אלקטרה, סיפור מהגיהנום/ פוסט אורח

בדרך כלל המקום הזה משמש לי לקיטורים על כל הרעות החולות שבעולם.
היום אני מארחת בו חבר שגם הוא אוהב לקטר. קבלו את בעל המקרר הזוהר.

בוקר מופז אחד הפריזר הפסיק לעבוד וכל המוצרים הופשרו. מדובר במקרר Liebherr גרמני יקר ערך (שלא מפסיק לעשות בעיות מהיום שנרכש). בישלתי מה שאפשר היה וזרקתי את כל היתר.
בין לבין ניסיתי להשיג שירות. השעה 09:00.
המתנה ארוכה. ג'ינגל: "באלקטרה חוויית קנייה מושלמת".
להמשיך לקרוא

האם אנדרואידים סינים חולמים על אייפד?

נכון שמעתם לא פעם שהזול הוא היקר? נכון הגבתם בהנהוני ניצחון (אם אתם מחובבי טי שירט ב-500 ש'), או בביטול (אם אתם מאלו שקונים תחתונים בעשרה ש')?

משאת נפשי בחודשים האחרונים הייתה אייפד. בעיקר אחרי שראיתי ביצועי כתיבה בבלוג  וורדפרס. וואוו, אמרתי, וגם פששש, וגם "גם אני רוצה". אבל מה, אייפד זה יקר. יום אחד, כמו באגדות, סיפר לי חבר שיודע דבר או שניים על קניות: שמעי, קניתי טאבלט סיני בפחות מ-200$ ברשת. עיני הירקרקות נדלקו באור יקרות. פחות מ-800 ש' ויהיה לי דמוי אייפד ששוקל שני גרם איתו אוכל לשוטט ברחבי העולם? או לפחות ברמת גן? שיואו, אני לא מאמינה שיהיו לי חיים כל כך טובים.

הזמנתי בקשיים לא מעטים דרך עליבאבא טאבלט ב-198$ (ו-99C) והתחלתי לחכות. אחסוך את תיאור ההמתנה שנמשכה כמעט חודש, את מיליון ושניים המיילים שהרצתי ביני לבינם בניסיון להבין איפה התכשיט שצריך היה להגיע אחרי 15-20 יום (הובטח מעקב אחר מסעותיו בעולם בעזרת מספר הזמנה), ועוד עניינים. לא משנה. אחרי חודש פחות יומיים הוא הגיע, ארוז היטב.

והוא אפילו עובד. והחבר, שבינתיים קנה לטאבלט שלו עוד טאבלט חבר כדי שלא יהיה בודד בישראל המנוכרת, ואפילו יתרבה בתנאי שבי, עזר לי בהתקנת האפליקציות הראשוניות וכן להיפטר מהפולנית (או היוגוסלבית) שהשתלטה על שפת הדיבור בטאבלט שלי.

ואז ניסיתי להתחיל לכתוב בו בבלוג, אבל זה לא ממש מצליח (אי אפשר לסמן מילים ולכן גם לא להכניס לינקים, האדמין מרקד, ועוד). וגם לא לסנכרן בין שתי תיבות המיילים שלי. וכשניסיתי להוריד אינסטגרם לאנדרואיד קיבלתי הודעה שהטאבלט שלי, הסיני הקטן, לא מוכר, ולכן אי אפשר.

נו, הפקתי לקחים? חלקית. יכולתי לדעת זאת מראש? לא ממש. בינתיים אני יכולה רק להשתעשע מעט, אבל לחרוש איתו ברחובות? עוד לא. אך אני אופטימית: יום יבוא והאפליקציות כולן יתאימו גם לטאבלטים אנדרואידים חמודים ומוזרים מסין.
בכל מקרה,
片剂

片剂我爱我的片剂

לא, אני לא יודעת מי זאת החברה לשעבר של דנה ספקטור, אבל

מאז שישי האחרון, כל עלמה שאני פוגשת שואלת אותי את השאלה שבכותרת. למי שלא יודעים במה מדובר (כלומר לא קראו את טורה האחרון ב-7 ימים): חברה של דספקטור, אותה הכירה ברשת, אישה חכמה וקרירה, כך להגדרתה, הגיעה לבקרה בביתה ושיחקה לה במחשב. משחזרה הספקטור למחשב לאחר כמה שעות, התברר שהחברה הטפשונית שכחה לסגור את הג'ימייל שלה. דספקטור תרה באובסס אחרי כל אזכורי שמה ומצאה שם הררים של הכפשות מכל סוג.

