"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בפברואר 2017 וסיכום ינואר

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו

28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f
————
פברואר 2017

-4.2, 15:45, Sami Museum, Jokkmokk, "Where is
Elle Karii…"

12.2, 21:00, מושב לכיש, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

-12.2, 12:00, Where is Elle Kari and What Happened to Noriko-San
American Swedish Institute
Minneapolis, MN
A Twin Cities Jewish Film Festival PRE-festival event!
%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%94

13.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
16.2, 20:00, קיבוץ המעפיל, "איפה אלה קרי…"
20.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
27.2, בי"ס הדמוקרטי הוד השרון, "איפה אלה קרי…"

הזמנות, שאלות, מיילים וטל' dvoritsh@gmail.com
052-3512025
שני הסרטים בסל תרבות ארצי ובפמי פרימיום (לשם עברו מתרבות לישראל)
כ"כ אני ספקית של משהב"ט, כך שאפשר להזמינני גם לשם

*ייתכנו שינויים בלוח ע"פ צו השעה

– אתר הסרטים של דבורית שרגל ותמיכה בסרט השלישי בטרילוגיה

ועוד עדכונים, מפייסבוק ומהחיים. סיכום אירועי ינואר 2017

  • איך היה בעין ורד?
    כמו שאפשר להבין מהדרמה הטמונה בתמונה הירקרקה מקור, איש לא נסע איתי ברכבו לעין-ורד ואני קופאת עכשיו בתחנת הרכבת למשך 40 דקות. ככה זה. מה חבל שאין פה אולם/ חלל סגור, חלילה מחומם, לימות הקרה.
    מזל שאני שטופה בגלי החום מהקרנת "אפריקה!" בעין-ורד. היה אשכרה קסום.
    אחת התושבות הביאה איתה ארבעה תיירים מקוריאה שמצאה היום משוטטים במשעולי המושב. היא אספה אותם לביתה, ואף שביקשו רק מים ושקע טעינה לסל', האכילה אותם צהריים, הכינה להם מקום לינה בביתה ולקחה אותם הערב לצפות באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ולהכיר את סיאה שלנו. לא מדהים? רק בעין-ורד יכול לקרות דבר כזה.
    הייתי בעין-ורד עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש לפני שנה וחודש, טרום נסיעתי לטנזניה, ואנשים שבאו גם היום זכרו את כל סיפוריי.
    אחת הצופות סיפרה שהיא מפיצה את שמעי בכל רחבי המדינה והנה בזכותה אגיע גם ללכיש בפברואר.
    היא שאלה אותי אם לא משמינים במדינה שלי ואמרתי שאני חוסכת מפי כדי לפרנס את הסרטים;). בסוף שאלה – כי זכרה – אם הקטנוע מחכה לי בתחנה בת"א! למי עוד יש קהל כזה?
    מעין, כיתה ג', אמר שהוא רוצה עוד סרט. אמרתי לו שאני מגשימה משאלות ומקווה שיהיה עד סוף השנה. לא היסטרי?
    הצעתי לעינ-ורדיים לתמוך גם בסרט השלישי ואני מציעה גם לכם.
    אם לא טרמפ לעין-ורד וקיפאון באפס מעלות, לפחות עזרה בסרט:)
    ברררררר!

%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%94%d7%95%d7%a9%d7%a2

– באחת הפעמים האחרונות שסיפרתי על היטלטלותי בדרכים עם הסרטים, כתבה לי חברת פייסבוק שהיא רוצה לתת לי את המכונית שלה, בה אינה משתמשת. התרגשתי מאוד מהמחווה העצומה. באמת, אין דברים כאלו. אלא שלא יכולתי לקבל את המתנה כי אין לי רשיון על מכונית, רק על קטנוע ובנוסף אחזקה וזה, הופכים את הסיפור ליקר. אבל כאמור, זו מחווה מדהימה ונשגבת.

– רוצים לצפות ב"כדור בגב"? הנה, דרך "תרבות לפריפריה" (פמי פרימיום).
%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%94

-סופסוף אזרתי אומץ לעשות סדר בניירות העבודה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תוך כוונה לזרוק את מה שאני לא צריכה יותר. בין היתר מצאתי את המכתב שנשלח לתומכים שצבט את לבי:) [בצילום]
להתראות בגיוס הקרוב: הסרטים_של_דבורית
%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99

-פגשתי אישה שצפתה באאקוקל"ס בקולנוע לב לפני שבועיים ורצתה להתייעץ איתי על סרט שהיא רוצה ליצור. זו לא הפעם הראשונה כמובן, ואני יכולה לציין בגאווה ששני סרטים כבר ממש מופקים בעקבות מפגש כזה איתי. אני מייעצת ליוצרים ככל שאני יכולה ונהנית מכך מאוד. מדובר ביוצרים עצמאיים שזה סרטם הראשון ואני שמחה שהצלחתי להניע את הדרייב שלהם. האישה שפגשתי היום כתבה ספר מדעי ורוצה להפוך אותו לדוקו. עד היום לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסיפור ועל האדם שמאחוריו, אבל הסיפור שלה עניין אותי מאוד. הסברתי לה איך אני עבדתי ועובדת מעבר למה ששמעה בשיחה שלי עם הקהל אחרי הצפייה בסרט והצעתי את עזרתי בייעוץ, בשלבים הראשונים. לא, אני לא בעניין הפקת סרטים של אחרים, או בימוי משותף, כי אני מעדיפה ליצור את הדברים שלי, אבל אין לי בעיה לעזור ולתרום מנסיוני. אני מקווה שגם הסיפור היפה ששמעתי היום יתקדם לשלבי ביצוע. בלי קשר לסרט שלה, אבל עם קשר לשלי, האישה הביאה למפגש את הספר הזה, שהיא שומרת מילדותה ברוסיה. הוא הודפס ב-1965, כתבה אותו אסטריד_לינדגרן (את "בילבי" לא הכירה) והוא נקרא בעברית "קרלסון המעופף" (יש שלושה ספרים במיני סדרה) וברוסית, שם דמותו של קרלסון מאוד פופולרית, "קרלסון על הגג". בקיצור, רק המעז מנצח. זכרו זאת.
%d7%a7%d7%a8%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9f

-12 שעות נמשך המסע לדרום רמת הגולן, לבי"ס שורשים במושב שפעם היה קיבוץ של השמו"צ, נטור. שכבת כיתות ג'-ד' חיכתה לי בהתרגשות, וכשהילדים ראו אותי מגיעה, בחצר הענקית והמדושאת, ניגשו אלי כמעט אחד אחת והציגו את עצמם ושאלו אם אני היא אני. כבר לא הייתי בטוחה בכך אחרי המסע הארוך מסביוני יפו.
שורשים, ביה"ס עם הנוף היפה ביותר בארץ (ממול: החרמון) הוא בי"ס מעורב, של ילדים חילוניים ודתיים, אליו שולחים ההורים את הילדים מבחירה. יש בו יום לימודים ארוך ובימי שישי לא לומדים.
הילדים האלו עברו הכנה ממושכת לקראת הצפייה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, למדו על הספרים וחיכו לסרט בקוצר רוח. רק אחרי הצפייה הראו לי שכתבו גם מכתבים לילדים מהספרים, מכתבים ארוכים ומפורטים, אותם יסרקו וישלחו לי בקרוב, כדי שאוכל להעביר לכל הילדים מהספרים. זה נפלא ומסעיר לראות ילדים שממש מרחיבים את אופקיהם בבית ספר וצוות שמשקיע בחוכמה וביצירתיות. שלוש ילדות גם הכינו לי את החוברת הכרוכה הזו, שפירקתי פה לשלוש תמונות. שימו לב למורה היושב ומנגן בגיטרה בהפסקה כשהילדים משחקים סביבו. איפה ראיתם דברים כאלו?
כמו פעמים רבות במפגשים עם ילדים היו להם שאלות מעולות, כמו איך נסעתי ליפן בלי שאני יודעת אם אמצא את נוריקו ולמה בזבזתי את הכסף שלי ואיך זה שצילמו ילדה עירומה במקלחת, והאם אהפוך את שלושת הסרטים לסרט אחד (!) והאם יוכלו לקבל את מספרי הטלפון של הילדים מהסרטים. אוסף נפלא ומובחר.
אחד הדברים ששמעתי היום שוב זה שהילדים אוהבים את ספרי "ילדי העולם" ממש מאותן סיבות שאני אהבתי: אפשר ללמוד על תרבויות רחוקות ולראות ילדים אמיתיים בעולם. כן כן, עם כל האינטרנט-שמינטרנט, אלו התשובות שקיבלתי.
%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a85


