לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שחר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24 ביוני, 17:30 לילדים, 20:00, מעין צבי – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

אלה קרי ונוריקו-סאן, לילבס ומוקיהנה בפברואר 2018

והנה הדו"ח החודשי. מה כתבתי בינואר 2018 בפייסבוק ואיפה יוצגו הסרטים בפברואר 2018.

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

8 בפברואר, 20:30, המועדון לחבר בעין ורד (אירוע חנוכת הספרייה החדשה של לב השרון).

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

קולנוע חן, רחובות

חמישי, 1.2, 8.2, 14.2 17:00
ראשון, 4.2, 11.2, 19:00 (בנוכחותי)
רביעי, 7.2, 14.2 17:00 (הקרנה אחרונה)

12 בפברואר, 10:00, הדו לשוני בב"ש

13 בפברואר, 08:00, בי"ס אביבים ראשל"צ

15 בפברואר, 19:30, מרכז קהילתי דב הוז, ת"א (דב הוז 16), אירועי יום המשפחה. למרכז יש סיפור יפה: עד המחאה החברתית ב-2011 היה זה בניין נטוש (אך יפה תואר), שהיה פעם "בית צעירות מזרחי" והשתלטו עליו הומלסים, נרקומנים וכו'. במחאה התבצרו בו המוחים והודיעו לעירייה שהם לא מפנים את המקום עד שיובטח להם שהמקום הזה יועבר לרשות ולתועלת הציבור. וכך הוקם בו המרכז המקומי, מרכז דב הוז. אז תושבי השכונה (שלא לומר תושבי המדינה) ואף מארגני המחאה והיזמים מוזמנים בסבבה. כרטיסים.

אפשר ורצוי, שלא לומר כדאי להזמין אותי לכל מקום ולכל סוג של אירוע: 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

סדנת קולנוע עצמאי

המחזור השני של סדנת הקולנוע התיעודי העצמאי בדרך: איך ליצור סרט דוקומנטרי כשכולם אומרים לך "לא". הסדנה תעסוק בכל מה שאפשר לעשות לבד לבד כדי להגיע בסוף למוצר המוגמר. הסדנה מבוססת על עבודה פרטנית עם המשתתפים: אנשים שמגיעים עם רעיון לדוקו משלהם, אותו נפצח ונקדם במהלך הסדנה, עם הנחיות עבודה מפורטות. לאחריה יוכלו המעוניינים להמשיך ביצירת הסרט העצמאי שלהם.

והיילייטס מהגיגי פייסבוק של ינואר 2018

לכל יוצר יש נקודה בה הוא מתעורר. אולי יש מי שנולדים יוצרים, אבל אני חושבת שהתעוררתי בסוף 2005, כשהבנתי שאם לא אקח את חיי המקצועיים בידיי ואחליט מה אני רוצה, אמשיך לדשדש באותו מקום בעשרים שנות העבודה הבאות בחיי.
נקודת המפנה הייתה תקרת הזכוכית או האסבסט, לא משנה איך תקראו לה. לא קיבלתי את התפקיד שרציתי ושברתי את הכלים: יצרתי את בלוג ביקורת התקשורת, ולווט אנדרגראונד (והכל נכתב בתולדות הימים, לא אחזור). אחרי כמה שנים של עבודת פרך הבנתי שאני רוצה עוד, רוצה להתקדם בעולם שיצרתי לעצמי, שכתיבה מסוג זה גם כבר לא מספקת אותי ושמגרש המשחקים שאני רוצה להגיע אליו הוא קולנוע.
למרות שתי שנות לימוד, עשרות שנות צפייה בסרטים, עשרים שנות עריכה בעיתונות וכשמונה שנות ביקורת קולנוע הגעתי לתחום הזה לוח חלק. לא ידעתי כלום. שום דבר על מנגנוני "התעשייה". לא הייתה לי שום דרך ללמוד את הדברים חוץ מאשר להתנסות לבד. וזה לא היה קל. הו לא.
וכך, בספטמבר 2010, אחרי כמה ניסיונות התנעת-סרק בהם גיששתי דרכי באפלה הבנתי שזהו, אני יודעת מה יהיה הסרט הראשון שלי, ולא רק זה, אלא שהסרט הזה ייעשה ויהי מה. הבנתי שאני חייבת להתקדם, להתחיל להשקיע את כל מרצי ומשאביי, לנתב את חלוקת האנרגיות בין הבלוג, שהיה אז כל עיסוקי, לבין הקולנוע. למדתי לבד לבד, בדרך הקשה.
ארבע שנים אחרי, בנובמבר 2014, הייתה הקרנת הבכורה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם על תולדותיו לא אחזור כאן.
אבל מה שמעניין זה מה שקרה בשלוש השנים הבאות. התברר לי שלא גמרתי את העבודה שלי על הנושא, על גיבורי ספרי הילדים, על אנה ריבקין-בריק, על הפענוח שלי עצמי בתוך כל זה. בעצם, תהליך העבודה נמשך, מסרט לסרט, גב אל גב, הייתי בתוך התחקיר, בתוך ההפקה, בתוך העניין.
וזו הסיבה שיצרתי טרילוגיה. צמא אדיר שלי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, לפצח את דמותה, ובעיקר את דרך עבודתה על ספרי הילדים המצולמים שלה. החיבורים והקשרים בינה לביני התרבו והלכו.
ביולי 2016 נולד אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ובאוקטובר 2017 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
בהקרנת "לילבס" השבוע, בקיבוץ גלעד, עזרה לי אישה ואם לנסח את תשובתי לשאלה "איזה סרט מהשלושה אני הכי אוהבת". עניתי שזה כמו לשאול הורים איזה מילדיהם הכי אהוב עליהם, ושזו שאלה מאוד קשה, אז אותה אישה אמרה לי "כל אחד מהם מיוחד במינו וכל אחד אוהבים אחרת". ומיד אימצתי: כל אחד מהסרטים שלי מיוחד במינו, כמו הילדים שלכם וכל אחד מהם אני אוהבת אחרת.
אבל בגלל ש"לילבס" הכי קטן, הוא זקוק לי עכשיו הכי הרבה. ולכן אני מזמינה את כל העולם לצפות בו.  מה יש בו? כל מה שיש בשני הסרטים הקודמים, פלוס פלוס פלוס. בן זקונים, הרי.

בשבת, אחרי איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אמרה לי אחת הצופות "אני זוכרת ששמעתי אותך בתוכנית של רינו צרור", אמרתי לה: "או, זה היה ממש מזמן, כמעט שנתיים", ענתה לי: "יש דברים שנחרטים בזיכרון". חייכתי בשמחה.
אין לכם מושג כמה המילים האלו ממלאות אותי באושר. מבחינתי אושר זה כל תהליך העבודה על הסרט, כל נקודה ונקודה שמתקדמים בה. ואח"כ לצפות בו בפעם הראשונה כמכלול. ולתקן. ולשנות, ולכוונן. ולהראות לעוד מישהו מ"צוות צפיות מבחן" שיצרתי, ולעוד מישהו, ולחשוב. ואז זהו, להחליט שגמרנו, הסרט יכול להמשיך לשלב הבא, לתפור לו חליפה על פי מידתו, לקשט אותו בכל מיני נצנצים במובן הכי חיובי של המילה, שמעמיקים את הסיפור ומחדדים אותו ומבהירים.
מכירים את הסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים"? אז זה. לסרטים שלי יש צוות קטן מאוד, שלא לומר קטנטן, הרולר נגמר תוך שנייה וחצי. בדידותו של הרץ משמשת כמטאפורה כבר עשרות שנים. דמיינו כמה זה טעון כשמדובר בקולנוע, הכי עבודת צוות שרק אפשר לחשוב עליה, כשהיוצרת הכי מזדהה עם בדידותו של הרץ.
אז בשבת, הפעם האחרונה של לילבס בסינ' ת"א. 5,000 חברים יש לי פה? מחכה לאחוז מהם. וגם למי שפספסו את הפרמיירה ואת שלושת החודשים האחרונים. מחכה גם לכם.
בצילומים מהסרט: 1. הרץ יוצא לדרך לבד, בעוד כל השאר עומדים בשורות במגרש המסדרים. 2. הרץ בסוף מסלול, שוכב על העלים ביער ועל פניו אושר עילאי: I did it.

אסף ברטוב: ובכן, לאחר שעקבתי במשך שנים מן הגולה הלא-כל-כך דווייה אחר יצירת סרטיה התיעודיים של Dvorit Shargal, והצטערתי על שאינני יכול לצפות בהם, הואילו המזלות להסתדר בשלשות והתאפשר לי (הודות לטיפ חם מ-Hila Bartov Levy) הערב לצפות בסרט השלישי בטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?", כאן בק"ק רעננה המעטירה. לא נותר לי אלא להצטרף באיחור אופנתי (?) למקהלה ולומר בפשטות: רוצו לראות.

הסרט שראיתי (השלישי בטרילוגיה, כאמור) היה מעניין, מרגש, שנון, אותנטי, אישי ומהודק. הן בסרט והן בדברי המבוא ובאחרית הדבר והתשובות לשאלות הקהל, ניכרה אותה תכונה של שרגל שאני כה מעריך: כבוד למלים ולדיבור בעל משמעות. בשום שלב, בסרט או בעל-פה, לא היה פטפוט, או התחנחנות וגם לא ארכנות, טרחנות, או הליכה סחור-סחור.