השאלה הכי פחות חשובה בסיפור, כך לדעתי שהיא כנראה דעת מיעוט, היא מי האישה הזו, הסובלת מתסמונת בי פולארית בבלוטת המוסר. מה זה משנה? ונניח שאני מכירה אותה, או קוראת חלילה את מכתמיה המדהימים ברשת. so? זה לא שאני במסע רכש אחר חברות חדשות, אז ממה יש לי לחשוש?

אבל מה שכן, דווקא יש לי פתרון למצוקות מסוג זה. זה יישמע אולי אידיוטי במקצת, נאיבי ולא רלוונטי, אבל העצה פשוטה ביותר: אל תכתבו מילה רעה על איש, לאף אדם, במייל שלכם, בשום נסיבות. לתפיסתי (שהתגבשה אחרי כמה שנות מיילים וכמה מעידות חמורות, שלי או של אחרים), ההתייחסות למייל האישי צריכה להיות כאל לוח גלוי לכל. נשמע בעייתי? נכון, אבל מה לעשות. היה ושיגרתם מייל למאן דהוא, רשאי הוא לעשות בו כרצונו ואף להפיצו לכל. נכון, זה לא יפה, זה לא אנושי, אבל חוקי. ועוד לא התחלתי לדבר על טעויות במשלוח או על שרשור שהשתבש.

לא תאמינו כמה החיים יכולים להיות נפלאים ברגע שהמיילים שלכם חפים מלשונות אש מתפתלות ומלחששות. באמת. יש בכך סוג של רוגע לא מצוי. לא ריאלי, פתרון הפלא שלי? אוהו. תתפלאו.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שהפכתי לנזירת זן או לבודהיסטית. על הכביש למשל אני מקללת חופשי כל בעל גלגלים ורגליים. אבל מה, הכל נשמר בתוך הקסדה שלי.

אותו דבר, אגב, באשר לתמונות שלכם או לסטטוסים בפייסבוק או לציוצים בטוויטר. יש להתייחס אליהם כאילו כל העולם רואה זאת בכל רגע נתון. גם אם אתם במוד רק לחברים, או רק ל-20 חברים. צריך להבין: כל מה שבוקע מפיכם או ממקלדתכם סופו לפרוח לאנשהו. תגידו, אז מה, אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל כלום אף פעם? והתשובה היא לא. למה? כי אנחנו בני אדם מלאי מגרעות וכשלים מובנים, יצורים ירודים לגמרי, למרבה הצער.

לכן עדיף, כמו שאמרתי, פשוט לסתום. להיות הכי קורקטיים במיילים שלכם, ולא להחליף מסכת היטנפויות על איש. רוב הסיכויים שאיכשהו ומתישהו זה יגיע אליו. ואין לי ספק שכל אחד נתקל כבר בסיטואציה כזו, בה היה פוגע או נפגע במהלך הקריירה האינטרנטית שלו.

אמצו את הגישה הזו, והודו עליה לבורא עולם כל יום.

ובאשר לחברה של ספקטור, אני מאמינה שהיא דווקא רצתה שספקטור תדע מה היא חושבת עליה, שהרי כמה אוויל יכול אדם להיות ולשכוח לצאת מתיבת המייל שלו במחשב זר?

רוצים לגנוב תל-אופן?

אני לא מאמינה שאני, בעלת מוסר-העל-כלילת-המידות, כותבת כאלו מילים, אבל אין אלא להודות בפה מלא: גונבי אופניים, מצאתי לכם את עסקת חייכם. אם תגנבו תל-אופן איש לא ישים לב להיעדרם ואיש לא יחפש אתכם. או אותם. כ-1,500 זוגות שילחה עת"א לדרכם לפני שנה בערך. מעניין כמה נותרו, לאור חוסר העניין של העירייה בשימור הרכוש שלה.