%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a82

– ב-8.3 יחול #יום_האישה_הבינלאומי. בעוד הוליווד תרה כבר עשרות שנים אחר במאיות ואחר גיבורות נשיות שאינן דמויות משנה החוסות בצל הגברים, שני הסרטים שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ובאופן אפילו מובהק יותר, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, עוסקים בנשים, בספרים שצולמו על ידי אישה אחת בלבד ונכתבו רק על ידי סופרות ויש בהם גיבורות, ילדות עצמאיות שעושות המון דברים לבד, כי הן יכולות. כי כל ילדה וכל אישה יכולה. וכל זה, לפני חצי מאה!
את שניהם יצרתי אני, בניגוד לכל הסיכויים, במאבקים אינסופיים ובתקציבי מינימום. רוצה לומר: אם את רוצה, את יכולה. הספרים המצולמים, כמו גם הסרטים, מעצימים נשים, לא מתייחסים בשום צורה לנשים כקורבנות, כמוחלשות, אלא כבעלות כוח, עוצמה שמצויה בהן והיא נפרשת ונחשפת באופן הכי גלוי שיש. שני הסרטים שלי הם הדבר המשמעותי ביותר שאפשר להראות ביום האישה (למעשה בכל יום בשנה 🙂). הסרטים חוצים קהלים, נשים מכל הסוגים, בכל מיצוב חברתי והשכלתי שהוא ימצאו בהם עוז נפש וחיזוק. אין שום צורך להכיר את הספרים לפני הצפייה. אני מגיעה עם הסרטים ומספרת עליהם.
להזמנות, פנו אליי במיידי והפכו את יום האישה אצלכן.ם למשמעותי.
הפיצו, שלחו קישור למנהלות כ"א, לרכזות תרבות, לנשים משפיעות בחברה.
#הסרטים_של_דבורית

– שלחתי ל-א', בכיר בתעשייה (תעשיית דבורית שרגל) קורט מחומר הגלם של חלק ג' של הטרילוגיה, "עד סוף העולם" (שם זמני. דעתכם?) וזו תגובתו:
-יפה מאוד. מתי הפרמיירה?
-חח. כשתמצא לי מימון.
-מה הבעיה? את לא שייכת לאיזה מיעוט? יש מלא קרנות, הקשת המזרחית, ארגון ניצולי התנועה הקיבוצית, לא חסר מימון.

– ביליתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בספריה אזורית מנשה עם קהל חמוד באופן מרהיב, שצחק במקומות הנכונים ואני, איך אגיד את זה בלי להישמע פתטית? התאהבתי שוב בסרט, בו לא צפיתי כולה שבוע ויום.
כל פעם מדהים אותי מחדש להיווכח באנרגיות השונות שמביאים איתם הקהלים המגוונים המגיעים לסרטים, השפעת המקום והאווירה המתחלפת. וכמו שכבר אמרתי, כיף גדול. הייתי באזור בכמה מקומות: במענית (נדמה לי שזה היה הקיבוץ הראשון שהקרין את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?), בגן שמואל, בגבעת עדה, בבנימניה והקהל היום התחלק בין מי שצפו ומי שלא צפו בסרט הראשון.
אמרה אחת הצופות: "בסרט הראשון בכיתי, הייתי במתח, בסרט הזה ישבתי עם חיוך על השפתיים בגלל הדמות של סיאה". אחרת קראה שיר שכתבה, על גיבורי הספרים שלה (שכלל את גיבורותינו), אנשים שלא צפו עדיין באאקוקל"ס רצו לדעת היכן אפשר יהיה לראות אותו (לתושבי האזור, בקיבוץ המעפיל, ב-16.2). שני ילדים שהלכו עם אמא הביתה לפני שנגמרה השיחה ביקשו מהספרנית למסור לי שהיו עייפים, אבל יבואו לשמוע אותי בפעם הבאה. היום גם חנכתי את תחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה (כותבת מהרכבת) ונראה לי שאני כבר יכולה לסמן וי על כל תחנה ותחנה בישראל. איפה אהיה בהמשך? הכל ב #הסרטים_של_דבורית

– Aloha Dvorit, Tonight I watched the two documentaries you sent me! They were amazing! What a fantastic job! I can't wait for the third to be completed! I could feel your HEART in your work! The passion you have in honoring Anna Riwkin-Brick in these documentaries was overwhelming! I did not realize how popular these books were amongst the Israeli children! I can see the impact it has made on you as a child! Next time I am in Israel (which hopefully will be soon), we will have to get together as you said! Blessings to you, my dear friend, Dvorit! Shalom! & Shaloha! Maile

– מורים, הורים, מנהלים, מרצים, משתתפי חוגי בית, ארגוני נשים, מנהלי ספריות, מתנ"סים, רכזי תרבות בקיבוצים, קציני תרבות צה"ליים, בתי גיל הזהב ולמעשה כל אחת ואחד:
שני סרטיי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, שנמצאים גם בסל תרבות ארצי מופצים באופן עצמאי על ידי זו השנה השלישית. הם הוצגו ומוצגים בכל פורמט שהוא ברחבי הארץ לקהל מגוון במיוחד. הם חוצי קהלים, גילים ומגדרים ומגזרים. ללא יוצא מן הכלל.
אין צורך להכיר את הספרים כדי ליהנות מהסרטים.
גיבורי ילדות, הגשמת חלום, הכרת תרבויות אחרות ובילוש דוקומנטרי הם חלק מהנושאים העולים מצפייה בסרטים שלי.
חוץ מהעובדה שהצגת הסרטים לציבור זו פרנסתי, הכנסותיי משמשות רובן ככולן ליצירת הסרטים הבאים. כעת אני עובדת על הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית ילדי העולם, שגם הוא, כמו קודמיו, עומד כסרט עצמאי.
הפיצו, שתפו ושגררו לכל מי שנראה כקהל יעד (דא, לכולם, אמרתי), לכל מי שעשוי להתעניין ולהזמין.

– בשבת במוזיאון שאלה אותי ילדה אם כל גיבורי הספרים שהבאתי עדיין בחיים. אמרתי לה שככל הידוע לי, כן. מאז התברר לי שרוז, אחותה הקטנה והאהובה של סיאה, המוזכרת גם היא באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, מורה ואשת עסקים, הלכה לעולמה בגיל 50.

  • גם אני הענקתי מתנה לזוג נתניהו. כן. אני. בינואר 2015, זמן קצר אחרי שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יצא לאקרנים וגרף את האומה, הגיע לביקור קצרצר בישראל ראש ממשלת יפן, שינזו אבה. הייתי אז תמימה ביותר וניסיתי להיעזר בכל מי שאני מכירה, כולל משרד החוץ, כדי ששינזו יצפה בסרט. הגעתי כבר לאדם שהיה הכי קרוב שאפשר, אבל נכשלתי. הסבירו לי כמה תהליך כזה הוא מסובך ומתוכנן זמן רב מראש. אבל היועצים דאז, המקורבים לרה"מיה, הציעו לי לשלוח את הסרט להשרה נתניהו ולרה"מה (בצילום של לע"מ עם אבה). מיד אימצתי את הרעיון, בטוחה שהסרט ידבר ללבם. לא היה לי ספק שהשרה קיבלה וקראה בספר בילדותה. אז עוד חשבתי שאוכל לשכנע את הממסד שדחה את הסרט בטעותו. תגידו: דרך משונה, לא? ואומר: ניסיתי הכל, יריתי לכל הכיוונים, בכל תותחי הצעצוע שהיו לי. ואז החל תהליך ארוך: הסבירו לי, אנשים שעבדו במשכן ובמשרדים, שלזוג אסור לקבל ש ו ם מ ת נ ה מ א ף א ח ד מ כ ל ו כ ל, שיש נהלים נוקשים, שכל חפץ עובר בידוק, ושהמכתב שאני מצרפת לדיוידי צריך להיות מכתב פתוח ורק אחרי חקירה בטחונית ובדיקה מנהלתית, יוכלו אולי לקבל את המתנה וגם יצטרכו להשאיר אותה אחרי הקדנציה בארגז המתנות בבית הרה"מ. אמרתי שאין בעיה ולכבוד הוא לי. וכך היה. כתבתי, שיגרתי וגם קיבלתי אישור שאלה קרי ונוריקו עברו את כל הבידוקים והשילוחים והנוהלים ונחתו במעון בשלום והועברו ליעד. זה סוף הסיפור. המעטפה המפוארת שלי ודאי מעלה אבק איפשהו או שעשתה דרכה לפח הזבל של ההיסטוריה בעוד בקבוקים נלגמים וסיגרים מעושנים. מה לעשות. 

– אבל למה להפלות? הנה סיפור מהצד השני של המפה הפוליטית. לא מעורבות פה מתנות, אלא הזמנה לסרט, אקט מקובל בקרב יוצרים (קולנוע, תיאטרון וכו'). במרץ 2015 קראתי בראיון עם זהבה גלאון שהיא בוכה בסרטים והזמנתי אותה דרך פייסבוק לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, לבכות ולצחוק. דווקא ענתה לי:
"דבורית שלום,
רק שמות הספרים הללו מעלים דמעות של נוסטלגיה לעיניים שלי
אני אשמח מאוד לראות את הסרט, בקרוב,
בברכה, זהבה גלאון"
לא הגיעה מעולם.