פשוט תענוג. היה שווה להתאמץ ולהגיע ישר מנמל התעופה (הערב נחתתי מסן פרנסיסקו).

ראיתי את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
ממליצה עד מאד ללכת ולבלות שעה עם Dvorit Shargal ברחבי העולם והזמן.
מה שהכי מקסים ומרגש בעיניי בסרט (וגם בקודמיו) זה שהבמאית יוצאת למסע בעקבות תהיות וסקרנות אישיות אבל מפגישה בעזרתן (ועם הרבה נחישות) בעצם את הילדות-ים מהספרים עם עצמן, עם משפחתן, עם העבר וההווה שלהן. ככה, צצה פתאום בחייהן ומציעה להם משהו שאף אחד אחר לא הציע להן לאורך כל השנים שחלפו מאז הצטלמו לספר ילדים.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

בית יד לבנים רמת השרון הוא אחד המקומות היותר מלטפים את הטרילוגיה שלי ואותי. הייתי בו לפני כשלושנים עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, הייתי בו לפני כשנה וקצת עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והערב הראיתי בו את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
זו תחושה די מקסימה, שלא לומר מקסימה לגמרי, כשמי שמנהלת את המקום מאמינה בך ואוהבת את מה שאת עושה ומציעה לקהל שלה את שלוש המנות שלי, ראשונה, עיקרית ואחרונה, כארוחה מזינה.
-לפגוש את אותם אנשים שבאים שוב ושוב, כי הם רוצים לראות מה קרה אחר כך ומה עוד, להכיר אנשים חדשים שלא צפו בסרטים הקודמים ובאו לסרט הנוכחי, לשמוע את מי שצפו בשניים הקודמים אומרים שלילבס הוא הסרט הבשל מבין כולם, זו תחושה שממלאת את כל חדרי הלב והמוח בצמר גפן מתוק אורגני, כלומר מתוק ומזין ולא עששתי.
-אחת מהצופות אמרה לי שהסרטים שלי הם בעצם כמו השיר של אהוד מנור "מה קרה לילד" ("ימי בנימינה": "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים/ שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים/ שספר כל נמש חרש ובחול נרדם/ מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"), וזה כשעניתי לשאלה אחרת: אם אני נוסטלגית לשנים בהן גדלתי ומתרפקת על העולם ההוא. עניתי שלא, אני מתרפקת על עצמי, על הילדה שהייתי (כאמור ב"לילבס"). כלומר, גם ההשוואה לשיר, וגם השאלה הקודמת יצרו דיאלוג שהפך לשיחה מורכבת ביני לבין הצופים, וזה כל מה שאני צריכה בחיים. דיאלוג ועוד דיאלוג ועוד אחד.
-צופה אחרת שאלה אותי איך זה לחזור לשגרה אחרי כל המסעות האלו, ועניתי שזו השגרה, זו ולא אחרת, חיי מלאים בעבודה על הסרטים, בטיפוחם ובשיווקם ובהבאת הבשורה לכל מקום בארץ, זו פרנסתי, זו אהבתי, זו עבודתי וזו השליחות שלי, כמו גם המחשבה על הדבר הבא. אבל שלא תחשבו שאני לא מתמודדת עם שגרות שגרוניות כמו נזילה אימתנית בבית או עם המצבר של הקטנוע, אבל זה בשוליים;)
-אחרי האירוע המהמם (תודה רבה לאסנת!) חיכה לי חבר באחוות הטרילוגיה. מהי אחוות הטרילוגיה? כמה וכמה חברים שהפכו לחברים שלי בזכות הסרטים, שיוצרים עכשיו סרט משלהם, כי מעלליי שימשו להם תמריץ. מתברר שהוא ומשפחתו מתגוררים יריקה מיד לבנים, וכך כובדתי בתה ובעוגה (!) לפני המסע חזרה לסביוני יפו. 

ללאה גולדברג, שב-15.1 חל יום השנה הלועזי למותה, חלק גדול בפופולריות של סדרת ספרי ילדי העולם. היא תרגמה ועיבדה אותם לעברית. גולדברג הייתה מיודדת עם אנה ריבקין-בריק וערכה באותן שנים בספריית פועלים. בזכותה זכינו להתנאות בספרים המצולמים והשאר היסטוריה. ישראל, כזכור וכמו שאני אומרת בכל הזדמנות, היא המדינה היחידה בעולם שהספרים עדיין מודפסים בה ואהובים עד מאוד.
אז מה הבאתי? 1. מתוך מאמר שכתבה גולדברג ל"דבר הפועלת" ב-1954, כש"אלה קרי הילדה מלפלנד" היה פה להיט היסטרי (הספר יצא בעברית ב-1953 ובשבדית ב-1951). לא שהיום הוא לא.

מעדכנת שידידתנו, הפצועה היחידה בקרב על שחרור איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? השתחררה זה מכבר לביתה אחרי חודשיים במחלקה האורתופדית כתוצאה מנפילה במדרגות הסינמטק בפרמיירה (כל הפרטים).

ותזכורת מלפני שלושנים:

Baruch Coral:
שלום דבורית, היום ראיתי את סרטך על אלה קרי ונוריקו סאן ויצאתי מהסרט עם חיוך רחב, נפעם ונרגש, סרט מקסים וחמוד שעושה טוב על הלב וגורם לשכוח את כל האקטואליה. חבל שאת מבזבזת את זמנך על התקשורת ועל האקטואליה. תעשי טוב לעולם ולאנושות אם תעשי סרטים כאלו וכך תרבי אושר לבני האדם, ובכלל כדאי שתתמקדי בקולנוע, הרי היית מבקרת קולנוע, זה יותר מעניין מכל נכלולי הפוליטיקה. הסרט שלך נפלא וראוי לקבלת פרסים בישראל ובעולם. כל הכבוד דבורית

מההודעות שגורמות לי לקום עם עוד יותר עזוז מאשר ביום רגיל, מה שאומר שהיום אני מרימה את כדור הארץ ביד אחת ומגיעה לפסגת האוורסט:
"דבורית שלום! ראיתי את נוריקו ואותך בבית הכרם לפני כשבועיים ומאוד התרגשתי מהסרט. אני זאת ששאלה מה נתן לך כוחות מול כולם, כל מי שאמרו שזה לא ילך, ואמרת שבדיוק זה" (ש').

אם מאחרים את הרכבת של 23:26 מבית יהושע נשארים לישון בתחנה הפתוחה. אבל מזל, הגעתי בזמן ואני כבר בדרחזרה אחרי הבילוי בכפר הס שם הראיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
המצאתי שיטה חדשה לשיחה. אני מספרת את הסיפור הידוע (לחלקכם) על הסרט ואז גם שואלת את עצמי את השאלות ששואלים אותי לרוב ועונה עליהן, ואז, והנה הטוויסט, אנשים חושבים עוד קצת ומעלים שאלות חדשות ואחרות וזה הכיף הגדול. כל הזכויות על הפטנט רשומות.
למשל מישהי אמרה שהפאן הפיטר פני שלי בסרט מאוד בולט ושאלה איך זה שגם הילדים מהספרים נשארו ילדיים בסרט? ומישהי שאלה אם הילדים קיבלו כסף על הצילומים ומישהי אחרת התעניינה איך מוצאים מוזיקה לסרט, באיזה שלב, ומישהו שאל אם אני לא רוצה להיות אנה ריבקין-בריק ולחקור ולצלם תרבויות אחרות. אמרתי, מה, אני כבר אנה ריבקין-בריק! ובסוף אימא של המארגנת נישקה אותי.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

ב-9 במאי 2015 הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בקיבוץ גלעד. על הרפתקאותיי שם אפשר לקרוא פה, בשיתוף. ואילו היום אחר הצהריים אני חוזרת לקיבוץ גַּלְעֵד (בראשית ל"א, מ"ז) עם איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. אין לתאר כמה משמח אותי להגיע למקומות שכבר הייתי בהם עם הסרטים הקודמים, זה הכיף הכי גדול שלי. תחושת ההמשכיות מפכה בי ברון. אבל מה שהכי הסעיר אותי במבט עכשיווי בוויטרינה היפה שהכינו שם ב-2015: בחלון הימני אפשר לראות צילום ענק של מוקיהנה, ממהדורה מאוד ישנה, באנגלית, של הספר "מוקיהנה מהוואי", ובצד שמאל למטה, לילבס, רמז מטרים, שכלל לא ידעתי שיהפוך למציאות תוך שנתיים וקצת. מסעיר, לא פחות. אז חברים מיישובי מגידו/ רמות מנשה קצה כביש 672, היום, 3 בינואר שנה חדשה, בחמש וחצי, אחרי השקיעה, אני שם. עושה את כל הדרך ממעיינות ג'אפה.

