שוב כמעט התעשרתי

וגשם אין

המרחק בין הרגעים האלו, בהם אני בטוחה שזהו, אני יכולה להתחיל לחפש דירה במגדלי אקירוב, ועד ההבנה שאני נשארת פה ליד כיכר השעון, הוא כל כך קטן, שזה נורא.
מה שמדהים – האמונה הלא תיאמן שלי שבטוח עוד שנייה זה קורה.
הנחמה היחידה היא שלהבדיל מהפעמים הקודמות, בהן היה לי רעיון חסר תקדים ומיד אצתי לכתוב עליו פוסט, הפעם בדקתי.
ובקיצור:
התברר לי שרבים הם בני האדם שלא יודעים איפה החנו את המכונית שלהם (ביום, בלילה, בחניון, בעיר, בכפר). בין אם בגלל שהם מטושטשים מחומרים משני תודעה בעת החניה, בין אם עצם השיטוט והחיפוש אחר חניה מחרפן אותם לגמרי ובין אם סתם נחנו בזיכרון קלשלש.
מאחר שבסביבתי יש המון בעלי אייפון, מיד הבנתי: אפליקציה לאייפון שתזכור איפה חניתם, זה מה שצריך!
מיד גנבתי שם: Dude, Where's My Car? וחברתי, בעזרת קשריר קטן (Six[th] degrees of separation), למי שזהו עיסוקו, כינון אפליקציות ועשיית הון מהן, והיצעתי את הרעיון הגאוני.

האיש המוכשר חזר אלי בשניות.
כן, רעיון גדול, אבל מישהו הקדים אותך.

אאוצ'. כואב. שוב מישהו התעשר על חשבוני.

"אשכנזי אינטליגנט, לא שותה, לא מעשן"

נסעתי במונית שירות. הסלולרי של זו שמאחורי צלצל. היא התחילה לספר לחברה שלה את קורותיה השבוע, ואני, מתוך דחף שאינו בר כיבוש הוצאתי מחברת ועט וכתבתי את מה ששמעתי, בלי לשמוע כמובן את הצד השני

"… כנסי כנסי לפייסבוק שלי. מישהו שממש לא דמיינתי. אשכנזי אינטליגנט. ונניח אני רוצה לקחת אותו איתי למשפחה, איך אני אביא אותו? לא, לא אמרתי שהם חיות, אבל…הוא לא מעשן, לא שותה. הוא גם לא נראה משהו. ההפך מכל מה שחיפשתי. מאוד נחמד. מפנק אותי, דואג לי. נפגשנו לפני שבוע ומאז אנחנו נפגשים כל יום. הוא ממש גר קרוב אלי. תראי מה זה. מחפשים מחפשים. הוא בא לאסוף אותי, היינו ביחד מהבוקר עד הערב. ונניח אני הולכת איתו לאנשהו, אנשים יגידו לי, איך אחת שנראית כמוך הולכת עם אחד כזה?

אנחנו מדברים המון. דיברנו על לתת ולקבל. הוא הציע לקחת אותי לקוסמטיקאית. לא הבנתי למה. הוא אמר לי, זאת ההזדמנות שלך לקבל.
הוא איש כזה של הצגות. היי, אני תרבותית! הוא החזיר אותי לשורשים, פעם הייתי, מה קרה לך?

מכל אלו – היו איזה חמישה שחיזרו אחרי – הוא הכי פחות מוצא חן בעיני חיצונית, אבל הוא לא ויתר, התקשר והתקשר.
אמרתי לו מהתחלה, תן לי בקצב שלי. והוא אמר לי, מה שאת רוצה, את תקבעי את הקצב. מה שמתאים לך.
עוד לא עשינו כלום. היום לבשתי גופייה ממש צמודה, אני רוצה לנסוע איתו לסופשבוע, ושם…
הוא שאל לאן אני רוצה לנסוע…

הוא לא כמו אבא, יותר כמו חבר, הוא אמר לי, בואי נסדר את החדר שלך איך שאת רוצה, העיקר שתרגישי טוב.
הוא כתב בפייסבוק במערכת יחסים, בגלל זה גם אני כתבתי. כדי לכתוב במערכת יחסים צריך לבקש אישור ממי שנמצאים איתו במערכת.