– בזמן שאתם מתנשקים אעדכן ששבתי בשלום מקרני שומרון. לא דבר פשוט הוא זה, מאחר שבדרכי לשם, בטרמפ שאסף אותי מצומת רעננה, ראינו בדרך, במרחק של איזה 100 מ' אחת מהשנייה, שלוש תאונות. כן, שלוש. פלוס תאונה קודמת בצומת רענני כלשהו, בה מכונית נוספת נתקעה בעמוד. וזה בלי לשתות בכלל כלום, כי היה זה בשבע וחצי בערב, וחוץ מזה באזור לא חוגגים שום שנה ושום חדשה, רק את חג האורים. אז זו הייתה ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לשנה זו והיא עמדה בסימן של קירוב לבבות, כי כמו שאני אומרת, אני מגיעה לכל מקום בישראל (למה לא מזמינים אותי לטייבה?) ורוצה להראות את הסרט לכל יישוב ובכל מגזר. אז הנה, גם במתנס קרני שומרון. וקרני שומרון סומנה ונהנתה:). להתראות בשנה הבאה, הכל תלוי רק בכם. תזמינו אותי, אבוא. עד קצה העולם אלך.

– השעות הכי מאושרות בחיי, עכשיו ובכלל, הן אלו בהן אני מבלה עם הסרטים ועם צופיהם. מעולם לא הייתי כה מאושרת. לעולם לא אהיה מאושרת יותר ממה שאני עכשיו. עתה זה שבתי מהאירוע בקולנוע לב – Lev Cinema – לב דניאל הרצליה, אירוע ראשון בלב של לב:) [רבאק, כמה פקקים בדרך הרצליה-ת"א ובתוך ת"א! אל תעזו להסתובב באזור].
הוא התנהל בדיוק כמו שתכננתי: הורים וילדים (גם אם הילדה בת 40 ואמא בת 688 שדומה לאלה קרי הקטנה וגם אם אמא בת 35 והילדה בת 10 וגם אם סבתא בת 75 והילדה בת שבע, וגם אם אבא בן 37 והילדות בנות 8 🙂 וגם סתם חברות וזוגות ומי לא. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הסרט ששינה את חיי. הסרט שישנה את חייכם.

– מאז שהיכרתי כמה יפנים (מיליון-שניים) באופן אישי אני נרגשת לקראת השנה החדשה, כי אז אני מקבלת מהם מכתבים יפים להלל, שלא מיועדים לי אישית, אלא לכל משפחותיהם ומכריהם.
במכתבים הללו הם מספרים מה אירע לכל משפחתם בשנה החולפת. המכתב לא יעלה על עמוד אבל יהיה תמיד ממצה. מה עבר על כל אחד, מה עשו, איך התקדמו ומה תוכניותיהם. זה נשמע לכאורה ארכאי להלל בעידננו, כשאנשי ה-FB מתעדים כל תנועה שלהם במרחב הציבורי והאישי, כל מחשבה, הגיג, רגש, כל חטיף שאכלו ועיכלו וברור שגם את הדברים הדרמטיים של החיים. זהו לוח המודעות הקולקטיבי של כולה עלמא.
לכן לקבל בדואר מכתב מיפן שעטוף בכריכה נאה (בצילום), זה תמיד מרגש אותי. אין כמו סיכום שנה כזה כדי להתעדכן. אני לא יודעת אם יש תעשייה סביב המכתבים האלו, אם אנשים חיצוניים כותבים אותם, כי הם מנוסחים (באנגלית) לעילא. בטוב טעם, ברמיזות כשצריך, בלי להיות פולשניים, בקורקטיות אבל בחום.
עוד דבר קטן שאפשר ללמוד מהיפנים במדינת כל חלונותיה ומרפסותיה, בה על פי הכביסה שתלה השכן אפשר להסיק מה עבר עליו השבוע.

איך ליצור סרט דוקומנטרי עצמאי

יש פה, בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב, תמיכה ביוצרים דוקומנטריים. כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה.

הציטוט הזה שייך לנילי טל, דוקומנטריסטית מצליחה ורבת פעלים, שאמרה את הדברים בראיון הזה.

אני מסכימה איתה, אבל לא בגלל ש"יש תמיכה ביוצרים דוקומנטריים". כלומר בטח שיש. יש מי שמקבלים כספים ויש מי שלא. מי שיקבל תמיכה מגוף אחד, יקבל לרוב גם מאחרים. זוהי תנועת העדר.

טל צודקת במובן אחר לגמרי: כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה. בעצמו. נותרו כמה שאלות תלויות באוויר. מה יהיה המחיר ומה יהיה מוכן להשקיע בכך.

אני הפכתי ליוצרת קולנוע עצמאית בעל כורחי. לא בגלל שבחרתי בכך. אין אישה קמה בוקר אחד ואומרת לעצמה "אני רוצה לעשות סרטים בלי לקבל שקל מהממסד". הו לא. ההכרה שאת במצב הזה מחלחלת לאט-לאט.
ואז יש שלוש אפשרויות: להמשיך להיאבק עד מוות, להגיש שלוש, עשר, עשרים, שמונים הגשות ולהתפלל לאלוהים; להרים ידיים ולהגיד, מה לעשות, לא נותנים לי, שלום וביי; או, האפשרות השלישית, שהיא המועדפת עלי, לעשות הכל לבד לבד.

ברור שאפשר לגייס אנשים, יוצרים אחרים, חברים ולבקש מהם לעבוד בדיפר (תשלום דחוי Deferred payment) עד ביאת המשיח ואו עד שמישהו מהממסד יתרצה ויזרוק כמה גרושים ואו להשקיע את הכסף שאין לך, או לקחת הלוואה, או לעשות מימון המון. אני למשל עשיתי זאת פעמיים, לשניים מהסרטים שלי. אחד, שכבר מלאו לו שנה וחצי כמעט, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והשני, אפריקה! עדיין בעבודה. אני לא אומרת שזה קל. אני לא אומרת שזה פשוט. אני לא אומרת שההצלחה מובנת מאליה. אני אומרת שזו אפשרות, שגם היא מצריכה עבודה מרובה.

אחרי ההפקה המוצלחת של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם קסטינה תקשורת, שנהגה איתי באצילות ובשותפות מלאה שאין למעלה מהן, הבנתי שאת ההמשך אצטרך לעשות לבד. חברות הפקה לא משקיעות, כעיקרון, כסף בהפקות. בצדק. חברות הפקה יכולות לנסות לקבל כסף מהגופים הרלוונטיים, אבל אין להן מאות אלפי שקלים להשקיע בכל הפקה. לכן לא הייתה לי כל ברירה אלא להיות המפיקה של עצמי. אני סוליסטית בחיים בכלל, אז למה לא פה? אני מודה שאני נהנית מזה, אף שאני עושה עבודה של בין עשרה לעשרים אנשים.

זוהי מלחמת אין ברירה אם לאמץ מושג משדה אחר. אין מה לעשות, זה מה יש. כל אופציה אחרת לא תאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה: סרטים דוקומנטריים. כך שבמובן הזה נילי טל צדקה: כל אחד יכול ליצור.

וזה בדיוק מה שאני מציעה לאחרים: רוצים ליצור סרט? אל תחכו לאיש. הרי מקבלי הכספים הם אחוזים בודדים בלבד ממגישי ההצעות ונימוקיהם של נותני הכספים לא בהכרח תלויים בטיב הסרט העתידי שלכם. אז יאללה, קדימה לעבודה.

הכי חשוב בעבודה על סרט (או על כל יצירה), זה להיות כל הזמן בתנועה. לא לחכות לכלום. ברגע שאתם מוותרים על ההגשות לקרנות ולגופים השונים פיניתם לעצמכם המון זמן. לא צריך לעסוק יותר בלעשות רושם ולשכנע שאתם מתאימים וראויים לקבל כסף מהממסד.

בזמן שהתפנה אפשר להתחיל לתחקר, לצלם, למצוא את הדמויות שלכם, למעשה כל דבר, שיוביל אתכם לקראת יצירת הסרט. אני לא אומרת שבאפס שקלים אפשר ליצור סרט, אבל אפשר לצמצם מאוד עלויות בעזרת עבודה עצמית. ברור שאם "אין לכם כוח" לעשות תחקיר ואו למצוא (דילגתי כמה שנים קדימה) שוק לסרט שלכם ואו לכתוב חשבוניות ואו ללכת לדואר, אין על מה לדבר. מי שבוחר ליצור לבד צריך להבין שהרבה מאוד תפקידים, רובם לא מאוד זוהרים או יצירתיים מחכים לו, ושהוא צריך לפתח כישורים לעשות אותם, גם אם לא בא לו.

איך לחסוך בעלויות, על מה חובה לשלם ואיפה אפשר להתייעל לומדים תוך כדי עבודה. אין יום שאני לא לומדת משהו. אין יום שאני לא עושה טעויות. אין. אבל אני משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים (וגם זה קורה, מה לעשות). מומלץ, זה אני חייבת לומר, למצוא כמה אנשים שאתם מסתדרים איתם בעבודה, שתוכלו לעבוד איתם פעם אחר פעם בשלבים מתקדמים: למשל מהעריכה והלאה.
באשר לצילום, מדובר במצב מורכב: לכאורה כל אחד יכול לצלם בעצמו, למעשה, לא תמיד זה מתאפשר. אבל אפשר לחלק את העובדה כך שלפחות חלק מהצילומים תעשו בעצמכם, בעזרת מצלמה ממש זולה שתרכשו לעצמכם. נניח מצלמת סטילס שמצלמת גם וידיאו באיכות שידור. בדוּק במאה אחוז. עובד.