….בחזרה מקיבוץ גלעד אליו שמחתי מאוד לשוב היום, שנתיים וחצי (!) אחרי שביקרתי בו עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אני מרגישה שהתבגרתי ודווקא באופן החיובי ביותר שאפשר ואני מגלה עוד ועוד תובנות, כמו בכל צפייה נוספת בכל סרט שלי, והיום באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. חד משמעית לספרים של אנה ריבקין-בריק יש דרך לתקן זיכרון שנעלם, שמתקלקל, שמשתבש עם השנים והאירועים השונים. יש להם, ולפיכך גם לסרטים, כוח מרפא. גם לדמויות בסרט וגם עבורי.
הזיכרון זה הנכס הכי חשוב שיש לנו, אמרתי, יותר מדירה, יותר ממכונית. אבל אתם חברים בקיבוץ שיתופי (מהבודדים שנותרו!), זה בטח לא אומר לכם כלום>>
החברים התקוממו:). אומר גם אומר.
שיתופי-שיתופי ועדיין אין כל רע בדירה ומכונית:)!
ופגשתי גם תלמידת כיתה א' בשם הדי, שיודעת מה פירוש שמה וגם מי זו הדי למאר וגם מארי קירי ויש לה בבית מלא ספרים על מדענים. כן כן. זו הדרך. אז אני מתחב"צת לי בסבבה למרות הבילוי הארוך מדי בצומת. רצ"ב אלבום תמונות מגלעד, שאני מקווה לחזור אליו בשלישית.

הנה הרשימה העונתית של ספרי ילדי העולם ע"פ נתוני המכירה בחנויות הספרים ובחנותי שעל גלגלים:). מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. אין הפתעות:
1. נוריקו-סאן הילדה מיפן
2. אלה קרי הילדה מלפלנד
3. סיאה הילדה מאפריקה
4. לילבס ילדת הקרקס
5. דירק הילד מהולנד
6. נואי הילדה מתאילנד
7. גנט הילדה מאתיופיה
8. הרפתקה במדבר (אף שיש מחלוקת אם ספר זה שייך לסדרה, להגדרתי הוא שייך גם שייך גם שייך ואין על מה להתווכח).
בניגוד למחשבה הלכאורה רווחת, שמה פתאום ילדים יקראו את הספרים היום, כשהם טסים לחו"ל כל חנוכה ופסח וגם ראש השנה והחופשה הגדולה, ולא צריכים ללמוד על העולם מספרי ילדים בני שישים, מספרים לי מנהלי הספריות שספרי הסדרה כל הזמן, כל הזמן מושאלים. כמו כן סיפרה מנהלת ספריית הילדים בבית אריאלה בת"א ש"נוריקו" הוא הספר הכי נגנב. לא מגניב? 

בלי דעת, או מתוך ראייה נבואית, באמצעות כמוסות הזיכרון שלה בסדרת ספרי ילדי העולם, אנה ריבקין-בריק יצרה אסופה ביבליותרפית מושלמת. ב-2015 התארחתי ביום עיון במגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, שעסק במקורות השראה ובגיבורי ילדות.
שום קפיצה במכונת זמן באותו אירוע לא יכלה להכין אותי לדברים שיתבררו לי בעת צילומי הסרט השלישי בטרילוגיה (שלא היה אז אפילו בגדר רעיון), איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. עוצמת הנגיעה בעבר באמצעות הזיכרונות מהספרים, שהפכו למטה קסם מרפא עבור הדמויות, כמו גם עבורי, מטלטלת ממש.
הסרט הראשון עסק בחיפוש. הסרט השני במציאה. והשלישי בזיכרון ובפרידה. הסצינות פשוט צנחו מהשמיים, קובייה אחר קובייה והסתדרו בשורה. מזמינה אתכם לשמוע ולראות הכל-הכל…….

זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

נה-נה-נה, נה-נה-נה, נה-נה-נה-נה נה-נה-נה! והקולוסיאום של פייסבוק

לא יודעת אם נכתבו כבר עבודות על קהילות בפייסבוק. אני משערת שכן. בכ"ז, כבר 11 שנים כמעט שהפלטפורמה פתוחה לכל המעוניין והיא כר מעולה למחקר סוציולוגי ורשתי.

אפשר להגיד שאני פעילה בפייסבוק כעשור ושלמדתי דבר או שניים בדרך. לפחות כך חשבתי. אני משווקת את הסרטים שלי ובעבר את הבלוג שלי דרך פייסבוק, מספרת על חיי מה שמתאים לי ובקיצור, מתנהלת בו באופן סביר. בהגדרה ובאופן מודע לחלוטין, כל מה שאני כותבת גלוי לכולם. ככה מתאים לי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לאלימות של העמוד הפופולרי "כשאבא ואמא בני דודים" (ובקיצור, כוב"ד, כמה אירוני). עמוד וקהילה חסרי מודעות עצמית באופן כל כך גורף, שהיתקלות חזיתית איתם הביאה אותי לכתוב את השתלשלות האירועים. 

העמוד מכנה את עצמו "עמוד סאטירי", הגדרה משונה, מאחר שאין בו שום סאטירה. הוא מתבסס על ליקוט סטטוסים מביכים או מביכים לכאורה בפייסבוק, שמעידים על כך שכותביהם נפגעו גנטית בגלל נישואי קרובים (סתם נו, צוחקים איתכם! לא באמת!). מנהלי העמוד מוחקים את שם הכותב ואם מדובר בצילום מורחים פרצוף מחייך על פני המשתתפים ומוסיפים לצילומסך הערה המכוונת לטמטומו של הכותב/מצטלם בגלל אותו מפגע גנטי לכאורה. איונו של אדם מקל לטווחו בחצים. סתם נו, לא באמת. רק צוחקים!

פסיב-אגרסיב במיטבו. האנשים הנבוכים, כנראה, במידה שהם יודעים שהפכו לכוכבי העמוד, לא מגיבים ברוב המקרים. שהרי קלונם הוצג ברבים ואיך יסתערו על אלפי לייקים ומאות תגובות? וכך, במשך כמה ימים נאספים עוד ועוד לייקים ועוד ועוד תגובות השואפות לשנינה, המלגלגות על הכותבים או על המצולמים. כן, בלי לדעת את שמם.

כל משתתפי העמוד חושבים שזה מאוד משעשע, שהם מאוד חכמים ביחס למי שצוחקים עליו, ושצריך לקחת את הכל ברוח טובה.

והנה, זכיתי בזכות טמטומי הגנטי לכאורה והמובהק למעשה, להגיע לקולוסיאום לקרב גלדיאטורים שלי נגד ההמון. ההמון (6,000 איש עשו לייק, 1,000 איש הגיבו) יצא מגדרו בגלל הסטטוס שכתבתי בקהילת יפו שבו חיפשתי שיר מסוים והסתייעתי בכמה נתונים, כמו גם בכתיבת המקצב. אלא שאני, להבדיל מאלפי האנשים שכיכבו בעמוד הקלון, כוב"ד, לא סתמתי והתביישתי בפינה, מהטעם הפשוט שמיליוני אנשים כותבים על זיהוי שירים כך, כמוני, והכי חשוב, תוך פחות מ-24 שעות זוהה השיר שחיפשתי (להלן), לצהלת חברי קהילת יפו וכל מי שהשתתפו בניסיונות הזיהוי, כך שכל הלעג המשונה (מה, את לא מבינה בדיחות?) היה מופרך לחלוטין.


ומה שקרה זה שסדר הכוחות השתנה. מישהו, אני, שלא שייך למארג הקהילתי הצפוף הזה, עונה על הזובור שהוא חוטף (בצחוק, מה!). זה מערער את המבנה החברתי של הקולוסיאום שנוצר בכוב"ד. כי הסטטוסים האלו, שהעלו לעמוד הזה, אמורים להישאר דוממים ולספוג כל מה שאלפי אנשים חושבים עליהם, בלי להגיב. לא ייתכן שהחילזון הזה, חסר השריון, שכל הילדים דוקרים במקלות עד מוות, בצחוק, בצחוק, יהפוך פתאום מחפץ דומם לבן אנוש עם דעות וקולות שלא מסכים להתעללות שהוא עובר. הוא מתמרד! זהו. חוק הקולוסיאום, שמשתתפיו מקבלים את כוחם מהידיעה ש-400,000 איש ויותר מנויים על העמוד, הופר. הם זה העולם, הם הרבים והם הצודקים והם המנצחים לפיכך. לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יטעו, נכון? אז זהו, שכן. אפשרי גם אפשרי. כוב"ד הוא בעצם ההפך הגמור של חוכמת ההמונים. תחושת האומניפוטנציה נסדקת.

כתבת משהו טיפשי לדעת האורקל=כוב"ד? סתום תפה. ברגע שהחפץ הדומם הזה, הסטטוס שהועלה לזירה, פוצה פה, ההמון מסרב להשלים עם כך. החפץ הזה עוד עלול לחלוק על הבחירה בו כשק החבטות הרגעי, ואז אנה אנו באים?

מה פתאום היא עונה בכלל? מה היא חושפת את עצמה? שתשב בשקט ותתבייש! מה היא פותחת את הפה אחרי שהראינו לה כמה היא טיפשה ומגוחכת!

הריטואל הוא כזה: מישהו כתב משהו שנראה לנו אידיוטי לגמרי, נעמיד אותו במעגל (בטח שלא בשמו, אנחנו הגונים!), כולנו נצחק עליו ונראה כמה אנחנו שנונים ומבינים יותר טוב ממנו מה זה "אינטרנט" "מוזיקה", "שזאם", "מה פתאום טייפ, מה, היא ב-86'?" או כל דבר אחר. כמה הוא טיפש, זקן, לא בעניינים להבדיל מאיתנו, הסופר-מעודכנים מלשלשי הממים. נתחרה אחד בשני מי יכתוב משהו יותר מצחיק ושנון על הטיפשות שבתיאור מקצב וכו'.

