואז מייחלים שיעברו כבר. הם יוצאים לטיול וכבר חולמים להגיע למלון בערב ולחלוץ את הנעליים הכואבות.
להמשיך לקרוא

אלקטרה, סיפור מהגיהנום/ פוסט אורח

בדרך כלל המקום הזה משמש לי לקיטורים על כל הרעות החולות שבעולם.
היום אני מארחת בו חבר שגם הוא אוהב לקטר. קבלו את בעל המקרר הזוהר.

בוקר מופז אחד הפריזר הפסיק לעבוד וכל המוצרים הופשרו. מדובר במקרר Liebherr גרמני יקר ערך (שלא מפסיק לעשות בעיות מהיום שנרכש). בישלתי מה שאפשר היה וזרקתי את כל היתר.
בין לבין ניסיתי להשיג שירות. השעה 09:00.
המתנה ארוכה. ג'ינגל: "באלקטרה חוויית קנייה מושלמת".
להמשיך לקרוא

האם אנדרואידים סינים חולמים על אייפד?

נכון שמעתם לא פעם שהזול הוא היקר? נכון הגבתם בהנהוני ניצחון (אם אתם מחובבי טי שירט ב-500 ש'), או בביטול (אם אתם מאלו שקונים תחתונים בעשרה ש')?

משאת נפשי בחודשים האחרונים הייתה אייפד. בעיקר אחרי שראיתי ביצועי כתיבה בבלוג  וורדפרס. וואוו, אמרתי, וגם פששש, וגם "גם אני רוצה". אבל מה, אייפד זה יקר. יום אחד, כמו באגדות, סיפר לי חבר שיודע דבר או שניים על קניות: שמעי, קניתי טאבלט סיני בפחות מ-200$ ברשת. עיני הירקרקות נדלקו באור יקרות. פחות מ-800 ש' ויהיה לי דמוי אייפד ששוקל שני גרם איתו אוכל לשוטט ברחבי העולם? או לפחות ברמת גן? שיואו, אני לא מאמינה שיהיו לי חיים כל כך טובים.

הזמנתי בקשיים לא מעטים דרך עליבאבא טאבלט ב-198$ (ו-99C) והתחלתי לחכות. אחסוך את תיאור ההמתנה שנמשכה כמעט חודש, את מיליון ושניים המיילים שהרצתי ביני לבינם בניסיון להבין איפה התכשיט שצריך היה להגיע אחרי 15-20 יום (הובטח מעקב אחר מסעותיו בעולם בעזרת מספר הזמנה), ועוד עניינים. לא משנה. אחרי חודש פחות יומיים הוא הגיע, ארוז היטב.

והוא אפילו עובד. והחבר, שבינתיים קנה לטאבלט שלו עוד טאבלט חבר כדי שלא יהיה בודד בישראל המנוכרת, ואפילו יתרבה בתנאי שבי, עזר לי בהתקנת האפליקציות הראשוניות וכן להיפטר מהפולנית (או היוגוסלבית) שהשתלטה על שפת הדיבור בטאבלט שלי.

ואז ניסיתי להתחיל לכתוב בו בבלוג, אבל זה לא ממש מצליח (אי אפשר לסמן מילים ולכן גם לא להכניס לינקים, האדמין מרקד, ועוד). וגם לא לסנכרן בין שתי תיבות המיילים שלי. וכשניסיתי להוריד אינסטגרם לאנדרואיד קיבלתי הודעה שהטאבלט שלי, הסיני הקטן, לא מוכר, ולכן אי אפשר.

נו, הפקתי לקחים? חלקית. יכולתי לדעת זאת מראש? לא ממש. בינתיים אני יכולה רק להשתעשע מעט, אבל לחרוש איתו ברחובות? עוד לא. אך אני אופטימית: יום יבוא והאפליקציות כולן יתאימו גם לטאבלטים אנדרואידים חמודים ומוזרים מסין.
בכל מקרה,
片剂

片剂我爱我的片剂