אז המצב הוא כזה: כדור בגב, סרט קטן מאוד, No budget, כבר מוכן. הוא ישודר בבוקר יום הזיכרון בטלוויזיה, ולאחר מכן אעלה אותו לווימאו און דימנד. "אפריקה!", שכאמור תקצבתי בעזרת מימון המון, כלומר Low budget בשלבי עריכה מתקדמים.
בינתיים אני לא בלתי לחוצה משני הסרטים, גם מ"כדור בגב" וגם מ"אפריקה!", שהריני רוצה שיהיה מוצלח וחכם כמו אחיו הגדול.

התחושה הזו, של לחלוש על הממלכה הקטנה שלך היא מאוד כיפית. אני ממליצה.

זה היה על קצה המזלג. באריכות, ליוצרים, אני יכולה לפרט בהרצאות.
מעניין אתכם? בבקשה. פרטיי בצד שמאל למעלה, וגם פה:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025
ברור שאפשר גם להזמין הקרנות של הסרטים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מרץ 2016

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במרץ 2016.

סינמטק תל אביב – חודש אחרון!
שבת, 5.3, 11:30
שבת, 12.3, 17:00
שבת, 26.3, 11:30

פסטיבל
פסטיבל סרטים ישראליים בשטוקהולם, שבדיה.
Doc.Israel
שבת, 5.3, 19:45
ראשון, 6.3, 16:30

חוצות ישראל

הרצליה, בי"ס, 9.3, 8:30
לכיש, 10.3, 20:30, אירוע פרטי
סינמטק ירושלים, בוקר לילדים (ולכל השאר!), 12.3, 11:30
סינמטק פ"ת, 13.3, 20:00
בית התפוצות, תל אביב, 14.3, 18:15
אלון, 15.3, 20:45
מתנ"ס קצרין, 18.3, 10:30
בית יד-לבנים חיפה, 30.3, 20:00 (ולא בספריית פבזנר)
ידלבניםחיפה
פת
BOOKS1קצרין
צילום בקצרין: עפרה שראל-קורן

מה כתבתי בפייסבוק במחצית השנייה של פברואר?

* בלמ"ס: דסק החדשות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: צה"ל בידינו! הצבא אישר את שיווק הסרט לחייליו! קציני וקצינות תרבות, קדימה צעד. כל הפרטים באתר הצה"לי:)

* אנה ריבקין-בריק ואסטריד לינדגרן (והרי צילום נדיר שבנדירים) היו חברות מאוד טובות ולא רק קולגות, כך סיפרה לי אווה בריק, האחיינית של אנה מצד אישהּ, דניאל. לאחר מותה נשאה לינדגרן הספד מאוד מרגש על אנה. שני נשים חזקות, עצמאיות, שהצליחו ביג טיים באמצע המאה שעברה לפרוץ מאה תקרות זכוכית. אבל מה, אין לחברות הזו וליחסים ביניהן אזכורים בכתבי לינדגרן וגם סדרת ילדי העולם, לה כתבה לינדגרן תשעה ספרים היא לא מקור לגאווה בעיני משפחת לינדגרן היום. במיני-סדרת TV על לינדגרן, ששודרה בשבדיה (ובשאר העולם התרבותי) בשנה שעברה אנה לא מוזכרת כלל.

AnnaAstrid

* קשריי עם משפחתה של אנה ריבקין-בריק מתחזקים.
לישראל הגיעה אווה בריק (בצילום, מתוך וידיאו), אחייניתו של דניאל בריק, בעלה של אנה.
אווה היא הצעירה בילדיו של צעיר האחים של דניאל, שהיה אחד מ-15 ילדים!
זה מעניין, מאחר שלאנה ולדניאל לא היו ילדים, כמו גם לכל ארבעת אחיה של אנה.
אווה, פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית במקצועה מבקרת רבות בישראל.
"אנה הייתה פאן, מלאת חיים, אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי. היא הייתה משהו מיוחד. מאוד אהבתי לבלות איתה. היא הייתה כל כך פתוחה. יום אחד ישבנו שתינו במסעדה, הייתי בת 16 והיא אמרה לי, 'את דומה לזאתי, ההיא, נו, האישה המאוד מכוערת ההיא', אבל לא נעלבתי, אני יודעת שלא הייתה לה כוונת זדון. ממש סגדתי לאנה ולדניאל. הם היו אחרים. דניאל היה החכם מכל האחים. הוא הקים וערך את העיתון היהודי בשבדיה,Judisk Krönika – Sveriges judiska kulturmagasin. אני אמצא לך את הקבר שלו בשטוקהולם, יש לי אפליקציה לכך. הוא התחתן, לאחר מותה של אנה, עם המזכירה שלו. הוא היה ציוני גדול, אבל לא רצה לחיות בישראל". אנה, כזכור, הייתה כאן פעמים רבות, ובשאר הזמן נסעה בעולם. בבית של אנה ודניאל (בצילום) היה גם חדר בו היה הנוער היהודי מרוקן את הקופסאות הכחולות של קק"ל שאסף במהלך השבוע, כן, אלו הקופסאות שגם אנחנו היינו משלשלים לתוכן 10 אג' בכל יום שישי בשיעור חברה. זה היה חובה, זוכרים?

* חרדות קשות בטח פקדו את 6 מיליון קוראי העמוד הזה: איך עברה הקרנת הבוקר של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק? אז הנה, רק חיכיתי לתמונה (צילום: עדי בריל) עם כוכבת האירוע, מאיה פריש, כיתה ג'. מאיה הייתה הראשונה שהצביעה כשסיימתי את דבריי אחרי הסרט ואמרה/שאלה: "נראה לי שרק חצי מהדברים שבספרים קרו לילדים באמת, והשאר זו עלילה שחוברה". אישרתי את דבריה והרחבתי, הסברתי מה-זה-מה, ומאיה אמרה לאחר מכן: "אבל זה מה שאמרתי…", וכולם מחאו לה כפיים. ואז הצטלמנו ביחד, לבקשתה.
אדם אחד אמר לי אחרי האירוע שפתאום נזכר, עכשיו, שיש לו את שני הספרים, אלה קרי ונוריקו-סאן בבית, ושתי המדינות היחידות שביקר בהן וגם חי בהן זמן רב הן שבדיה ויפן, ושיש מצב שזה בגלל הספרים הללו. והרי לכם הספרות והקולנוע בשירות הפסיכולוגיה/אנליזה. לא מהמם? מהמם.

כל מה שהפסדתם בעמוד הפייסבוק שלי ולא היה לכם כוח לגלול [1]

מאחר שלא כולם מגיעים לקרוא את כל הגיגיי המרובים בפייסבוק, נראה לי אך הוגן לרכז את פאר היצירה בשני הפוסטים החודשיים. אז הנה הם (חצי פברואר 2016) בסדר רץ ובנושאים, לא ייאמן, מגוונים, עם קישורים לפייסבוק כדי שאפשר יהיה לראות את התגובות ואו להגיב גם שם.
ולפני כן תזכורת:  לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

Jefferson Airplane’s Paul Kantner dies at 74

אני מגיעה לת. מרכזית ובדיוק יוצאת מונית שירות לירושלים, שנוסעת 35 דקות עד הכניסה לעיר ואז אני חוצה את הכביש ואומרת לעצמי, מממ, 3 מעלות? לא ממש נורא ולוקחת מונית לשכונה שהייתי צריכה להגיע. ואז הנהג אומר לי שלמי כמה שאת רוצה ואז המרואיין מגיע בדיוק בזמן והראיון עובר בשלום ולא שכחתי שום דבר: לא ליצור פריים יפה ולא להכניס כרטיס חדש וסוללה טעונה ולא להפעיל את המיקרופון. ואז לוקחים אותי טרמפ חזרה לת. מרכזית בירושלים ואיך שאני מגיעה אני רואה 405 ועולה עליו ודקה אחרי זה הוא יוצא לדרך. ואין פקקים גם בדרחזרה לת"א ואני מה זה רגועה ואומרת לעצמי וויי, וויי, מה קורה פה? ואז אני יורדת בת. מרכזית ועולה על הקטנוע ומתחיל לזרזף ואני אומרת לעצמי איזה מזל, 10 ד' ואני בבית ואז אני נוסעת 50 מ' ועוצר אותי אורב תנועה ואז מתחיל דין ודברים ואני מקבלת דו"ח+4 נקודות (שלקח לו לכתוב עשר דקות) ואז אני מתחילה לבכות ומתעצבנת ואז אני רוכבת בגשם וחושבת: נו, תודה לאל, היקום חזר לעצמו.

התעוררתי, הוצאתי חוטם מהשמיכה וחשבתי: דבורית, שמת לב שבראת לעצמך חיים חדשים, שאת עושה רק מה שאת רוצה ושאת ממש מאושרת? ותודה לכל מי שעוזר לי בכך!
[503 לייקים. כבוד]

הלוואי שכל יום יהיה כמו היום, אמממ, בעצם….
את הבוקר התחלתי בחדר עריכה עם "אפריקה!", ואחה"צ, ישר משם, נסעתי לבי"ס רמ"ה לילדים מחוננים ברמה"ש. בשבועיים האחרונים העברתי לכיתות ג-ד-ה סדנאות תחקיר קצרות על תחקיר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, כשאני שואלת אותם שאלה אחת: איך למצוא את הילדים מהספרים?
והערב היה האירוע הגדול: הילדים הגיעו בלוויית הוריהם לצפות בסרט, כשהם שומעים על סדנת הטעימה לתחקיר שעברו, הילדים מספרים על חוויותיהם ואז צופים בסרט, ולאחר מכן כולם מדברים עליו. השאלה שהכי ריגשה אותי הייתה של אחת הילדות, אחרי הצפייה ואחרי הכל: "אבל איך עשית את זה???"