העובדות לא מזיזות לאיש. השיר נמצא לפי התיאור? לא רלוונטי!

והנה אפקט הבומרנג במלוא הדרו: ההעלאה האווילית של הסטטוס התמים שזכה לאהבה רבה בקהילה הקטנה והדו לאומית של יפו הופכת את כל המשתתפים במשחק (כותבי כוב"ד, נותני הלייקים והמגיבים) לשוטי הכפר. אבל הרעיון שקהילה שלמה מוכיחה שכולה צאצאי קרבת משפחה צפופה מדי הוא בלתי נתפס מבחינתה. עוצמת הקהילה נבנית מהמספר הרב של הפרטים שמרכיבים אותה ומתחושת העליונות האדירה שהתפתחה אצלם בזכות יכולתם לצחוק על הטיפשים מהם לכאורה כשהכל מהדהד במאסות הקוראים.

כל הסאגה הזו צריכה מעתה להיות ההגדרה למילה אירוניה.

אז כאמור הגבתי שם בשמי, חשפתי את קלוני ובכך "עברתי את גבול הטעם הטוב" (שם, שם). רגע, קודם תייגתי אותם בסטטוסים שכתבתי בפייסבוק. אח"כ כתבתי בעמוד הקלון תגובה קצרה עם קישור לסטטוס המקורי שלי בו נחשף גם השיר שנמצא. ואז הגבתי ישירות ובתקיפות, כן, בישירות ובתקיפות, לתגובות המיזוגניות והגילניות והרומסות שזכיתי להן.

למשל, מישהו כתב "זו הסיבה שאני לא פותח לאמא שלי פייסבוק" וזכה לעשרות לייקים. אז הסברתי לו נחרצות למה המילים האלו בלתי נסלחות. וכנהלאה. והנה כמה מהכינויים שזכיתי בהם: כולה היה לה בלוג עלוב/ כולה עשתה סרט דוקומנטרי שלא שינה את העולם/ שום דבר שעשתה בעולם החומרי לא רלוונטי כאן/ היא בנאדם בלתי נסבל ולא נחמד בעליל/ בהמה/ כיבדתי את הגיל שלכן/ היא לא יודעת מה זה "הגדרת פרטיות"/ אתן (למי שתמכה בי) שולפות את קלף הפאשיזם (מה?)/ תמכרי את המחשב/ תעזבי את האינטרנט/ לכי למקומות אחרים.

אבל אם לנפות את הכל, האסון הגדול של חיי אליבא דכוב"ד הוא שאני מ-בו-ג-רת. זהו החטא הבלתי נסלח שאין עליו כפרה. מכאן הכל מתדרדר. מכאן חוסר ההבנה שלי באינטרנט, בבדיחות, בממים, בשפה, מכאן הטמטום שלי, לבקש עזרה במציאת שיר בעזרת תיאור מסוים. לא משנה מה אני עושה באינטרנט כל יום כל היום.

אני מציעה לכם, חברים יקרים, לא להתבגר. זה יהפוך אתכם ללא רלוונטיים בקרב מי שהיו יכולים להיות הילדים שלכם, או חלילה, אם ממש התבגרתם, הנכדים. זהו החטא הקדמון. ושום דבר שתעשו בחיים לא יציל אתכם מזה כשבני 22-28 מסבירים לכם מה זה שזאם, מם, או אינטרנט, גם אם המצאתם אותו בעצמכם. ואם אתם זה אתן, כלומר נשים, החטא כבד עוד יותר. אתן הופכות לתינוקות חסרות ישע. אבל אולי הבן הטוב יקנה לכן מחשב ויפתח לכן חשבון בפייסבוק ורק יפקח עליכן שלא תעשו לו בושות כדי שלא יתברר שגם ההורים שלו, טפו, לא עלינו, בני דודים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו בינואר 2017

אומנם יש כבר אתרצ'יק המיועד לסרטים, הסרטים של דבורית שרגל, אבל אני כמובן לא אוותר על הבלוג הזה ואמשיך לעדכן גם כאן.
לתמיכה בסרט השלישי שיעסוק בסדרת ילדי העולם?
פנו אלי. או בפייפל.

ראשית אזכיר את שתי ההקרנות האחרונות של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ב-2016:

30.12, שישי, 11:00, חנוכה!, קולנוע לב דניאל. מבחינת התזמון, באמת, הקרנה זו מיועדת לכל-כולם.
ממש חבל להפסיד, ההקרנות במרכז הארץ מאוד נדירות אחרי שנתיים תמימות, כן? זה הזמן לעשות מאמץ קל, לוותר על הקפה ועל המכונכושר, על מירוק הפאנלים והשנדליירים ולהתמקד במירוק הנפש וציפויה בשעווה ממגנת המורכבת מנוסטלגיה, עונג, סחרור, חלומות שמתגשמים ובכלל, מרציפן טהור.
%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

יום למחרת, מוצ"ש, 31.12, 20:30, כשתתכוננו למסיבות הסילבסטר אני אגיע לקרני שומרון.
אז מי שבאזור, סבבה. ומי שרוצה להתאמץ, בכיף.

ינואר 2017
7.1.2017, שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"
11.1, רביעי, 13:20, בית ספר שורשים בנטור, רמת הגולן, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
15.1, יום ראשון, 20:00, ספרייה אזורית מנשה, "אפריקה!"
22.1, יום ראשון, 20:00, מועדון לחבר, עין ורד, "אפריקה!"
28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

וסיכום המחצית השנייה של דצמבר 2016

  • האירוע במשואות יצחק התחיל ב-18:30 כדי ששלושה דורות יוכלו להגיע וליהנות וכך היה. מסירה את כובע הקוטב שלי עם האוזניות, איתו הפלגתי לדרום הקררר בפני הספרנית שלומית לבבי שעשתה שבועות של הכנה לילדים ולמבוגרים, שבנו בובות (בצילום, פינה אחת), יצרו עריסת אלה קרי, הכינו את מפת העולם, למדו על הספרים וצפו בכתבה על הסרט. והאנשים שהגיעו לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?! גם כאלו שמכירים את הספרים מילדותם וגם בעלי מבטא אנגלוסקסי שלא גדלו כאן.
    -סיפרה לי אחת הנשים שלמדה במכון אדלר לפני עשרות שנים שהספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" שימש כדי להמחיש שיש לסמוך על ילדים ולהאמין בהם: הנה אלה קרי מוזגת מים רותחים מקומקום ועושה זאת היטב.
    -אחרת סיפרה לי שהיא גננת "אנתרופודוסית" (בחיי!) ושהיא מחפשת תמיד ספרים מתאימים לתורתה וספרי ילדי העולם מתאימים בגלל שהילדים נוכחים בהם ופעילים.
    -ילדה אחת באה לומר לי כמה נהנתה.
    -ילדה שנייה באה אלי בעצב, אחרי שסיפרתי שמחר, כ"א כסלו הוא יום השנה העברי למותה של אנה ריבקין-בריק, וזה יוצא לפני יומולדתה שחל בכ"ב כסלו. איחלתי לה מזל טוב וניחמתי אותה.
    -אבא אחד סיפר לי שלא הכיר את הספרים, אבל מאוד נהנה ועכשיו קנה אותם לבתו שהייתה איתו באירוע.
    %d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7
  • ב-19.12.70 הלכה לעולמה אנה ריבקין-בריק בביה"ח אסותא בת"א. את הפתק הזה נתנה לי במתנה הספרנית איריס כנען אותה פגשתי באחד מאירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הוא היה שייך לאמא שלה, שושנה, שהייתה האחות שטיפלה באנה בימיה האחרונים שם. זהו פתק תודה מאחותה של אנה על הטיפול המסור. עוד על אנה בסרט השלישי שלי העוסק בילדי העולם.
  • %d7%a4%d7%aa%d7%a7%d7%9e%d7%90%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%94
  • 45 דקות עם מחונני כל המדינה מטייבה ועד עפרה, עבור בשלומי ובאילת, היו קסם כיפי במיוחד. סיפרתי להם במהירות הבזק על מסעותיי בשש השנים האחרונות, על הסרטים, הראיתי להם 4 דקות מתוך איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את ההארד קור של התחקיר, ושמחתי לשמוע את אנחת האכזבה כשהפסקתי את ההקרנה. כנ"ל גם כשהראיתי להם את הדקות הראשונות של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו. פרץ השאלות הלא מתוכנן הראה לי שנשבו בסיפורים. הם התעניינו איפה אפשר לצפות בסרטים ועכשיו הכל תלוי במורים שלהם.