הוא קם כל יום בשש וחצי בבוקר, לא הבנתי במה הוא עוסק, לא נכנסתי לזה.
הביטחון הכלכלי זה משהו שחשוב, ואם זה משהו שאני יכולה ליהנות ממנו…

כשאני פוגשת אותו כיף לי איתו, שיחות ברמה גבוהה, את רואה בנאדם אינטליגנט. איכותי.
אני מרגישה כמו בחלום.

רציתי, בדמיון שלי, לשאול אותו: מי שלח אותך? נכון שהקדוש ברוך הוא, אבל מי עוד? מי עוד? אמא שלי זכרונה לברכה מלמעלה?

את באה הערב להרצאה על גלגול נשמות?"

מה עושות נשים בסרטים?

שלושה קריטריונים ברורים ומובהקים קובעים מהי נוכחות נשית חיונית בקולנוע.
הם נקבעו במבחן בקדל, שנוצר על ידי אליסון בקדל בקומיקס שלה, Dykes to Watch Out For, ב-1985, אבל הוא תקף היום יותר מתמיד.
סרט צריך לענות על שלושה קריטריונים (כדי להיות מוגדר כסרט בעל נוכחות נשית ממשית):

1. צריכות להיות בו לפחות שתי נשים
2. המדברות אחת עם השנייה
3. על משהו אחר מלבד גבר/ים

לא ייאמן כמה סרטים לא עוברים את המבחן הפשוט הזה, וכמה הדברים לא השתנו מאז שנוצר, לפני 25 שנים.
ומה הוליווד עושה למען שינוי כלשהו? כלום.
סרטים גבריים במרכאות הם סרטים רווחיים, אז מה צריך יותר מזה?

(דרך הפוסט בראומה על הקמפיין הבאמת אידיוטי שנועד לעורר מודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד).

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

ילדים, כן או לא?

דיברתי וכתבתי והצטלמתי והפסקתי מזמן לדון בכך.
פעם אחרונה, קישור ללא רוצה, גרסת הבמאי.

היום, בשיחה עם חברות התברר לי שכל מי שלא רוצה הייתה נתונה מתישהו למתקפת הלחץ החברתי.
זה לא קרה לי מעולם, ואף פעם לא הופעל עלי אפילו בדל לחציץ משום כיוון שהוא. משונה, לא?

במהלך השיחה סיפרו לי על תרשים הזרימה המשעשע הזה, בחסות momlogic ממנו תוכלו ללמוד חד משמעית אם ילדים זה בשבילכם.
נסו ותיהנו. יותר טוב ממונופול.
shouldyouhavekids12

המירוץ לדירה מתחיל

הדירה נמכרה, ותוך שבועיים אני יכולה לעבור מפה, בלי לחכות עד סוף החוזה.

הדירה הנוכחית הייתה (ועדיין) ענקית: הרבה יותר מדי גדולה בשבילי. באותם ימים, לפני כמעט חמשנים הייתי משוכנעת שאהפוך אשת רעים להתרועע, שאערוך בביתי התכנסויות לרוב. זה לא קרה. מתברר שמטראז' לא משנה את אופיו של אדם.

לא רק זה: ככל שחיי הרשת שלי הלכו והתרחבו, הצטמצמו המפגשים החברתיים שלי. אני לא אומרת את זה בעצב או בצער, בביקורת עצמית או כשבח. רק כציון עובדה.