מעשה שהיה כך היה. לפני כשבוע וחצי צמח פתאום זוג תל-אופן בחדר המדרגות בבניין היוקרה בו אני מתגוררת. ביום הראשון רק לכסנתי מבט לירקרקים שהיו נעולים במנעול חדש וכלל לא תל-אופני. ביום השני אמרתי ממממ, מעניין. ביום השלישי התקשרתי למוקד 106. המוקדנית התרגשה מאוד, נתתי לה גם את המספר הסידורי של האופן, משוכנעת בטיפשותי שתרים אחריו בכל העיר. היא הבטיחה שמיד תעביר למוקד התל-ים וצ'יק צ'ק יקחו אותם הביתה, שהרי אין מצב של שכירות למשך כה הרבה זמן ואף לא קשירה במדרגות, גם לא למטרות עינוג. כה מבסוטה הייתי מהאזרחות הטובה שגיליתי ומיעילות ה-106.

אבל כמו שיכול כל קורא בלתי מיומן להבין, בעיקר זה הבקיא בנעשה במולדתו, שמחתי הייתה מוקדמת. בתום שבוע עסוק בו אני עולה ויורדת במדרגות, שמתי לב שהזוג עוד שם. לא זז מילימטר, נעול ונצור.

ובכן חזרתי אתמול בלילה הביתה והתקשרתי למוקד שוב. המוקדן הצליח לאתר את פנייתי הקודמת, וארגן לשנינו שיחת ועידה עם המוקדנית בתל-אופן. מהשיחה מלאת הכשלים הבנתי שאין לתלים שום דרך מעקב אחר האופניים שלהם, שבאופניים אין צ'יפ המורה למוקד איפה הם, ושגם אם תקחו היום שמונים זוגות ותזרקו לים איש לא ישים לב. הסיבה שלא לקחו את האופניים במשך שבוע, כך לדבריה, היא שבבניין (היוקרה) שלי יש קוד נעילה לדלת. אמרתי לה, אבל בשביל מה יש לכם את מס' הטלפון שלי? הרי יכולתם להתקשר? לא הייתה לה תשובה. בקיצור, אמרה לי, בשעות הקרובות יבואו לאסוף את האופניים המנותקים מעמם. זה מעשה שעושים רק בשעות הקטנות, הסבירה לי. אני מצדי נידבתי את שעות השינה שלי ואמרתי לה, אם לאנשי האופן תהיה בעיה להיכנס או למצוא, שיתקשרו אלי, אבוא להצילם!

הם לא התקשרו, ובבוקר קמתי מאושרת כיונק דבש, יצאתי החוצה (אחרי שאספתי את העיתונים), ו— נכון! האופניים היו באותו מקום בו השארתי אותם חמש שעות קודם! השעה הייתה שש וחצי בבוקר והתקשרתי עצבנית למוקד 106. המוקדן היה פחות עירני ממני, התעצבן על שצעקתי עליו, ואמר שתכף יפנה למוקד התל-אופן. אמרתי לו שמאחר שהעיריה נכשלה בעבודתה, שייתן לי תמספר שלהם, אני כבר אטפל בסיפור. ענה לי הלה: אין להם טלפון, והבטיח להתקשר אלי חמש-עשר דקות לאחר מכן.

אוקיי, ברור שהכי לא, כמאמר לירון ויצמן, אז גיגלתי שנייה ומצאתי את המספר של תל-אופן, כוכבית 6070. התקשרתי, חיכיתי, דיברתי, הסברתי, אמר לי מוקדן התל החדש דברים הפוכים למה שאמרה לי שבע שעות קודם החברה שלו, אבל שכנעתי אותו, והוא הבטיח שהוא כבר שולח גרר לאופן. ואכן, אחרי חצי שעה שמעתי קרדומים בחדר המדרגות. מאחר שהרעש לא פסק יצאתי החוצה, והנה איש האופן עם קאטר באורך חצי מטר חותך את המנעול. רק מה הבעיה? המנעול עטוף היה בבד משיי, והוא נאבק בו. נו, אז הבאתי לו מספריים, ובשעה טובה פינו כולם את חדר המדרגות: האיש, האופניים הירוקים, הקאטר הענק והמנעול עטוף המשי.

ועכשיו אני מחפשת מאבק חדש להשקיע בו את האנרגיות השליליות היצירתיות שלי.
אולי אלך על להזיז את הים טיפה קדימה.