  • פילת, המרכז למידע ומחקרי תרבות מוציא דו"ח שנתי על כל אירועי התרבות בישראל, מפולחים לקטגוריות ולסעיפים ובעיקר כספים. כמה קיבלו ההפקות, כמה הכניסו. קראתי את כל דוח הקולנוע ואני רוצה לספר למשל שאף סרט ישראלי שיצא ב-2015 לא הצליח להביא רווחים. אף לא אחד! אלו הם סרטים שקיבלו מיליונים (מיליונים) מהמדינה, מגופי שידור ומקרנות הקולנוע, כן? אף אחד מהסרטים ברשימה הוא לא סרט עצמאי.
    עצמאי=לא קיבל כסף מהמדינה בשלב זה או אחר להפקתו.
    איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הגיע למצב בו הכנסותיו עלו על הוצאותיו (עלה חצי מיליון ש') כבר בתחילת השנה השנייה למסעותיי איתו ברחבי ישראל. מסעות באוטובוסים, רכבות, מוניות, קטנוע, בחום ובקור, ברוח ובגשם, בעמידה של שעה וחצי בצומת מגידו בלילה מחכה לאוטובוס המבושש ועוד ועוד. על כל הרפתקאותיי אני מספרת פה ביומיום. זה לא המצב של הסרטים האחרים, שאורך חייהם לרוב כזמן המסכים הגדולים שיש להם. אבל למה שלבמאים שלהם יהיה אכפת? אם במאי קיבל שישה מיליון ש' על הסרט שלו, שהכניס רק מחצית, מה זה משנה לו? זה הכסף שלו? הוא לא ישן בלילות? לא! מי שלא ישנה בלילות זו אני…..> להמשך


    שנה טובה ואתם יודעים איפה למצוא אותי כדי לצפות בסרטים יחד איתי:
    dvoritsh@gmail.com
    052-3512025

מימון המון בסרט התיעודי של דבורית שרגל והקרנות נובמבר 2016

מימון ההמון חוזר

חברות וחברים, תומכות ותומכים, מעודדות ומעודדים
נרגשת להציג בפניכם את האפשרות לתמוך בסרט התיעודי החדש שלי, השלישי בטרילוגיית "ילדי העולם". אחרי
איפה אלה קר ומה קרה לנוריקו-סאן?
ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
אני בעיצומה של העבודה על סרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה.
שם הסרט עדיין חסוי (וזמני): – – –   – – – – –  – – – – -?

בינתיים, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. מתי שבא לכם וכמה שתרצו.
מתנות ומגדנות וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

עדכון: מימון המון באתר ג'אמפסטארטר עד 4.4.17.

הסרטים שלי הם הפקות עצמאיות, פרטיות, שלי בלבד, ללא תמיכת הממסד התרבותי בישראל. לא גופי שידור ולא קרנות קולנוע.
ברור שהיה לי הרבה יותר קל כיוצרת לעשות זאת עם תמיכה ממסדית, אבל שיטת חלוקת הכספים ובחירת הפרויקטים של מחלקי הכספים פועלת באופן כאוטי ואני לא במצ'ופרים.
אני יכולה להבטיח שגם הסרט הזה ייעשה בתקציב מינימלי, תקציב שרוך-נעל אם לתרגם, בעזרת הניסיון המצטבר שרכשתי בשנים האחרונות. כרגיל, אני לא מפרישה לעצמי ולו שקל מסכום תמיכתכם. הכל מיועד אך ורק לעשיית הסרט.
ממה אני מתפרנסת? מהקרנות הסרטים הקודמים ומאהבתכם.
אשר על כן עליכם להזמין וליזום כמה שיותר הקרנות.

מתי ידעתי שהסרטים על ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק יהיו טרילוגיה? כן, יש נקודה בזמן שאפשר לשים עליה אצבע ותכף אחזור אליה. אבל במהלך שיחה עם הקהל אחרי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הבנתי שהרעיון היה שם תמיד. כלומר, מהרגע שהפנמתי שנעילת העותק של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא הייתה סוף פסוק עבורי ושהעבודה על הנושא, על הצלמת, הספרים, הגיבורים שלה, לא הסתיימה מבחינתי ושאני ממשיכה באיסוף חומרים, בליקוט מידע ובעיבוד כל החומרים שהיו לי.

ואז הגיעו כל המפגשים עם קהל "איפה אלה קרי…" והשאלות, אם אני ממשיכה לחפש עוד ילדים והבנתי שיש צמא, רצון לדעת עוד. לא חשבתי במובן הפרקטי, איך אצליח ליצור סרט המשך אחר כל התלאות שעברתי בהפקת הסרט, אחרי ארבע שנים שהיו נפלאות ומייסרות כאחד, אחרי הטיפוס המתיש על ההר התלול, כשכל כמה רגעים מתדרדרת עוד אבן מלמעלה וכמעט מפצחת את ראשי ועוד פיסה מהשביל נעלמת ומקרבת אותי לתהום.

פחות או יותר לפני שנה כבר הבנתי שאני בהריון עם משהו שמצטייר כסרט שני, אבל לא היה לי מושג איך אצליח לעשות זאת, להרים את ההפקה. ואז פגשתי את המפיק של "איפה אלה קרי…", אמנון רבי (קסטינה תקשורת), וסיפרתי לו היכן אני עומדת ומהם לבטיי. אמנון אמר לי בלי להסס שנייה: לכי על זה. צרי סרט המשך. את לגמרי יכולה לעשות את זה ל ב ד. וזה כל מה שהייתי צריכה: מישהו שמאמין בי כבר עשרות שנים, שעשה דברים לא ייאמננו כמפיק וכאדם למען הבאתו של "איפה אלה קרי…" לעולם, שאומר לי שאני יכולה לעשות הכל לבד, ליצור סרט נוסף. ובאותה שנייה עבר הרעיון הילוך והתחלתי בהפקה מכווננת מטרה: סרט המשך כמפיקה עצמאית.

אחרי פחות משנה כבר היה הסרט מוכן. לקרוא לזה "פחות משנה" זה קצת מתעתע, בדיעבד, כי כמו שהסברתי, העבודה לא נפסקה לרגע, אבל המפגש עם אמנון בהחלט היה נקודת מפנה. ועכשיו "אפריקה!" עושה דרכו בארץ ובעולם והשאלה כמה אנשים יצפו בו תלויה רק בקהל שצופה בו. אלו יחצניו ומשווקיו. בדיוק כמו בסרט הקודם.

והנה אני חוזרת להתחלה ומספרת על הנקודה בה הפכו שני הסרטים לטרילוגיה. היה זה במשמרת הראשונה עם אביב פרס, עורך האון ליין של שני הסרטים (למעשה של שלושתם, גם של כדור בגב שיצא עכשיו בדיוידי ועל כך בהמשך). הוא סיים צפייה בעותק העבודה של "אפריקה!" ואמר לי: שמעי, שני הסרטים האלו עומדים באותה ישורת מבחינת איכותם, אבל זו צריכה להיות טרילוגיה. אני לא יודעת אפילו אם הוא חשב על כך עד הסוף, אבל מבחינתי זו הייתה הנקודה בה הבנתי: נכון, בדיוק, זה מה שאני צריכה לעשות. הרי אני ממילא עובדת בלי הפסקה, ממילא שוחה בחומרים ולא מרפה מהם, אז למה לא טרילוגיה? הרי אני שם.

וכך, ממש מהיום בו שוחרר "אפריקה!" לעולם, אני עסוקה בהפקה (עצמאית, לבד, ברור ברור) בסרט השלישי, שממודר כעת ברמות-על. חציו (לפחות) כבר צולם, אין לו מימון ואין לי עדיין מושג איך אתקדם איתו כלכלית, אבל אני עובדת בלי להפסיק. וזהו בינתיים. כל רעיון תמיכתי יתקבל בשמחה. אני רוצה לנסות לשבור את התבניות הכלכליות של הסרטים הקודמים. ברור שזה יהיה סרט דל תקציב, אבל מאחר שלמדתי לעשות קסמים ומעשי נסים בכסף, אני סומכת על עצמי שאסתדר בעזרת תומכים ומחבבים ובעזרתי כמובן, גם אם עוד לא החזרתי אפילו קמצוץ מההשקעה שלי ב"אפריקה!".

הקרנות החודש

השבוע האחרון של "אפריקה!" באוקטובר:
שני, 24.10, שפיים, הקרנה פרטית
חמישי, 27.10, 20:30 ספריית קריית אונו
%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%95
שישי, 28.10, 12:30, סינמטק ת"א
שבת, 29.10, 11:30, מרכז הנצחה טבעון

הקרנות נובמבר

"אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו" בסינמטק ת"א. הקרנה אחרונה.
יום שבת, 5 בנובמבר, 15:15

"אפריקה!" ביד לבנים רמת השרון, 14.11, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

2.11, 20:00, ספריה אזורית מגידו.