השורה התחתונה היא שאני רוצה דירה ממש קטנה. קטנטנה אפילו. המטרה שלי היא להיפטר מכמה שיותר חפצים ורהיטים, ולעבור להתנהלות נזירית יותר (יש יגידו: נזירית יותר מהיום? איך אפשר? שכרי לך קופסת קרטון וזהו). ובכן כן, אני יודעת בוודאות שאני רוצה לצמצם שטחים, ולא חייבת לגור יותר במרכז העיר, כמו שכבר כתבתי. מצד שני, גם חיק טבע זה לא משהו מעורר השתוקקות מבחינתי, ומצד שלישי, החיים בשולי העיר יגרמו לי בוודאות להתעורר בימי שישי עם ריחות מטבחים שאני לא יכולה לסבול, ויזכירו לי דברים שאני מעדיפה לשכוח.
הדירה הבאה שלי שצריכה להיות איזשהו יצור כלאיים שאינו זה, אף לא זה. משהו שלא יתאים לאיש, כנראה, מלבדי.

הייתי צריכה לסכם פה את השנה, את העשור, משהו, אלא שאני לא כל כך רוצה, או יכולה. יותר מדי דברים להתעמת איתם, יותר מדי חשבונות שיש לי לעשות עם עצמי.

את השעות האחרונות של השנה עברתי בהליכה מהירה במסלול הקבוע. כרגיל, היו בו כלות וחתנים. לא רציתי לצלם אותם, כי מה, נו באמת. אבל מיא התעקשה שפה נמצאת הדרמה האמיתית. יכול להיות, אבל אני מעדיפה דרמות שאני יכולה להתחבר אליהן.
בכל מקרה, הזוג הזה הצליח להעביר את הלך הרוח שלי יותר מהמשוער.

31.12.1

זהות בלויה

ביום בו מלאו לי 16 התייצבתי במשרד הפנים, נרגשת עד מאוד, כאילו מי יודע מה מחכה לי ברגע שאקבל את התעודה המעידה מי אני.

אולי חרדה קיומית, אולי קושי להגדיר את עצמי דחפו אותי לשם. באותם ימים צריך היה לחכות עד בוא התעודה, זה לא היה מתבצע במקום. כשהגיעה אחרי חיכיון ניכר נחלתי מפח נפש: התמונה אמנם תמונתי הייתה, אבל השם הוחלף בשם של גבר.
מבועתת שלחתי את התעודה האנדרוגנית לכלבוטק, וכך זכיתי לתהילת עולם. התעודה המשונה הוצגה קבל עם למשל עשרים שניות על המסך, 100 אחוז רייטינג, ואני הפכתי לכוכבת. טוב לא, לא הפכתי. איש לא שם לב, אבל תוך זמן קצר קיבלתי מהמשרד לרישום אזרחים חרדים תעודה חדשה ותקנית.

וכך היא צמודה אלי בארנק מאז ועד היום, כששתי סיבות עיקריות מנחות אותי (חוץ מזו הפילופסיכולוגית): אחת, למקרה שאעצר באישון לילה ברחוב, שהרי אין סיבה לא לחשוד בי שאני שב"ח;  והשנייה, שאם חלילה אפגע ברחוב (תאונה, פיגוע וכו'), שלא יעסקו רבות בניחושים מי אני, ויטרידו את מנוחת מקורביי בתהיות ובבקשות לזיהוי הגופה או מה.

ולכן, כשמצאתי לפני כמה ימים ת.ז של מישהי זרוקה ברחוב אספתי אותה מיד כאילו היה זה יהלום ענקים או לפחות שטר של חמישים שקלים, ולקחתי אותה הביתה. גיגול קטן ומצאתי את בעלת התעודה בפייסבוק. שלחתי לה הודעה עם מס' הסלולרי שלי. חיפשתי את מס' הטלפון הבזקי שלה, והשארתי לה גם שם הודעה קולית.