קדחת המטבח

במדינת כל בשלניה בה אנשים לוחשים לעגבניות, עוגבים על לחמים ולוחמים על הזכות לשלם על פיתה עם ממרח שוקולד עשרות שקלים, אני מהווה חריג יוצא דופן (מממ, הכפלה לא תקנית). לפני עשור עוד הייתי מוצאת את עצמי שוקדת על סלט פסטה נוסח אורנה ואלה פעם בירח מלא. אם להודות זו הייתה פסגת הקולינריה שלי. אבל מאז אני רק מתדרדרת מדחי לדחי. ככל שקדחת המטבח הפכה למגפה של ממש, תוכניות הבישול בטלוויזיה הלכו ורבו, הלכו ותפחו ומילאו כל משבצת שידור פנויה, תחרויות הבישול הלכו והתפשטו, ואנשים מצאו עצמם מבלים חצי מחייהם במסעדות כשהם משאירים שם את מיטב מרשרשיהם עברתי אני רגרסיה חמורה.

לא רק שחדלתי "לבשל", וסליחה על המרכאות, אבל קשה לקרוא למה שעשיתי אי פעם במטבחיי בישול, אלא שגם מסעדות הפסקתי לפקוד כמעט כליל מחמת חסרון כיס ואובדן עניין במזון כסמל לחיים טובים ומתוחכמים. לא שזה היה מתישהו הבילוי המועדף עלי, אבל היו שנים בהן חיממתי יותר מדי כיסאות במסעדות רבות פלץ. כך לטעמי. מבחינתי ומבחינת מקורביי המצטמצמים מיום ליום זהו פשע ללכת איתי למסעדה, מאחר שממילא מספר המזונות שאני דוגמת מצומצם במיוחד, כך שלא נראה לי שגרמתי באיזשהו אופן לערעור מצב המסעדנות התל אביבית או היפואית.

נסיגה נוספת ביחסיי עם הסירים נרשמה לפני כמעט שנתיים, כשעברתי לדירתי המזערית ביפו. פה אין לי מטבח. זאת אומרת יש שיש וכיור וארונות ואף מקרר, אלא שכל הקומפלקס המקסים הזה נמצא בתוך הסלון. והסלון הוא המקום בו אני מבלה את רוב שעות היממה, או שמא היממות, גוהרת מעל המחשב בתנוחות שונות או מזיזה את הכיסא בכמה מעלות ומפנה את פני לטלוויזיה. במקום שכזה ברור שכל סיר אורז שאני שופתת (אממ, במים וזהו) ממלא את קיטוני באדים ובחום וכנהלאה.

מצוקתי הלכה וגברה עד שקיבלתי לפני שבוע בלנדר במתנה. כן, זה מה שרציתי, כלומר ביקשתי, בלנדר. תמה האדם שממנו ביקשתי את התשורה מה חפץ לי במכשיר זה אבל אני ידעתי שאיכות חיי תעלה פלאים בזכותו. מעתה לא אצטרך להפעיל את הכירה החשמלית אפילו פעם אחת, וארוחותי כולנה יהיו מוכנות בתוך עשר שניות. איך ייתכן כדבר הזה, תשאלו?

ובכן, בעזרת מים, פירות וירקות ויוגורט אני רוקחת ארוחות-שייק כיד המלך, וממלאת לי בכל פעם כוס בירה של חצי ליטר בשייק (נו, מה זה משנה, בננה ויוגורט, בננה ותפוח ויוגורט, מלון ויוגורט, תמרים ויוגורט, וכנהלאה). לשיא השיאים הגעתי היום, כשגם לחתוך סלט נמאס לי. וכך הכנסתי שלל ירקות חתוכים לארבעה חלקים לבלנדר, והנה שייק ירקות. אחחח, אני גאון. הבאסה היחידה היא שיש לשטוף במהירות את מכל הזכוכית אחרי כל מרקחת כזו. אוף, עוד 20 שניות מבוזבזות.

תוספת, 13.9.11
כדי לגלות אחריות ציבורית אני חייבת לפרסם מייל ששלחה לי ידידתי היקרה והחכמה ד"ר ח':

צריך ללעוס מדי פעם, ולא רק עלי גת. זה מפעיל אנזימים + תהליכים מטבוליים ושרירים חשובים.
המעיים הם איבר אנדוקריני פעיל המפריש הורמונים בתגובה לאכילה (אהה – זה חידוש!) ונא לא להתל בהם.