אפשר להזמין אותי ואת הסרטים לכל מקום שהוא: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

וגם לרכוש DVD  של כדור בגב.
cadurdvd

כמה הרהורים על "אפריקה!" ותגובות הקהל

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעת העריכה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הוא עד כמה להתייחס לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסרט החדש, איך למנן את ההתייחסות לסרט הקודם, מה לספר עוד על אנה ריבקין-בריק, איך ליצור סרט שיהיה גם קשור לסרט הקודם וגם עצמאי לגמרי, כלומר שמי שלא צפה בראשון יוכל ליהנות ממנו בלי שום בעיה ומי שצפה בראשון לא יחשוב או ירגיש שאני חוזרת על עצמי. זה היה חלק מהדיאלוג הממושך עם העורכים ועם צופי-המבחן שהגיעו לחדר העריכה בעת העבודה. אני חושבת שבמובן זה מצאתי פתרונות הולמים. הנה כמה רשמים מצופי הסרט בשבועיים האחרונים. שתי הצופות הראשונות מתייחסות לשאלות שהצגתי פה:

"אני מודה שקצת חששתי, אהבתי את הסרט הראשון ופחדתי משכפולו וגם העובדה שהדמות נמצאה מהר, אז על מה כבר תהייה העלילה.
באתי עם ניבי, הבן שלי שעוד לא בן שמונה, שאוהב קולנוע אך כמעט ולא ראה סרטים דוקומנטריים בקולנוע.
אבל למרות הסקפטיות לפני, נהנינו מאוד. משהו בטבעיות שבה את מעבירה את העלילה, הצילום הנפלא לדעתי והדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה, מקסים בעיני.
תודה, בהצלחה בשלישי" (רונית סלניקיו)

"הייתה הקרנה נהדרת! נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק על מה יהיה הסרט, אבל לא כך היה. הופתעתי והוקסמתי ממנו מאוד. בהחלט יש ל"אפריקה" זיקה לסרט הראשון, אבל לחלוטין הוא בפני עצמו, עם יבשת מטלטלת וגיבורה מדהימה" (קלייר פאגיס).

"נהנינו מאפריקה ומהשיחה האנושית והמרתקת" (ללי שמר).

"שתינו הוקסמנו. למשפחה הזאת יש סיפור מרתק!!" (נועה לוין)

"דבורית היא לא מסוג האמנים שדוחפים לך את המסר לעוס עם כפית קטנה, היישר לפה. הכל נמצא בסרט – כולל זיקות מרומזות למעורבות קומוניסטים, ישראלים ואפילו האיסלם. למצוא מישהי כמו סיאה באחת המדינות העניות ביותר בעולם ולתת לה להציג את עצמה ואת הזיקה שלה למקום ההולדת שלה – זה עניין גדול. מזמן לא ראיתי דמויות כ"כ מרתקות ובימאית שמתייחסת אליהן כ"כ בכבוד" (חנה לוק).

"אני ובתי ורותם חברתנו היינו היום בהקרנה התל-אביבית, בלי להצטלם, אבל עם מאוד ליהנות גם מאפריקה! להעריך את הפועלת העצמאית, לחכות לשלישי בטרילוגיה ולאלה שאחריה. בז'אנר הזה, בעניינים אחרים, מה שתבחרי. בטח שצחקנו איתך מהמלריה שלךף כמו שתרגשנו אתך מכל מה שיש להתרגש איתך, ויש המון. נתמוך, נפגין, נתגייס כשתכווני לאן ואיך, כדי שתמשיכי. לבבות אדומים" (אפרת שטיגליץ).

"מומלץ ביותר. לכו לראות חוויה מסוג אחר. סבים וסבתות הורים וילדים (לילך שמיר)

"נהנינו מאוד!" (יעל ניר)

"מי שעוד לא ראה חייב ללכת. סרט קסום ומרגש" (עדי בריל)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מאי 2016

תחילת הקיץ. איפה אפשר יהיה לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במאי 2016?

6.5, חוג בית, חיפה (זו הקרנה פרטית, אי אפשר להצטרף, אך אפשר להזמין גם 🙂 )
9.5, דוד ילין, ירושלים
15.5, 17:30, הספרייה בשהם
16.5, 19:30, עין הנציב
23.5, 10:00, מתנ"ס מזכרת בתיה נדחה ליולי
25.5, בי"ס חופי הגליל
26.5, היברו יוניון קולג', ירושלים (הרצאה על אנה ריבקין-בריק)
29.5, דוד ילין, ירושלים

איפה הייתי ומה עשיתי עם הסרט באפריל:

– באפריל 2015 יצאה לאור המהדורה המחודשת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ו"נוריקו-סאן הילדה מיפן". עד כה היו כבר שש הדפסות לכל אחד מהשניים ועוד היד נטויה. השניים גם בילו ברשימות רבי המכר כמה חודשים.
ארבעה הספרים המובילים הם:
נוריקו, אלה קרי, "סיאה הילדה מאפריקה" ו"לילבס ילדת הקרקס".
שלושת הספרים הנוספים שיצאו בהוצאה המחודשת הם "דירק הילד מהולנד", "נואי הילדה מתאילנד" ו"גנט הילדה מאתיופיה".

איזה סיפור מדהים ולאן מוליך אותי הסרט שלי: במסגרת התראות גוגל שאני מקבלת לבקשתי, התראות הקשורות לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? קיבלתי כעת התראה על "אלה קרי". אה, חשבתי בלאות, סבורה שמדובר בהתראת-שווא, שוב ג'ון קרי מגיע לאזור? עם מי הוא ידבר פה בפסח? עם העצים והמצות?
אבל נכנסתי לקישור והנה צילום ששמו "אלה קרי" (מעלה אותו פה) והוא צולם בפורים בשנות השישים בקיבוץ דורות ע"י עוזי היינברג, שנהרג בהתהפכות זחל"ם בעת שירותו בסיירת צנחנים ב-1968.
בת אחותו הקימה לו אתר הנצחה ומאחר שעוזי היה צלם חובב שם אפשר לראות את עבודותיו. זה מה שכתבה האחיינית, שי ברייר:

סבא גבריאל נפטר בינואר 2011, בקיבוץ דורות שבנגב המערבי.
הביקורים אצל סבא היו חלק מילדותי וכך גם שתי התמונות שעמדו תמיד באותו מקום על המדף בכוננית שבדירתו. למדתי על החסר מהן ומהטקס שהתקיים בקיבוץ ביום הזיכרון מדי שנה ובו הוזכר עוזי היינברג, אחיה של אמי ושל דודי גדעון.
עם השנים חיברתי מעט פרטים… עד ליום שבו התהפך הזחל"ם ועוזי נהרג.
מלאכת פינוי הדירה של סבא בקיבוץ חשפה בפני את אוסף הפילמים הענק… באותה תקופה, המצלמה כבר הייתה חלק מחיי ואותם פילמים שאמא שלי ארזה ושמרה בביתנו חזרו ועלו בי לא פעם.
למדתי על עוזי דרך העניין המשותף – שמעתי על הנער שקיבל מצלמה לבר המצווה בשנת 1961 ואיך הפכה למרכז עולמו בחייו הקצרים שנגדעו ב- 27.8.68 – מה כבר אפשר להספיק?
"מיד כשנפתחה בפני האפשרות במסגרת לימודי הצילום שלי הדפסתי מדי פעם תמונה מאותם פילמים ובכל פעם זה עורר בי סקרנות לעוד… גם השמחה של אימא שלי, שקיבלה כל תמונה בהתלהבות עודדה אותי להמשיך.
אמא שלי הייתה בת 9 כשאחיה נהרג והותיר בה כאב גדול ומעט מאוד דמות אח אמיתית. התמונות הולידו סיפורים שחלקם שמעתי בפעם הראשונה, אבל מעבר לכך למדתי על אותה דמות שנשקפה כל השנים מהתמונות על המדף… הרצון שלי הוא שהתמונות האלו ייחשפו ויפגשו את אותם נערים ונערות שבגרו, את אנשי הקיבוץ שהיה ביתו האהוב, את החברים שאותם הדריך בקן בחדרה, במסגרת שנת השירות לפני הצבא, ואת כל מי שמוצא בהם עניין ויזכירו לכל אחד מהם משהו מאותו עוזי.

אלהקריעוזיהיינברג
צילום: עוזי היינברג ז"ל, קיבוץ דורות שנות השישים.

-11.4 בוקר בשהם, כיתות ג'-ד'. רוב מוחלט של הילדים לא מכיר את הספרים, אך רובם היו כבר בחו"ל (זו שאלה שאני שואלת את הילדים הצופים בסרט כדי להדגיש את משמעות הספרים עבורי-עבורנו בימים שלא טסנו לחו"ל, כשהפעם הראשונה בה טסתי הייתה אחרי הצבא ואחרי שחסכתי כסף חצי שנה).
ילדה אחת מכירה את הספרים מסבתא שלה שצפתה בסרט וסיפרה לה עליו, וכה תיארה היא את הסיטואציה: "מישהי מאוד אהבה את הספרים כשהייתה ילדה וכשגדלה החליטה לצאת לחפש את הילדים מהספרים". ואז אמרתי לה שאני היא אותה מישהי:)
יש ילדים, בעיקר מי שלא נחשפו לספרים או לקולנוע תיעודי, שקשה להם להבין שהכל קרה באמת ומעניין לראות את ההבנה שלהם מתרחבת. ילדה אחת אמרה היום, "אז הספרים הם ספרים תיעודיים, נכון?" והסברתי, שלמעשה כן. בקיצור, אני מרחפת (שוב). נו, כמה אפשר? עובדה.