11215735_10153406548707151_8858863596446823555_n(1)
לקראת הנסיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקיבוץ דורות, לפאבלמנט, המאורגן ע"י גרעין נח"ל כפר עזה, הצטיידתי בשכמייה (בצילומים, ותודה לרונית), למודת סבל מהקור בערבה התיכונה לפני זמן מה. אז בהחלט לא היה לי קר, אך ידעתי תלאות אחרות, כמו למשל, דרמות טכנולוגיות שהביאו אותי בסוף, בעזרת טרמפ ממכרה ותיקה, Noa Abarbanel לרכבת לשדרות בדקה התשעים, הרכבת האחרונה לת"א. אם יש משהו שמלחיץ אותי בחיים זה לאחר את הרכבת, או את האוטובוס או את הטיסה.
באי הפאב היו חביבים להפליא, אבל בגלל המאורעות והלו"ז הדחוס הייתה שיחה ממש קצרצרה איתם. הספקתי לשמוע על מישהי שטסה בשבוע הבא ללפלנד בעקבות אלה קרי. אומנם ללפלנד הפינית, שזה לא בדיוק המקום הנכון, אבל העיקר הכוונה. הרכבת האחרונה משדרות הגיעה ליעד וגם אני.

הבנתי שהעולם מזועזע ממופע החזייה של סוזן סרנדון בגלל גילה המתקדם. זו כמובן שטות גמורה, סרנדון היא יפהפיית עולם (וחכמה ושחקנית מעולה ואישה מצוינת) והמחשוף שלה, חזייתה, שדיה, ז'קטה, כולם לעילא ולעילא. מהממת פורטה.
השאלה שלי עקרונית הרבה יותר והייתי שואלת אותה גם אם סרנדון הייתה בת 20.
אני פמיניסטית מגיל 13, אולי אפילו קודם, אבל יש כל מיני התפתחויות פוסט פמיניסטיות שאני לא מבינה. למשל, עניין "הגוף שלי הוא ברשותי ואני אלבש מה שאני רוצה, וגם אם אני (טוב, לא א נ י) אתלבש כמו סרנדון, ואעמוד לך מול הפרצוף כך, אסור לך לנעוץ מבט במחשופי, אלא רק בעיניי, כי כל נעיצה היא הטרדה מינית". זה הרעיון, לא? ואני שואלת למה? למה אישה לובשת בגדים תחתונים כעליונים (זכותה, ברור) ולעולם אסור להניד עפעף פן ייתלה בכיכר העיר, ולמה גברים לא יכולים להבליט את מכמניהם? נניח, אם יש להם טורסו מפואר, למה שלא ילבשו מחשופי עתק? אני אשתדל לא לנעוץ מבט. או למה שלא ילבשו מכנסיים עם שסע במפשעה או בישבן? ומדוע שלא ילבשו שורטס עם גרביונים אם נאות הן רגליהם? או סתם מכנסיים צמודים שישרטטו את קווי המתאר של איבריהם באופן מדויק? כי זו תהיה הטרדה מינית? מה, כי המוסכמות הן שלנשים מותר, שלא לומר עדיף, להתערטל בפומבי ואסור להסתכל על ההתערטלות אפילו ולגברים לא? כי נשים הן בדיפולט מוחלשות וממילא הפטריארכייה משפיטה, מתעללת, מדכאת אותן? מה ההיגיון? מה? ולמה Merav Michaeli מרב מיכאלי שפעם נהגה כמנהג סרנדון כבר לא עושה זאת ממרום מעמדה? לא בכנסת, לא מחוצה לה, אם אין שום בעיה בהתערטלות? ממש משתוקקת להבין. תודה מראש

הסיפור העצוב עם פלאפון החל לפני שנתיים וחודש. נמכר לי טאבלט שלא רציתי בו. אני לא הראשונה שזה קרה לה. לצערי גם לא האחרונה.
הטאבלט המזורגג עלה לי 1,600 ש'. אחרי שהקמתי מהומה הגעתי איתם ל"פשרה" והפחיתו לי מהמחיר 400 ש'. עד ינואר האחרון שילמתי במשך שנתיים, מדי חודש בחודשו, 44.89 ש' על מכשיר שמעולם לא רציתי לקנות. חרקתי שיניים וקיללתי כל חודש מחדש את פלאפון.
אז זהו, לרגל סיום התשלומים המיותרים בחיי העליתי לבלוג את הדו"ח שקיבלתי היום מפלאפון, לבקשתי, לא שהתנדבו לשלוח לי אותו, כשהסכום שאני חייבת לחברה הוא אפס שקלים. ילדים, היזהרו. אני מקווה שהיום, ב-2016, כולנו חכמים יותר ואין דברים כאלו.

אין הקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בה לא קורה משהו מדהים. אפילו קטן. היום גיבורי השיחה היו ילדים. וליתר דיוק: נתן (במלרע) בן השבע, ילד מרהיב, עתיר ביטחון, שלא הפסיק להצביע ולהביע את דעתו: נתן קפץ משמחה כששמע שיהיה סרט המשך, "אפריקה!", הודיע שיבוא כמובן, ושאל מי יהיו גיבוריו. בהמשך אמר שהוא רוצה שאעשה עשרה סרטים נוספים, לא אחד. כשהסברתי לו שצריך קצת כסף וסיפרתי על מימון המון של שני הסרטים הוא אמר "אם יהיו לי יותר מ-10 אגורות אני אתן לך", עניתי שגם 10 אג' זה בסדר והרגשתי כמו הבנקאי ב"מרי פופינס". כשסיפרתי שהטלוויזיה הישראלית לא מעוניינת בשידור הסרט נתן אמר "אבל אני מעוניין". נו, מה אני צריכה יותר מזה? לא למות מאהבה?
נערת תיכון אחת אמרה שהיא רוצה לצפות בכל חומר הגלם, ושאפשר לחלק את הצפייה לעשרה ימים בבית ספר. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה לצפות/ צפתה בחומר גלם והיא ענתה שכן. ואז שאלה אם אפשר לעשות סרט עלי ועל החיפושים שלי, נניח בעוד כמה שנים, כשיהיו ילדים שירצו למצוא אותי. אמרתי לה שדי פשוט יהיה למצוא אותי, שמספיק לכתוב "דבורית" בגוגל. בקיצור, חבריה, כמה נחת.

n

כמו רבים, גם אני הזדעזעתי ממותה של ענת דולב. כמו רבים, גם אותי היא ראיינה כמה פעמים. האחרונה הייתה במרץ 2015, כשהייתי עם הסרט בפסטיבל בניו ג'רזי.
כמו תמיד, התרשמתי והתפעלתי מהבקיאות המושלמת שלה בסרט, בנושא, בספרים.
הכי לא מובן מאליו. מצטערת מאוד מאוד על אובדנך, ענת

"כבר שנה שאני מתכננת לראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שמוקרן בערך מאחורי הבית שלנו, ואיכשהו לא יצא לי.
בזמן הזה עקבתי (ועודני), מלאת הערכה וסקרנות, אחר מסעה האוהב של Dvorit Shargal בעקבות גיבורות ספרי ילדותה,
והיום סופסוף ראיתי אותו.
אנשים
אנשים עם ילדים
אנשים שהם ילדים (מי לא)
לכו לסרט הזה.
כלכך נהנתי, התרגשתי, דמעתי.
כל מה שחשוב בחיים נמצא שם
כל מה שאנחנו רוצים להאמין בו נמצא שם
חברות, שיוויון, טבע, חזון, התמדה, הגשמת חלומות שנראים כמעט בלתי אפשריים, ומלא מלא לב.
אותי גם שימחה במיוחד הנוכחות היוצרת הנשית, אז והיום.
מקום עותק הספר המקורי שהיה לנו בילדות לא ידוע,
אז קניתי היום עותק מההוצאה המחודשת של אחד הספרים בסדרה
וגם ביקשתי מדבורית שתחתום לי עליו,
ואני אשמור אותו טוב.
מצפה מאוד לראות את סרט ההמשך שהיא יוצרת- אפריקה! , על הילדה סיאה,
ובכלל לראות איזה עוד קסמים יילד המסע הזה".
(קרן פרטוק, הספר והכרטיס, 6.2)
קרןפרטוק