מתברר שנוכחותה של התעודה בחייה לא ממש חשובה, כנראה, והיא לא השמיעה קול או אות. אובססיבית ככל שאני יכולה להיות עטפתי התעודה, הכנסתי למעטפה, הוספתי פתק הסבר, והלכתי לשלוח אותה בדואר רשום, כדי שלא תיפול בשבי האויב. רק כשראיתי את 30 האנשים המחכים בתור החלטתי שיש גבול, ושלשלתי המעטפה לתיבה.

מסקנות:
אנשים לא מקשיבים לתא קולי בטל' של בזק.
לא כל בנות העשרים מבלות בפייסבוק.
או שואלות את עצמן מי אני? מה אני?
תעודות זהות זה פאסה.
בפעם הבאה אניח לתעודה להתבוסס בדמה על הכביש.
לא כל אחד רואה את עצמו כפליט נצחי.
או כלוחם גרילה בג'ונגל האורבני, העומד לאבד את חייו או חירותו בכל רגע נתון.

עדכון, שני, 9:22.
אמה של הנערה (שהקשיבה להודעה בתא הקולי!) התקשרה והודתה לי, ואף התעניינה איפה מצאתי את התעודה. סיפרתי לה ששלחתי אותה לדרכה, ונקווה לטוב.

עדכון, ראשון, 13.9
התעודה הגיעה ליעדה, ובעלתה הודתה לי בפייסבוק.

הקולנוע שלנו 4 – משה אדרי איתנו

היום בצהריים פגשנו את משה אדרי בסינמה סיטי. כדי להגיע אליו היינו צריכים לדלג על כמה עשרות אלפי הורים וילדים ופופקורנים ומיני חטיפים שחולקו כדוגמיות בדרך, אבל בסוף הגענו. הייתה פגישה מצוינת, אדרי מבין לגמרי את חשיבות הפרויקט, והוא יתרום ויסייע ככל יכולתו, ואף למעלה מזה בכל משאב שרק עומד לרשותו.
מי שיהיה אחראי על הצד הטכנולוגי הוא יריב חבוט, חבר, ידיד ומאמין גדול במיזם.

רשימה מתעדכנת של אנשי קולנוע ידידיי הפרויקט:

גל אוחובסקי
אבי ארמוזה
עמית גורן
יורם גלובוס
ארי דוידוביץ'
מוש דנון
איילת דקל
יאיר הוכנר
שמי זרחין
נילי טל
רם לוי
אבי נשר
יוסף סידר
יוסף פיצ'חדזה
יוסי עוזרד
איתן ענר
רינו צרור
מיקי רוזנטל
דרור שאול
שרון שביט
שרון הראל
מיכה שגריר
ג'ולי שלז
מאיר שניצר
ארז תדמור

בשבוע שעבר קיבלנו את התעודה המעידה על אמיתות עמותתנו. מה נאה היא.
Amuta

לפרקים הקודמים
הקולנוע שלנו – 1
הקולנוע שלנו – 2
הקולנוע שלנו – 3

יומולדת של פורענות

עיתות היומולדת בחייו של אדם מסוכנות הן. אנשים, נכון שיותר גברים מנשים, נוטים למות לקראת היום הזה.
מאחר שהגעתי לשבוע היומולדת, אני יודעת שחיי בסכנה, ואם לא חיי הפיזיים, במיידי, הרי שלפחות הנפשיים, ושצרות יתרגשו עלי מכל כיוון שהוא. מאחר שמזיקין ביתיים (מפלי הניאגרה עולים באש) כבר עברו עלי בחודשים ובשבועות האחרונים (סגול בעיניים) הגפתי את החלונות, נעלתי את הבריחים, התיישבתי עם הגב לקיר וציפיתי בחרדה לעתיד לבוא.

הבוקר התחוור לי שהזוועות יקרו באמצעות מכתבים (או מיילים, או יונות דואר) שיועברו אלי ועלי. ודאי יודעים אתם (ואם לא, כדאי שתדעו), שבהעבירכם מיילים בין אנשים, אתם עלולים לשגר מייל שאינו במיילו למישהו שלא צריך היה לראות אותו. בין אם באמצעות "השב לכולם" או "העבר" (שזה קצת יותר אקטיבי).