-10.4 "אני איתמר, אני בכיתה ג', קראתי הרבה חסמב"ה אבל אני אוהב גם את הספרים האלו. אמא שלי היא המנהלת של הספרייה. אחרי שתגמרי את 'אפריקה!', בעוד שנתיים, תעשי עוד סרט? כי יש הרבה ילדים בסדרה".
(חוויות מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספריית לב השרון)

-7.4 חזרתי ממרתון שלוש הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? באירועי "רגע אחד" בעירייה. היה כיף גדול לפגוש חברי פייסבוק שאני מעולם לא מצליחה לזהות לפי התמונות, חוץ מקרן החמודה שכבר ראתה את הסרט וראיתי אותה בעבר אז מה החוכמה וגם חברה שבאה מכרכור לצפות בשנית ומתברר גם שכולם עקבו אחרי התספורת החדשה שלי ואף בירכו אותי עליה והיה גם מוולווט ותיק (ומגיב!) שרק בסוף הציג את עצמו ואני מקווה שכולם נהנו. בסוף צוות המקום כמעט הפך עלינו את הכיסאות אז נאלצנו ללכת.
הקטע הכי מפתיע: לא פעם מבקשים ממני הצופים לחתום על ספרי הסדרה שהם רוכשים ממני. היום ביקש ממני רופא ילדים להקדיש את שני הספרים שקנה "לנכדים לעתיד לבוא". נשבעת. הוא בא עם בת הזקונים. אמרתי לו, מה זה ככה להפעיל לחץ פיזי מתון והוא ענה, לא, רק על הגדולים, לא עליה. יצאתי החוצה בחצות ומה אגיד, ת"א שוקקת פלאים. חזרתי למבצר ביפו הייטס ברכיבה עם מעיל פתוח. אשכרה הקדים הקיץ.

-3.4 סינמטק הרצליה. שכבת ה'-ו' של בי"ס ברנר בעיר. הילדים לא ידעו מה מחכה להם, זו הייתה הפתעה במסגרת יום תרבות ארוך שהעירייה מציעה לתלמידים.
אף שכמעט אף ילד לא הכיר את סדרת ילדי העולם, הם נכנסו לסיפור ושאלו את השאלות הנכונות והרבה. כמו בכל מקום, גם פה הייתה שאלה ששאלו אותי בפעם הראשונה: למה אין לי ילדים ולמה לא התחתנתי. הסברתי שכל אחד בוחר איך לחיות ושלי זה לא מתאים. מקווה שנטעתי במוחם ובלבם את הרעיון שהחיים פתוחים ומגוונים. גם פה שאלו אותי אם זה לא נראה לי נורא לבזבז חצי מיליון ש' על סרט של 50 ד' והסברתי שזה לא "בזבוז" ושלכל אחד סדרי העדיפויות שלו. ילד אחד ניגש אלי בסוף ואמר לי ש"הסרט מאוד אמוציונלי". ככה, באלו המילים. היה ממש שווה:)

-1.4 יום עיון של דוקומנטריסטים בכפר יהושע (בניצוחו של הצייר אלי שמיר), ובו הופיעו מלבדי יעל חרסונסקי ("שתיקת הארכיון"), רן טל ("ילדי השמש", "גן עדן") ובן שני ("עובדה"). אני דיברתי על קולנוע עצמאי וסיפרתי איך את הופכת לבמאית קולנוע עצמאי בעל כורחך: לא כי התעוררת בוקר אחד והחלטת על כך, אלא כי הממסד האטום הפנה לך עורף. הראיתי לצופים, אולם מלא, שלוש דקות מהסרט, וכולם התבאסו, כי הם רצו לדעת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרתי להם שלצורך זה יצטרכו לצפות בסרט. כמובן שאיש, כולל בן שני, ששאל בקול, לא הבין למה הסרט לא ישודר בטלוויזיה, ואני הזכרתי שוב, כרגיל, את אנשי הפח והדחלילים המאיישים אותה

-2.4 תם ונשלם. אחרי שנה וארבעה וחודשים הייתה אחה"צ ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק תל אביב כל הצוות (סדרנים, מקרין, אחראי משמרת) ידעו שזו ההקרנה האחרונה והביעו את הערכתם. כמה מחברי פייסבוק שלי הגיעו בפעם השנייה: איריס גנור, אורנה גטניו, עודד זהבי (המלחין של "אפריקה!" ושל "כדור בגב" [טוב, מודה שהוא עשה עוד דבר או שניים בחייו]), שאולי, יהודית דריגס, דפנה, תומכת בהדסטארט של הסרט, באה לקבל את המתנות שלה רק היום (!) ולצפת בסרט, כמובן, כי הייתה עסוקה בשתי לידות, המתרגמת הפלאית גילי בר-הלל ("הארי פוטר"), חברה של חברה שצפתה בסרט בבית שמש בקיץ ובאה היום בשנית עם בתה, כל אלו הקהו את כאב הפרידה ואת תחושת סוף מסלול.
כמו שהבטחתי היו ממתקים (על מצע יפני אותנטי) ומדבקות וגם דמעות.


-מכתב מצופה:

הי דבורית,
הייתי אתמול בסרט שהוקרן בבני דרור, לאחר שנה שאני מנסה להגיע לאחת ההקרנות שלאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (אחרי המלצתה החמה של אמי שראתה אותו בחיפה בזמנו). הציפייה וההמתנה העצימו את החוויה, ממש כמו בסרט עצמו… נהניתי מכל רגע, התרגשתי מאוד וכמו כולם בקהל, גם עיניי לא נשארו יבשות.
אני בטוחה שאת מקבלת המון הודעות כאלה אבל מילה טובה זה תמיד נחמד.
אז המון תודה לך על היצירה המופלאה הזו, ומחכה בקוצר רוח לסרט על אפריקה!!
בהערכה ובהערצה רבה, מיכל"

-ציור של אנה ריבקין-בריק את עצמה. שער הקטלוג של תערוכה שנקראה "האמניות האמיצות של 1900".

oktobernotis_millesgaisrden_kvinnliga_modernister_anna_riwkin_52428b1ae087c30570a568e8

אחרית דבר

ובאשר לסרט השני שלי, שכבר מוכן וישודר ביום הזיכרון לחללי צה"ל ארחיב בתחילת מאי.
בינתיים יש לו עמוד פייסבוק: כדור בגב.

"הוראס ופיט", סדרת הרשת של לואי סי.קיי

בצעד נחרץ, קיצוני ובלתי הפיך התנתקתי לפני שלוש שנים בדיוק מהטלוויזיה הישראלית. הסיבות היו מחאתיות וכלכליות. אני עם הטלוויזיה הזו לא רציתי שום יחסים. בזמן שחלף לא חשתי שחסר לי משהו או שהשכלתי ועולם החוויות וצריכת התרבות והאקטואליה שלי נפגעו. נהפוך הוא. הסינון שלי הרבה יותר גדול, והדברים שאני צורכת הרבה יותר מטוהרים. שלא לדבר על חיסכון של מאות ש' בחודש.

האלטרנטיבות קיימות בשפע, ומאחר שאני לא חשה מחסור בכלום, כאמור, יכולתי לבחור לי את Horace and Pete "הוראס ופיט", כסדרת המחמד שלי ולהשקיע בה זמן וכסף, שלא לדבר על ההזדהות הרעיונית שלי עם לואי סי.קיי. לואי עושה הכל לבד. הוא מפיץ ומשווק את הסדרה שלו בעצמו ואני משלמת לו פר פרק. אני יכולה לעשות – לפי עצתו והסכמתו כמובן – מה שאני רוצה עם הפרק: לצפות בסטרימינג, להוריד למחשב, לצרוב לדיוידי, לשלוח לחברים. אז אני מורידה למחשב שלי, כי הסטרימינג נתקע (וכן, יש לי אינטרנט מהיר מאוד), ואני מרגישה שאני עושה טוב לעצמי וללואי וגם מזדהה איתו מאוד.

לואי

ברור שתזרים המזומנים שלו פי מיליון וחצי משלי, אבל בגדול אני הולכת בדרך שלו וזה גם מה שאני מייעדת, אגב, ל"כדור בגב", אותו אעלה בקרוב לרשת בתשלום. ואני פונה פה לכל האנשים שלא מקבלים תמיכה מגופים אלו ואחרים בישראל. אין סיבה להתייאש. כן, אפשר לזעום ולבוז (וחלילה אני לא חוסכת את התחושות הללו מעצמי או מהעולם), אבל יש אלטרנטיבות, יש פתרונות. אז לא כולנו נעשה מיליונים כמו לואי, כי עדיין, השוק שלנו קטן יותר, אבל אפשר להתנהל, אפשר למצוא קהלים קטנים. אפשר.

ובאשר לתוכן סדרת הבר של לואי, ממש אפשר לקרוא לה "חופשי על הבר". וזה למה? כי זו סדרה פרי-סטייל. לואי לקח לעצמו חירות אמנותית ועושה מה שבא לו. כל פרק באורך אחר, כל פרק מתמקד בדמות אחרת, שחקן או שחקנית אורחים, ויש גם דמויות קבועות: אחותו אדי פלקו ובן דודו סטיב בושמי. אלן אלדה היה בפרקים הראשונים והתפוגג כפי שנעלמות דמויות בסדרות טלוויזיוניות. אז "הוראס ופיט", סדרה על שני בני דודים שמנהלים בר משפחתי כבר מאה שנים, נוגעת בכל מה שקשור לאמריקה ולמין האנושי, ומוכיחה את הדעות הקדומות של כולנו ומתייחסת למתח בין גזעי ובין-מיני ובין חולים לבריאים, שמנים ורזים ומה לא. הרגעים בהם תגחכו ספורים מאוד וזה מעניין, שהרי לואי נדמה לנו כסטנדאפיסט-על, אז הנה, מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק, אבל לא במובן המלודרמטי הקצפתי אלא במובן האנושי. ומרוב שקורים שם כל מיני מצבים כה מוכרים מחיי המין האנושי, אנחנו נכנסים לסיפור ולעלילה ומזדהים ומתרגשים ומתעצבנים ויכולים להסתכל על עצמנו ועל האופן בו אנחנו שופטים אחרים.