איך להיפרד בסטייל


שלום אהבה איך להיפרד באלגנטיות, הוא מדריך הפרידות המפתיע של ליאת תימור ונילי לנדסמן, ויש לו את אחת העטיפות היפות שראיתי:


צילום ינאי יחיאל, עיצוב העטיפה אמרי זרטל

נילי היא מורתי המעולה ליוגה, ובזכות זה, גם חברה. עבדנו באותו מקום כשהיינו פעוטות אבל רק כשהגעתי לסטודיו שלה, לפני שנתיים, חל המהפך. את ליאת אני מכירה מחדשות וממעריב. פעם החלפתי אותה בעריכת סגנון למשך כמה חודשים, כשהייתה בחופשת לידה.
שתיהן פאם פטאליות, עתירות ילדים, נישואים, אהובים לשעבר ולשהווה ושובלי מעריצים, ולכן הביאו איתן לספר עשרות שנות זוגיות.

ואני מה? מודה לאלוהים על שנטע או נטעה בי חוכמה אחת בלבד: לא להתחתן ולא ללדת.
בנאדם צריך לדעת לא להיכנס למקומות שיכולים להביא לפרידתו מהעולם בטרם עת.
אין להסיק מכך שלא ידעתי פרידות טראומטיות ומערכות יחסים קלוקלות. פעם הייתה זאת תת-התמחות שלי: מערכות יחסים עמוסות יגון ובאסה ופרידות מרסקות. אבל כל זה שייך לעבר.
למדתי לבד, בלי עזרה משום פסיכולוג (ולא שלא היו לי עשרות), איך לשמור על עצמי, איך להתנהל בין הטיפות ולגזור לעצמי את המנות הקטנות הדרושות לי מהזולת מבלי להשליך את חיי מנגד.

הספר של ניליאת נותן עצות מעשיות לגמרי איך לעשות את זה. איך להתמודד. העצות שלהן הרבה יותר קומוניקטיביות משלי, ונותנות מענה שמתאים לכולן: נשואות וגרושות ומאהבות, ובעלות ילדים ולמעשה כל הווריאציות. העצות שלי מתאימות לי בלבד, ואולי לעוד שתי מוטציות חברתיות כמוני.

אבל גם לי השולטת בחייה יש כמה דברים לקחת מהן.
למשל:

"יש הרבה עקרונות מעולם הסטייל שתופסים גם בהתנהלות עם גברים. הבלגה וריסון, למשל. וגם תחכום… להכיר את עצמך היטב, לדעת מה מתאים לך, מה הולם אותך ומה לא. לבחור את מושא תשוקתך בקפידה ולא בחופזה. לדעת שאינך יכולה להרשות לעצמך למכור או לקנות בזול. לא להתבלבל ולחשוב שאת חכמה יותר או מיוחדת יותר מכל הנשים שהיו שם לפנייך. ולהפגין חן, ויכולת לבטא את האישיות שלך כשאת במיטבך, ולהחזיק פאסון, כשצריך.

(…)
תהליך הפרידה, שבו מולך הסטייל, אינו מחייב העמדת פנים. כעס, עלבון ובקשת נקם הם לא מחוץ לתקנון. הסטייל מבוסס בראש ובראשונה על אותנטיות. אבל השאלה היא לא מה את מרגישה, אלא איך את מתנהגת למרות מה שאת מרגישה… להיפרד בסטייל זה אומר שאפשר לעשות טעויות קריטיות – אבל אחר כך לתקן אותן. לזרוע בלגאן – ואז לסדר אותו יפה…"

לאור סטטיסטיקות הגירושין, בערך 1:4, ובגלל חברותי ההדוקה עם עו"דים למעמד אישי (סליחה, דיני משפחה), אני יודעת ששלום אהבה יהיה להיט בטוח. אני מציעה לכנרת להציב דוכן ברבנות וגם להציע אותו לעו"דים הרלוונטיים, שיספקו אותו ללקוחותיהם יחד עם הטישו המחולק בלשכותיהם, כחלק מתהליך של חינוך מחדש.
אבל רגע, גם סתם פרידה מהשורה, שלא כרוכה בגירושין ובניתוח חוק חזקת הגיל הרך מוצאת מענה פה.
הטיפים מהשטח שווים יותר מאלו של אודטה, כי מהו סוודר שנדבק עליו מסטיק לעומת אקס שבגללו חייך יעברו ל-hold למשך שנה.