אחד הנושאים המרחיבים את אישוניי משמחה בעבודה האינסופית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו על "אפריקה!" הוא ההשוואה בין הספרים למציאות, גביית העדויות מהילדים בספרים, אנליזה סמויה, השוואה בין המהדורות הישנות למהדורות המחודשות (דוגמה בצילום ההשוואתי הרצ"ב, ובתוך כך גם הצעה לתזה, סמינריון או מה לתלמידי תרגום, עריכה, ספרות ילדים וכו'. תוכלו להודות לי ;)), וגם השוואה בין מחקרים אקדמיים על אנה ריבקין-בריק וסדרת "ילדי העולם" לבין המציאות. אחרי שהתחלתי להבחין בטעויות באקדמיהנהגתי לכתוב לחוקרים בעולם ולהצביע על הטעויות, מרגישה כאילו הצלתי אותם מצרה גדולה. אלא שתיקוניי התקבלו בקרירות בקרב החוקרים, בלשון המעטה, ואיש מהם לא שש לתקן את העבודות שהתפרסמו. משסיפרתי על כך לעמיתים במגדל השן, תוהה אם חוקרי אקדמיה לא ששים אלי-אמת, שחקו בבוז ואמרו לי, את מטומטמת או מה? נראה לך שמי שפרסם חתיכת פייפר יתקן אותו? פחחח
siasia

התפרעתי. אחרי משמרת עריכה של "כדור בגב" קניתי קלסרים ואוגדנים מרובים בשלל צבעים, כדי לנסות לסדר את ברדק הניירת שיש לי מכל ההפקות. ואז התחלתי למיין ולקרוא ונתקלתי במכתב הזה (אוהו, יש עוד, לאחרים) שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי, ללא משנה מי, כשעוד האמנתי שלא יכולהיות שאף אחד לא יקנה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?(עד היום לא מאמינים לי כשאני מספרת על ההתכחשות לסרט בטלוויזיה שלכם). צנזרתי פה את הקטעים המסגירים, אבל הם היו קורעי לב. לא קיבלתי בדל תשובה. כלום. אז קראתי עכשיו וממש ריחמתי על עצמי דאז ועל תמימותי ועל שלא ידעתי מה שעוד מחכה לי מהאנשים האלו ודומיהם. ובאשר למי שהמכתב יועד לו/ה, אני מאמינה בשכר ועונש.

ב-11.2.2006, לפני עשר שנים, הלכה לעולמה אלי יאנס והיא בת 99.
אלי יאנס (Elly Jannes) היא המחברת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ובסרט שלי אני פוגשת את בתה, הקרויה גם היא אלה קרי, ע"ש אלה קרי מלפלנד. אלה קרי זו, אותה אני מכנה "הקטנה", עזרה לי מאוד בהפקת חלק אלה קרי בסרט.
אלי יאנס הייתה עיתונאית חוקרת, הומניסטית, סוציאליסטית, ערכה גם היא מסעות סביב העולם כדי לכתוב ולתעד מקומות, אנשים, מאורעות.
עם אנה ריבקין-בריק, הצלמת, היא נסעה כמה פעמים ללפלנד השבדית כדי לתעד את חיי הסאמים. יחד הן צילמו וכתבו שני ספרי צילומים על הסאמים. אלי יאנס נסעה איתה ללפלנד גם בפעם השלישית, שאז התוודעו השתיים לאלה קרי בת השלוש וחצי והשאר היסטוריה. מי שצילמה את הצילומים הנפלאים של אנה ריבקין-בריק עם אלה קרי, המופיעים בסרט (הנה דוגמה), היא אלי יאנס.
הספר היה להצלחה גדולה מיומו הראשון, עת פורסם ב-1951 והוצאת הספרים השבדית נאותה להפוך אותו לסדרת ספרים.
כשאנה ריבקין-בריק רצתה לנסוע ליפן, לצלם את "נוריקו סאן הילדה מיפן", בהוצאת הספרים אמרו לה, גברת ריבקין, במחילה טוסי לבד, אין לנו כסף לממן את שתיכן (אממ, מוכר?). יאנס, שהייתה עיתונאית חוקרת, אמרה: ובכן, שלום ותודה. אני לא כותבת פיקשן. אני דוקומנטריסטית. ופרשה. וכך הצטרפה לפרויקט אסטריד לינדגרן והשאר היסטוריה.
annabyelly


יאיי, את מי הזמינו לשבדיה?!

מדביקת המודעות שלי הייתה בחופשה ממושכת בקריביים. אתמול חזרה במפתיע ואז נזפתי בה: "דבורית! מה את חושבת לעצמך, יש עבודה לעשות ואת משתזפת עם סנגרייה על שפת בריכה דקדנטית? קחי מיד את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את קופסת הדבק והמברשת, עלי על הקטנוע וצאי למסע הדבקות ברחבי העיר!"
דבורית חזרה עם שלל סיפורים: בגינת הברווז (AKA גינת כיכר מסריק), השמידו את לוח המודעות! בשינקין הקימו מתחת ללוח שמול המתנ"ס בית ממכר של שישי לחיות מחמד ולשמונצעס, כך שהלוח מנוע-נגיעה! לעומת זאת, סיפרה בהתרגשות, בשרונה המנסה למצוא את זהותה, קוממה עת"א שני לוחות מודעות עגולים-רטרואיים והם זכו לפסטור! גם בלסקוב (מהרחובות המרובים בהם גרה כשהייתה צעירה וטיפשה) פינת הפטמן אותר לוח, ושני הלוחות הנוספים הם בשד' בן ציון ובקינג ג'ורג'.

בהקרנת הבוקר בסינמטק ת"א של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרה לי אחת הצופות: "את מאוד יפה כשאת מאושרת". הודיתי באושרי:) צופה אחרת שאלה למה אין ספרים על ילדים ערבים, ואמרתי שתמר ורטה ועמלה עינת עמלו על כך: זינב – הילדה מהמדבר; רים, הילדה מעין-חוד; החלום של יוסף. צופה אחר אמר לי, אפרופו דיווחי על "אפריקה!", שלפעמים הדרך לאפריקה קצרה יותר מהדרך לגדה. אמרתי שנכון, אבל שאני עושה ככל יכולתי להביא את הסרט לכל מגזר ומגדר, והנה, ביום ראשון אבקר בביה"ס הדו-לשוני (זה שאנשי להב"ה ניסו להצית) בירושלים, לסדנאות תחקיר והקרנות הסרט (מה שאומר שיישארו לי ארבע שעות שינה אחרי שאעלה את הסטטוס הזה). וזה למה?
כי בערב הייתי בחוג ברמת השרון (יש ערים שאני זוכה בהן לליטופים מרובים, למשל, רמה"ש, תבורך: יד לבנים, בי"ס רמ"ה והערב חוג אלול) ושם היה מורה הדרך של אנה ריבקין-בריק! בשנות החמישים הייתה אנה אורחת של הסוכנות היהודית, ואלחנן דביר (איש תיירות רב פעלים וזכויות) נשלח מטעם ההסתדרות להראות לה גני ילדים באזור ת"א והשרון. הוא הפתיע בסיפור לא רק אותי אלא גם את חבריו וסיפר שאנה שלנו הייתה אישה מקסימה ומופלאה. אז הנה דביר לפניכם. הדיווח הבא יהיה מהדו-לשוני. לכו לישון גם אתם, שיהיה לכם כוח

12 שעות בירושלים, מזריחה לשקיעה. בחודשים האחרונים אני כבר לא מלעלעת כשאני צופה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם המיליון. וגם כשאנשים ניגשים אלי עם עיניים אדומות אחרי הצפייה אני כבר לא מצטרפת אליהם בבכי.
אבל היום, במסע הארוך בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ודווקא ביום האהבה, חזרתי לסורי. הרעיון שיש בית ספר כזה בישראל (יש כמה), שמנסה, כנגד כל הסיכויים, ליצור פה דו-קיום, מרגש מאין כמותו ולעמוד מול כיתות של ילדים שהגיעו מהרבה מאוד מקומות בירושלים, מרקעים שונים ומגוונים מאוד, שמדברים בכיתה בשתי שפות, שלכל כיתה יש שתי מורות, אחת בעברית ואחת בערבית, מעורר השתאות, שמחה וטיפה תקווה. לפני שבועיים הוחמר עונשם של האווילים מלהב"ה שניסו להצית את בית הספר וטוב שכך, כדי שישמשו תמרור לכל מי שמנסים לחבל במיזם המופלא הזה.
הילדים עברו הכנה לקראת הקרנת הסרט וסדנאונת התחקיר ובנוסף, הורחב העיסוק שלהם בנושא "זהות", ובסוף השנה תיערך תערוכה בנושא: ילדי כיתות ה', שאותם פגשתי היום, כתבו ספרון, כל אחד על עצמו, בהשראת שמות הספרים. חלק בעברית, חלק בערבית. התחלתי לקרוא את שמות הספרונים בערבית ונזכרתי, תוך כדי, בערבית שלמדתי עד כיתה י'. לא מדהים? מדהים.
בעוד אני צופה בסרט הגיתי רעיון: המורים ימצאו כיתות מקבילות במדינה אחרת וישלחו להן את הספרונים. בכיתות בחו"ל יעשו פרויקט דומה, וכך יוכלו הילדים לרכוש להם חברים אמיתיים בעולם. אמרתי להם גם שאם אנה ריבקין-בריק הייתה בחיים הייתי מציעה לה לבחור בהם כגיבורי ספר שלה.
דנה, אחת הילדות, ביקשה לעזור לי בעשייה של "אפריקה!" והבטחתי לה לחשוב איך אוכל להסתייע בה. שתי ילדות אחרות רוצות לכתוב מכתב לנוריקו-סאן.
סיפרתי להם שאנה ריבקין-בריק רצתה להביא לשלום עולמי בעזרת הספרים, כשילדים בכל העולם יכירו את תרבויות האחר. אז אולי עכשיו זה יקרה קצת, טיפה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני חוגגת את יום האהבה. ובסבבה.
אגב, מחר יגיעו לביקור בבית הספר שרת החוץ של האיחוד האירופי ושגרירת ארה"ב באו"ם. שוב הקדמתי את זמני.