וכך זכיתי לקרוא את המשפט הבא שנכתב על אודותי:

…לפני כחודש (פגשתי את) דבורית שרגל המכונה גם ולווט אנדרגראונד, אשה שהופעתה ודיבורה בחיים עומדים בניגוד גמור לכתיבתה האנרגטית.

הייתי המומה. המשפט הזה הופיע בתוך מייל שכוונתו הייתה לחבר ביני לבין איקס, בעניין מיזמים כאלו ואחרים. מה מצא לנכון הכותב להביע את דעתו בעניין הפער לכאורה בין שתי הדמויות? אני לא יודעת.
כשלעצמי, אני לא רואה את הפער הזה, מה גם שההיא שכותבת היא גם ההיא שנוכחת, בין אם תרצה ובין אם לאו, משמע, אותה אנרגיה, סמויה מן העין לכאורה, הרי היא שם, כך למיטב הבנתי.

מה שנורא זה שאם הייתי צריכה לחוו"ד איך התנהלה אותה פגישה בינינו הייתי אומרת שמצוין, שקיבלתי המון מידע, ששיתפתי בכוונותיי ובלבטיי, וכנהלאה.

אחרי תדהמה, בכי, תשובה לכותב (שיידע שאני יודעת ושיפסיק לפזר את חוות דעתו המקצועית ברחבי העולם), וסיפור לחברים על הטרגדיה – הם בהחלט היו חמודים וניפקו לי פרשנויות וירטואוזיות על למה אסור לי להיעלב – החלטתי שבאין לי פסיכותרפיסט לתנתן בפניו, לא נותר לי אלא לכתוב על כך.
זהו, הוקל לי. אני מוכנה לטרגדיה הבאה.

דרושה תמיכה טכנית לבלוג

אוקיי, טכנית, אבל גם נפשית.
החיסרון המרכזי של בלוג בוורדפרס הוא שאם בעלת הבלוג לא נחנה בכישורים טכניים, אמממ, סבירים ומעלה, חייה יכולים להיות קשים. לעתים היא אפילו ממש לא יכולה לחיות את חייה בשל כך.

מה אני מחפשת?
מישהו/י שיכול לבצע תיקונים קטנים וגדולים (למשל הרסס הדפוק מולווט שכבר מונח ככה יותר מחודשיים), להציע לי שפצורים ושינויים, לענות על שאלות: למה, למשל, אני לא יכולה להגדיר פתאום פסקה אחת בלבד כציטוט, וכנהלאה.
לעתים השאלות שלי יהיו מטומטמות על גבול הפיגור, ולעתים יותר אינטליגנטיות.

כמה תשלמי?
כמה שצריך (אבל תוך התחשבות, עוד לא התעשרתי, לצערי).
נראה לי שההסדר הסביר הוא על פי שעות.
אשלם שוטף פלוס אפס: ברגע שתגיע אלי החשבונית.

אילו תכונות אישיותיות נדרשות מהתומך/ת?
הדרישה המרכזית שלי היא זמינות: אני לא יכולה לסבול שלא עונים לי על מיילים.
טווח של 24 שעות לתשובה ותחילת תיקון נראה לי סביר, כי אני יודעת שאנשים לא עומדים דום ומחכים לפקודתי.
אם אפשר פחות, מה טוב.

מתי תחילת העבודה?
אתמול.
המייל שלי כתוב ביצירת קשר, פה מימין, או דרך מייל הולווט.
תודה מראש.
אפשר גם להעביר את זה הלאה.

עדכון:
שלישי, 4 באוגוסט: נמצא תומך נדיב וסבלני (עד שיימאס לו ממני).
את התוצאות אפשר לראות בטורצד. כלומר: הכל פיקס.
תודה רבה לכל הפונים. פרטיכם עימדי לעד. עוד נדבר.