המכונית של אבא

כפי שאפשר להבין, אין משפחת שרגל משועי הארץ. אחת ההטבות הכרוכות בכך היא שאחי ואני לעולם לא נוכל לריב על ירושה.
פשוט אין על מה.
ובכל זאת, בפנינו עמדה משימה ראשונה במעלה: למכור את מכוניתו האהובה של אבא.
אני יודעת שאלפי עיניים מחכות לשמוע באיזה מכונית מדובר, ואם כבר הזמנתי את כרטיס הטיסה לקריביים.
ובכן, לא ממש. כן, אשכנזים, ניצולי שואה, ובכ"ז.
מכוניתו האהובה של אבי ז"ל היא סוזוקי בלנו מודל 1997. המחירון של לוי יצחק קבע: 12,000 ש'.
ככה זה אצלנו באלפיון. מחליפים מכונית פעם בעשרים שנה.


זאת הסוזוקי בלנו, 1997. תבדל"א

מאחר שאני אמונה על עסקי האינטרנט במשפחה, העליתי את היפהפיה תוך דקה קלה ליד2. עשיתי את זה בשישי אחר הצהריים, ולתדהמתי, איש לא התקשר עד מוצ"ש. מתברר שרוכשי מכוניות יוקרה בנות 14 לא אוהבים לעשות עסקים בשבת. כנראה שכל עם ישראל הוא מסורתי עד חרדי.
כבר חשבתי שניאלץ להמשיך את חיינו איתה, אבל במוצ"ש נפרץ הסכר, ואחי קיבל עשרות טלפונים, ניווט את כולם ביד רמה, וקבע לו פגישות למוצ"ש ולראשון, מסוחרר מהצלחתו ומהיותה של הבלנו כה מבוקשת בקרב האלפיון שלנו.

אחרי שאימץ תוך כמה שעות גינונים של סוחר מכוניות כרסתן (ואחי הוא אתלט מלידה, כרסו שטוחה ושרירית כקרש), בחר לו זוג נאה עם תינוק, שחשק במכונית ולא רצה לקחת אותה לבדיקה, והניח מיד 12,000 ש' במזומן על השולחן. יצאו אחי והקונה לחצר, התניעו את המכונית, ירדה זאת 20 מטר מהחניה שלה, ולפני שהייתה צריכה לפרוץ בחיים חדשים, השתתקה. נדמה. לא הסכימה לעלות לכביש.

הקונה המבוהל, אף שחתם על מסמך שאין לו שום תביעות וכבר נתן את כספו, קיבל אותו בחזרה. אחי לבש שק ואפר ויגון כבד אפף אותו. הקריירה החדשה שלו כסוחר מכוניות משומשות ספגה מכה קשה. לא היה ספק, רוחו של אבא ריחפה מעל ולא הייתה דעתה נוחה מהקנייה. הסרתי במהירות את המודעה מהאתר כדי שזרם הטלפונים לאחי ייפסק, וכעת נותרו לנו 12 שעות עצבניות עד שייפתח המוסך למחרת, כדי לדעת מה נהיה, האם החליטה הסוזוקי להצטרף  לבעליה.

אך לא. בחלוף 250 שקלים התברר שאיזה בורג זז מהמקום והסוזוקי חזרה לחיים תוך דקות, נמרצת מתמיד. אחי ביקש שאחזיר את המודעה לאתר, וחמש דקות לאחר מכן הוצף בעוד 300 שיחות. כמו שאמרו לי המבינים, סוזוקי אהודה מאוד בישראל.

שעתיים אחר כך נמכרה הסוזוקי בשנית.
תלמיד חכם מבני ברק בא, ראה, התאהב ואמר "רוצה אני".
הסוזוקי טובת השכל נעתרה והסכימה להתלוות אליו. נפרדנו ממנה בנפנוף. אמא בכתה.
אחי סימס לי: "הכסף כבר עובד, סליחה, אובד, בבורסה. יש לך עוד רכב למכירה?".

יוחזרו ספסלי הסינמטק

הסינמטק שופץ ויחד איתו הרחבה שלו.
מה זה שופצה? העיפו ממנה את הספסלים, הניחו עליה מרצפות חדשות, ותקעו בצדדים עמודים לאופני העיר העתידיים כדי לתחום אותה.
עכשיו אין שום מקום לשבת בכיכר, למעט ברחבונת שלפני הסינמטק, אופנועים חונים עליה, המרצפות המלוכסנות המעצבנות את העין ג'ויפו מנשורת העצים תוך שנייה ובקיצור, קלקול אחד גדול.
יוחזרו הספסלים לכיכר ויועפו האופנועים (למרות שעולה לי בבריאות להגיד את זה).