אני שמחה שיש ביכולתי, ליתר דיוק ביכולת המעשים שעשיתי, כלומר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו גם "אפריקה!" להשפיע על אנשים לעשות לעצמם ובעצמם. למשל, שני אנשים שהתוודעו אלי בזכות הסרט, שלא עסקו בקולנוע אף פעם, יוצרים עכשיו סרטים עצמאיים משלהם. אני משתתפת איתם בעבודה ככל יכולתי, ככל שמתאפשר. עוד אנשים מספרים לי איך החלו לכתוב והחליטו להוציא לאור דברים שכתבו. זה משמח מאוד. אני מאוד גאה להיות חלק מזרם של אנשים שיצאו לדרך עצמאית.
שלא יהיו אי הבנות, זה לא שהשלמתי עם התנהלות הממסד עם הסרט שלי. ממש לא. עם כל אמירות הזן והאושר והשמחה שלי על ההצלחה העצמאית, אני לא יכולה לסלוח או להבין את דרכם של האנשים הללו. בחודשים האחרונים יצא לי לנהל דו-שיח עקיף על הסרט שלי או על סרטים עצמאיים ונדהמתי מעומק הנכלוליות, הבורות ומתרבות השקר שלהם. זה מקומם בכל כך הרבה מישורים. מעניין אותי איך הם ישנים בלילה ואילו הצדקות הם נותנים לעצמם.
זו אחת הסיבות שאני משתדלת לתמוך במי שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם. למשל, לואי סי.קיי עם Horace and Pete, סדרת הרשת החדשה והעצמאית שלו. עד כה הועלו שלושה פרקים ואת שלושתם רכשתי, אחד אחרי השני, בסך כולל של 10$ (5+2+3$). ברור לי לגמרי למה סי.קיי בחר לעשות את הכל לבד. בכל פרק נחצים גבולות נוספים של אומץ יצירתי. בפרק האחרון, החדש, פרק 3 (שעלה לאוויר שלשום), יש מונולוג בקלוז אפ, 9:25 דקות של לורי מטקלף (בצילום מהפרק), עד שמתברר עם מי היא מדברת, שמראה איזו שחקנית מדהימה היא. פרק משתק ומדהים בו נבנה סיפור לא ייאמן בכל מישור שהוא.
אני אומרת: צרכו את הטלוויזיה ואת הקולנוע שלכם בעצמכם. אפשר גם לדלג על המתווכים וקובעי הטעם. להתראות בשבת, 20.2, 11:30 בסינמטק תל אביב עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

 לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

האם אנדרואידים סינים חולמים על אייפד?

נכון שמעתם לא פעם שהזול הוא היקר? נכון הגבתם בהנהוני ניצחון (אם אתם מחובבי טי שירט ב-500 ש'), או בביטול (אם אתם מאלו שקונים תחתונים בעשרה ש')?

משאת נפשי בחודשים האחרונים הייתה אייפד. בעיקר אחרי שראיתי ביצועי כתיבה בבלוג  וורדפרס. וואוו, אמרתי, וגם פששש, וגם "גם אני רוצה". אבל מה, אייפד זה יקר. יום אחד, כמו באגדות, סיפר לי חבר שיודע דבר או שניים על קניות: שמעי, קניתי טאבלט סיני בפחות מ-200$ ברשת. עיני הירקרקות נדלקו באור יקרות. פחות מ-800 ש' ויהיה לי דמוי אייפד ששוקל שני גרם איתו אוכל לשוטט ברחבי העולם? או לפחות ברמת גן? שיואו, אני לא מאמינה שיהיו לי חיים כל כך טובים.

הזמנתי בקשיים לא מעטים דרך עליבאבא טאבלט ב-198$ (ו-99C) והתחלתי לחכות. אחסוך את תיאור ההמתנה שנמשכה כמעט חודש, את מיליון ושניים המיילים שהרצתי ביני לבינם בניסיון להבין איפה התכשיט שצריך היה להגיע אחרי 15-20 יום (הובטח מעקב אחר מסעותיו בעולם בעזרת מספר הזמנה), ועוד עניינים. לא משנה. אחרי חודש פחות יומיים הוא הגיע, ארוז היטב.

והוא אפילו עובד. והחבר, שבינתיים קנה לטאבלט שלו עוד טאבלט חבר כדי שלא יהיה בודד בישראל המנוכרת, ואפילו יתרבה בתנאי שבי, עזר לי בהתקנת האפליקציות הראשוניות וכן להיפטר מהפולנית (או היוגוסלבית) שהשתלטה על שפת הדיבור בטאבלט שלי.

ואז ניסיתי להתחיל לכתוב בו בבלוג, אבל זה לא ממש מצליח (אי אפשר לסמן מילים ולכן גם לא להכניס לינקים, האדמין מרקד, ועוד). וגם לא לסנכרן בין שתי תיבות המיילים שלי. וכשניסיתי להוריד אינסטגרם לאנדרואיד קיבלתי הודעה שהטאבלט שלי, הסיני הקטן, לא מוכר, ולכן אי אפשר.

נו, הפקתי לקחים? חלקית. יכולתי לדעת זאת מראש? לא ממש. בינתיים אני יכולה רק להשתעשע מעט, אבל לחרוש איתו ברחובות? עוד לא. אך אני אופטימית: יום יבוא והאפליקציות כולן יתאימו גם לטאבלטים אנדרואידים חמודים ומוזרים מסין.
בכל מקרה,
片剂

片剂我爱我的片剂

המכונית של אבא

כפי שאפשר להבין, אין משפחת שרגל משועי הארץ. אחת ההטבות הכרוכות בכך היא שאחי ואני לעולם לא נוכל לריב על ירושה.
פשוט אין על מה.
ובכל זאת, בפנינו עמדה משימה ראשונה במעלה: למכור את מכוניתו האהובה של אבא.
אני יודעת שאלפי עיניים מחכות לשמוע באיזה מכונית מדובר, ואם כבר הזמנתי את כרטיס הטיסה לקריביים.
ובכן, לא ממש. כן, אשכנזים, ניצולי שואה, ובכ"ז.
מכוניתו האהובה של אבי ז"ל היא סוזוקי בלנו מודל 1997. המחירון של לוי יצחק קבע: 12,000 ש'.
ככה זה אצלנו באלפיון. מחליפים מכונית פעם בעשרים שנה.


זאת הסוזוקי בלנו, 1997. תבדל"א

מאחר שאני אמונה על עסקי האינטרנט במשפחה, העליתי את היפהפיה תוך דקה קלה ליד2. עשיתי את זה בשישי אחר הצהריים, ולתדהמתי, איש לא התקשר עד מוצ"ש. מתברר שרוכשי מכוניות יוקרה בנות 14 לא אוהבים לעשות עסקים בשבת. כנראה שכל עם ישראל הוא מסורתי עד חרדי.
כבר חשבתי שניאלץ להמשיך את חיינו איתה, אבל במוצ"ש נפרץ הסכר, ואחי קיבל עשרות טלפונים, ניווט את כולם ביד רמה, וקבע לו פגישות למוצ"ש ולראשון, מסוחרר מהצלחתו ומהיותה של הבלנו כה מבוקשת בקרב האלפיון שלנו.

אחרי שאימץ תוך כמה שעות גינונים של סוחר מכוניות כרסתן (ואחי הוא אתלט מלידה, כרסו שטוחה ושרירית כקרש), בחר לו זוג נאה עם תינוק, שחשק במכונית ולא רצה לקחת אותה לבדיקה, והניח מיד 12,000 ש' במזומן על השולחן. יצאו אחי והקונה לחצר, התניעו את המכונית, ירדה זאת 20 מטר מהחניה שלה, ולפני שהייתה צריכה לפרוץ בחיים חדשים, השתתקה. נדמה. לא הסכימה לעלות לכביש.

הקונה המבוהל, אף שחתם על מסמך שאין לו שום תביעות וכבר נתן את כספו, קיבל אותו בחזרה. אחי לבש שק ואפר ויגון כבד אפף אותו. הקריירה החדשה שלו כסוחר מכוניות משומשות ספגה מכה קשה. לא היה ספק, רוחו של אבא ריחפה מעל ולא הייתה דעתה נוחה מהקנייה. הסרתי במהירות את המודעה מהאתר כדי שזרם הטלפונים לאחי ייפסק, וכעת נותרו לנו 12 שעות עצבניות עד שייפתח המוסך למחרת, כדי לדעת מה נהיה, האם החליטה הסוזוקי להצטרף  לבעליה.

אך לא. בחלוף 250 שקלים התברר שאיזה בורג זז מהמקום והסוזוקי חזרה לחיים תוך דקות, נמרצת מתמיד. אחי ביקש שאחזיר את המודעה לאתר, וחמש דקות לאחר מכן הוצף בעוד 300 שיחות. כמו שאמרו לי המבינים, סוזוקי אהודה מאוד בישראל.

שעתיים אחר כך נמכרה הסוזוקי בשנית.
תלמיד חכם מבני ברק בא, ראה, התאהב ואמר "רוצה אני".
הסוזוקי טובת השכל נעתרה והסכימה להתלוות אליו. נפרדנו ממנה בנפנוף. אמא בכתה.
אחי סימס לי: "הכסף כבר עובד, סליחה, אובד, בבורסה. יש לך עוד רכב למכירה?".

כל הדבורית שבעולם (חלק ג', וכנראה אחרון!)


ילדה בת עשר שלא קוראים לה דבורית מנגנת את מעוף הדבורה של רימסקי-קורסקוב

בגלל ההיענות לתחילת הפרויקט הייתי משוכנעת שכל שמונים ומשהו הדבוריות שבעולם יתייצבו באותה חדווה בה התייצבה העשירייה הראשונה. אבל משק כנפי הדבורה היכה בפני. ממש לא. בפוסט הראשון היו תשע דבוריות נרגשות. בפוסט השני שש דבורית. היו שבע, אבל השביעית הזדעזעה מסיבות לא ברורות לראות את דבריה ברשות הרבים וברחה. חבל. הבטיחה שתחזור ופרחה לה. לכי תסמכי על החיות השחורדיוניות האלו (פסים שחור צהוב, כן?). עוד אחת ביקשה לשמוע את קולי, לוודא שאני לא איזה פדופיל או סוחר קוק. נחה דעתה וכתבה. שאר הדבוריות פשוט לא הגיבו. האמת, זה משמח. מי שלא ענתה לי פשוט לא קיימת. מדובר כנראה בפלקטים של דבוריות שנועדו לבלבל את דעתי, שלא אהיה כה מבסוטה מייחודי.

ובכן הנה הקבוצה השלישית והאחרונה הכוללת שש שבע דבוריות. בסך הכל הגעתי ל-22 מכן. אני לא מחכה לדבוריות נוספות. אם יבואו – תפאדל. ואם לא, אדע כאמור שהן לא באמת קיימות. אחרי הדבוריות האחרונות יבוא הסיכום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק ב')

הבנתי שצריך לעשות משהו עם השם הביזארי הזה, שאחראי בחלקו להיותי קצת, אממ, משונה, אחרי שקיבלתי הצעת חברות מאחת הדבוריות והתחלנו להתכתב.
כך נולד פרויקט כל הדבורית שבעולם, שזהו חלקו השני.

וזה השאלון ששלחתי לדבוריות.

שלום דבורית
אני רוצה לכתוב על הדבוריות שבארצנו ולכן שולחת לך שאלון. אשמח אם תשיבי.
– מי בחר את שמך ולמה?
– האם גם אצלך השילוב של שם פרטי ושם משפחה הוא יחיד בעולם?
– את אוהבת/שונאת/ שוות נפש את/לשמך?
– אם לא היו קוראים לך כך, איך היית רוצה שיקראו לך?
– היית רוצה לשנות את שמך?
– את יודעת מה משמעות המילה דבורית (אל תחפשי עכשיו!)?
– את מסבירה לאנשים למה קראו לך כך?
– מהם השיבושים שהשם שלך זוכה להם ביוםיום?
– מה הדבר הכי מצחיק (או עצוב) שקרה לך בגלל שמך?
– יצא לך להיתקל בחיים בעוד דבורית?
– את מתבאסת מכך שיש בעולם כמה עשרות דבוריות?
– את חושבת ששם ייחודי הופך את מי שנושא אותו ליוצא דופן?
– מה את אומרת על כך שאלמלא פייסבוק לא הייתי יודעת על קיומך?
– מה את עושה בחיים?
– איפה נולדת?

יש מצב שפספסתי כמה דבורית בפייסבוק, יש כאלו שאי אפשר לשלוח להן הודעה ויש אולי כמה חסרות פנים.
אם באמתחתכם דבורית נסתרת שלא פניתי אליה, הפנוהּ הלום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק א')

השם שלי תמיד היה עניין מרכזי בחיי. סוג של גאווה על השם הייחודי וגינונים אקסצנטריים שפיתחתי בהתמדה כלוויית חן לשם. אם כבר ייחודיות, אז עד הסוף.
אחד הסרטים הדוקומנטריים האהובים עלי הוא הסרט של אלן ברלינר, הצליל הכי מתוק, שתר אחר אלן ברלינרים נוספים.

אם עד עידן פייסבוק חייתי בעולם שכולו דבורית אחת ואליו הגיחה אי פה אי שם שמועה על דבורית נוספת או מפגש אקראי ומבעית עם מישהי הנושאת אותו שם, הנה הגיע פייסבוק וטפח בפרצופי: כמאה 80 ומשהו דבורית מסתובבות בעולם (כלומר בפייסבוק), והעולם מצדו בהלם.
איזה ייחוד ואיזה ערדליים.
אז חיברתי שאלון והתחלתי לשלוח אותו לדבוריות הפייסבוק (עד שצצה לי הודעה מפחידה מהאח הגדול שאם לא אפסיק לשלוח הודעות בקצב יסגרו לי את החשבון!).
הדבוריות מצדן התחילו לענות בשמחה.
אני מתחילה לפרסם את תשובותיהן.
זה יהיה פרויקט מתמשך שישתרע על פני כמה פוסטים. בסוף יהיו סיכומים ו… אבל למה להקדים את המאוחר?
להמשיך לקרוא

הבלקברי שלי ואני

ותיקי הקרבות זוכרים ודאי את מערכת היחסים הטעונה שלי עם סלקום. הקרב האחרון התנהל סביב העובדה שנורא רציתי לשדרג את המכשיר הגרוע שהיה לי, ולהצטרף לעדת חכמי-הסלולר. אלא שכל מיני מגבלות חוזיות לדעת סלקום מנעו ממני סמארטפון. ואז, יום שישי אחד, בשבוע האחרון של שנת 2010, הסתובבתי ליד דיזנגוף סנטר כשהסלולרי שלי צלצל. על הקו הייתה נציגת פלאפון ששאלה איך אפשר לגרום לי לערוק לשורותיה. ואני, נערה קלה להשגה ככל שרק אפשר לדמיין, אמרתי מיד:
– אני רוצה בלקברי.
– אין בעיה, ענתה הנציגה.  איפה תהיי בעוד שעה?
– איפה שתגידי, עניתי, בניגוד לכל כללי החיזור.
וכך רכבתי, לא מאמינה שזה קורה לי, לביתי שביפו.

תוך שעה  הגיע נציג פלאפון, סיפר לי על חייו, אני לא סיפרתי על חיי, הכל כרגיל, החתים אותי על כמה אלפי ניירות (לא קראתי. בסדר, אני אשמה, אני יודעת), ואמר לי שכבר ביום ראשון יגיע הבלקברי. וזה קרה, ממש כך.
כלכלית הייתה זו עסקה מצוינת, שלפיה אני גם משלמת הרבה פחות מאשר בסלקום, וגם יש לי את מכשיר חלומותיי, בלקברי 9300.

מאז עברו חודשיים וחצי במהירות מסחררת כדרכם של חודשיים וחצי, וכל יום אני יודעת קצת יותר על הביבי שלי. מה שכן, בדבר אחד אין כנראה הבדל בין כל חברות הסלולר: זמן ההמתנה למוקדן. גם האופציה של החברה לצ'טט עם המוקדן באתר במקום להחזיק את האפרכסת ביד (כן, עדיף את ההמתנה למוקדנים לעשות מבזק) גרועה ביותר, והמצ'טטים הם כנראה עובדי הניקיון שבזמנם החופשי מצווים גם לענות לצ'ט.

גדולתו המרכזית של הביבי (על שלל דגמיו כמובן) היא הזמינות האינסופית בכל רגע נתון לכל דבר ולכל אחד. כדי לקרוא מיילים לא צריך להתחבר לרשת בשום מקום בעולם. ואם כבר רוצים להתחבר לרשת, זה קורה במהירות ובקלילות, והכל בתוךך חבילת הגלישה היעילה והחסכונית.
וכך אני קוראת חלק גדול מהיממה מיילים. כלומר רק במצבים ספורים בחיי אני לא. כן, אני לוקחת את הביבי לחדר השינה, ואת שנתי הקלה אני מתבלת בקריאת מיילים גם בשעות הקטנות.

הביבי מתאים לקונטרול פריקס, ולכל מי שמשוכנעים שבמייל תגיע ההצעה שלה חיכו כל חייהם, אהבת החלומות, ההודעה על הזכייה בלוטו או על כך שקונים מהם את הסטארט אפ שלהם, ומה לא.

עוד דבר: בישראל רק חמישה אחוזים מבעלי הסלולר אוחזים בבלקברי. עוד סיבה שהפכה אותו לנחשק בעיני. אני מרגישה שייכת ליחידה אקסקלוסיבית, חטיבה של אנשים שלא מסוגלים להרפות לרגע, שחייבים להיות מחוברים למה שמהווה לכאורה את החיים שלהם בכל רגע נתון. אבוי לבושה, אוי לפדיחה, אבל בנאדם צריך להודות במגבלותיו. אז הנה, אני מודה.