ואם ספסלי עץ לא נאים יותר בעיני האדריכלים ולא הולמים אל הטקסטורה הסינמטקית החדשנית,
הנה דוגמאות שתיים מכיכר הבימה/היכל התרבות המתהווה, איך אפשר להכין מקומות מרבץ להמון הרוצה לפוש, להשתזף או לאכול סנדוויץ'.

כן, זאת אני מצלמת.
ולמטה אני לא מפריעה למנוחת המשתזפת.



עדכון, 10 ביולי 2011: אף ספסל לא הוצב עדיין ברחבה.

כל הדבורית שבעולם (חלק ג', וכנראה אחרון!)


ילדה בת עשר שלא קוראים לה דבורית מנגנת את מעוף הדבורה של רימסקי-קורסקוב

בגלל ההיענות לתחילת הפרויקט הייתי משוכנעת שכל שמונים ומשהו הדבוריות שבעולם יתייצבו באותה חדווה בה התייצבה העשירייה הראשונה. אבל משק כנפי הדבורה היכה בפני. ממש לא. בפוסט הראשון היו תשע דבוריות נרגשות. בפוסט השני שש דבורית. היו שבע, אבל השביעית הזדעזעה מסיבות לא ברורות לראות את דבריה ברשות הרבים וברחה. חבל. הבטיחה שתחזור ופרחה לה. לכי תסמכי על החיות השחורדיוניות האלו (פסים שחור צהוב, כן?). עוד אחת ביקשה לשמוע את קולי, לוודא שאני לא איזה פדופיל או סוחר קוק. נחה דעתה וכתבה. שאר הדבוריות פשוט לא הגיבו. האמת, זה משמח. מי שלא ענתה לי פשוט לא קיימת. מדובר כנראה בפלקטים של דבוריות שנועדו לבלבל את דעתי, שלא אהיה כה מבסוטה מייחודי.

ובכן הנה הקבוצה השלישית והאחרונה הכוללת שש שבע דבוריות. בסך הכל הגעתי ל-22 מכן. אני לא מחכה לדבוריות נוספות. אם יבואו – תפאדל. ואם לא, אדע כאמור שהן לא באמת קיימות. אחרי הדבוריות האחרונות יבוא הסיכום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק ב')

הבנתי שצריך לעשות משהו עם השם הביזארי הזה, שאחראי בחלקו להיותי קצת, אממ, משונה, אחרי שקיבלתי הצעת חברות מאחת הדבוריות והתחלנו להתכתב.
כך נולד פרויקט כל הדבורית שבעולם, שזהו חלקו השני.

וזה השאלון ששלחתי לדבוריות.

שלום דבורית
אני רוצה לכתוב על הדבוריות שבארצנו ולכן שולחת לך שאלון. אשמח אם תשיבי.
– מי בחר את שמך ולמה?
– האם גם אצלך השילוב של שם פרטי ושם משפחה הוא יחיד בעולם?
– את אוהבת/שונאת/ שוות נפש את/לשמך?
– אם לא היו קוראים לך כך, איך היית רוצה שיקראו לך?
– היית רוצה לשנות את שמך?
– את יודעת מה משמעות המילה דבורית (אל תחפשי עכשיו!)?
– את מסבירה לאנשים למה קראו לך כך?
– מהם השיבושים שהשם שלך זוכה להם ביוםיום?
– מה הדבר הכי מצחיק (או עצוב) שקרה לך בגלל שמך?
– יצא לך להיתקל בחיים בעוד דבורית?
– את מתבאסת מכך שיש בעולם כמה עשרות דבוריות?
– את חושבת ששם ייחודי הופך את מי שנושא אותו ליוצא דופן?
– מה את אומרת על כך שאלמלא פייסבוק לא הייתי יודעת על קיומך?
– מה את עושה בחיים?
– איפה נולדת?

יש מצב שפספסתי כמה דבורית בפייסבוק, יש כאלו שאי אפשר לשלוח להן הודעה ויש אולי כמה חסרות פנים.
אם באמתחתכם דבורית נסתרת שלא פניתי אליה, הפנוהּ הלום.
להמשיך לקרוא