לואי2

אגב, מאחד המיילים ששלח לואי לקוראיו וצופיו מתברר שישראל היא מעצמת "הוראס ופיט". כך שאני אשכרה לא היחידה. יש עוד אנשים שרואים בלואי את אחיהם האובד. אז הנה, סדרת צמרת בלי תיווך הטלוויזיה. בתיאבון.
איפה וזה? הנה.

 

שנה טובה מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אוי, גם אני צריכה לעשות סיכום שנה? ממש לא. אני כל כך שונאת סיכומים. גם בשנותיי המרובות כעיתונאית תיעבתי את הז'אנר. ומאחר שאני כבר לא כותבת את ולווט אנדרגראונד אין לי אפילו רגשי אשמה, ואני חשה הקלה גדולה על שאני לא צריכה לקרוא עיתוני חג, לראשונה מזה כמעט עשור.

במקום סיכום יש שני דברים משמעותיים שאני רוצה לומר בעניין הסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", את שניהם קראתי ממש בסוף השנה, והם מתייחסים לשאלות שאני נשאלת לא פעם בסוף ההקרנה.
ברגע שנדלקים האורות באולם, כשאנשים עוד מסדירים את נשימתם אחרי המסע הטעון והעמוס והמהיר שהעברתי אותם בסרט, צצות שתי שאלות: ומה עם שאר הילדים מהספרים? ומה הפרויקט הבא?
אני משתדלת לענות, אבל הנטייה הטבעית שלי היא לומר: רגע, מה בוער, תישארו שנייה, ובעצם הרבה היותר, עם מה שיש.  עם הקיים. עם הכאן והעכשיו. מה הבהלה? כבר להסתער קדימה? מה עם לעכל, לעבד, להרהר, לחשוב, לזכור, לשכוח, לשאול שאלות על מה שראיתם כרגע?

והנה מצאתי, בראיון על מחפשים את שוגרמן את המשפטים הבאים:

“Well, that’s a very interesting question,” Segerman said. “You know, Americans, sorry if there are any in the audience, but we had this one album for 40 years, then we find there’s another one, and we listened to that for a bit, and that’s sufficient. Americans hear Cold Fact and After the Fact, and they’re like, ‘When’s the new album coming out?’ Come on, man, I mean … spend 20 years listening to these albums!

הדבר הנוסף ששואלים אותי הוא זה: כן, הסיפור על נטע, הילדה הקטנה שהראית לה את הספרים והיא אהבה אותם ובגלל זה יצאת למסע הוא מאוד נחמד, אבל מה באמת, ולמה עכשיו? ותשובה מעניינת לכך מצאתי בספר של אנדרי טרקובסקי, לפסל את הזמן (אפשר לקרוא פה את כולו):

אין זו אלא שגיאה לומר שהאמן "מחפש" את הנושא שלו. הנושא מבשיל בו כפרי, מתחיל לדרוש את הבעתו… הדבר דומה ללידה… (ע' 51)

אז כן, מן הסתם לא יכולתי ליצור את הסרט הזה דקה לפני שהתחלתי לעבוד עליו. כלומר רק לפני חמש שנים. זה היה הרגע המתאים לצאת למסע בעקבות הספרים שאני אוהבת ושומרת מילדותי. ככה זה, יש אנשים שמתבגרים לאט לאט, ושצריכים לעבור כברת דרך לא קצרה לפני שהם מוצאים את האהבה הגדולה שלהם.

לוח הקרנות הסרט למחצית השנייה של ספטמבר. שימו לב להשבוע בסינמטק ת"א, חג מלא וגדוש.
וגם בסינמטק ירושלים.

סינמטק תל-אביב
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30

שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שלישי, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל נדחה לאוקטובר
28.9, 20:30, גבעת ברנר

והנה לקט מדברים שנכתבו על הסרט באחרונה:

ד"ר חיותה דויטש:
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן?
שהרי זה לא רק שאלה של פרטים ועובדות (אלה קארי גרה פה, נוריקו גרה שם) אלא של מנוע. של לב – מה היה שם. מה היה סוד הכוח שלהן אז, מה מפעיל את אנרגיית החיפוש העצומה אחריהן היום? לא רק איפה הן, אלא – איפה אנחנו?
והסרט מנסה, ומצליח, להשיב.
במשפט אחד אמש, בשיחה שאחרי הסרט, נגעה דבורית בלב העניין: הצלמת היהודיה-שבדית אנה רבקין הצליחה ללכוד בסדרת הספרים המצולמים שלה על ילדים בכל רחבי העולם את הסיפור התרבותי המיוחד של כל ארץ, דקה לפני שהגלובליזציה תשטיח אותו. (האם בעידן הרשתות החברתיות, וגוגל יכולה להיווצר סדרה כזו שתספר לילדים של היום דבר מה שאינם יודעים? האם ההבדלים ביניהם עדיין גדולים כל כך כמו ההבדל בין אווה השבדית לנוריקו היפנית – ברמה שתיצור את הסקרנות ואת הפליאה שחווינו אני ובני דורי? זו השאלה שהטרידה אותי)
דבורית עצמה הצליחה לגעת בגעגוע. כמה סרטים או ספרים אתם מכירים שמצליחים בזה? כי לב העניין – ולעניין הזה יש כנראה כמה לבבות, או לב אחד, גדול מאד – הוא הגעגוע לילדות שלנו, לחדוות הגילוי שהיתה בה. לסקרנות. לרגעי התפעמות מנופים זרים שמגיעים בספר מצולם היטב, עם פנים זרות אך שובבות מוכרת. לב העניין הוא גם הצער והפרידה מהילדות הזו, העמידה מול ההתבגרות, וההבנה – מה קרה לפנים המתוקות של אלה-קארי, ולחלקות עורה של נוריקו -סאן.
ובשבילי, הרגע המרגש היה הרגע שבו בסבלנות אין קץ עוברת דבורית בעזרת סרגל ארוך , שורה אחרי שורה בתוך ספר כתוב בשבדית, בלי להבין אף מילה ממנו, כדי לחפש ולזהות בו מילים מנחות שיעזרו לה בחיפוש.
וה'בינגו'. רק מי שעמל וטרח על המלאכה הסיזיפית – לחצוב מידע משמעותי מתוך ים של פרטים כדי לגלות דבר מה בעל ערך על הדמויות שאתה עושה עליהם סרט (או כותב עליהן ספר) יכול להבין את גודל ההתרגשות, ואת חדוות הגילוי. יגעת ומצאת תאמין. ולרגע נראה שהכל אפשרי אם רק מתאמצים, ורוצים, ויש סבלנות.
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן? מה קרה לנו?
אתמול בשבע בערב, בסינמטק ירושלים, קיבלתי תשובה יפהפייה לשאלות האלה.
עםחיותה
עם ד"ר דויטש והלימונדה בסינמטק י-ם


"הסרט שלך מותח ומרתק ומרגש. אני ישבתי עם דמעות בעיניים מהתחלה עד הסוף. ודיברנו עליו אח"כ בלי הרף. הניגודים בין המשתנה לקבוע. הגיל ומה הוא מביא איתו. תהילת עולם והבורחים מפניה. הכול בטווח הסיפור 'הקטן' הזה. כל הכבוד"
(י)

יאיר רוה, סינמסקופ:
"פרס אצבע הזהב לנחישות והתמדה:
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, דבורית שרגל
איזה סיפור מופלא זה: דבורית שרגל החליטה לצאת ולחפש את גיבורות ילדותה (הספרותיות) ברחבי העולם, ואף אחד לא הבין מה היא עושה ומה מניע אותה. וכך, בלי קרנות, בלי זכיינים, היא יצאה לעשות סרט חובק עולם.
ובכנות, זה נראה משונה: בדרך כלל יוצרים, כשאומרים להם לא, מרימים ידיים. הסכנה במקרה כזה היא שסרט שנעשה לגמרי לבד, יישאר כזה. אבל מתברר ששרגל אינה לבד באובססיה שלה לאלה קרי ונוריקו סאן, והסרט שלה הפך לתופעה.
כבר 200 הקרנות שלו ברחבי הארץ, הסינמטק בתל אביב משבץ עוד ועוד הקרנות כי הביקוש עדיין גבוה, והוצאת הספרים זיהתה את הפוטנציאל והוציאה מחדש את הספרים, שהפכו לרבי מכר. בקיץ האחרון נוריקו סאן אפילו הגיעה לישראל, להקרנה חגיגית של הסרט.
האמת, זה נושא לסרט תיעודי בפני עצמו: איך להאמין במשהו גם כשכולם אומרים לך להרים ידיים.
הצד המבאס של ההצלחה: דבורית סגרה השנה את הבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, כדי להתמקד בעבודה על הסרט והפצתו. תמיד הרגשתי שולווט אנדרגראונד הוא מעין אח גדול של סינמסקופ, ומבאס לי בשכונה בלעדיו".

ומה אני עברתי עם הסרט בספטמבר:

גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ מצוין עם קהל נפלא. בזכות הנסיעה לשם עם הסרט למדתי שבתחנת הרכבת של חדרה, התחנה היחידה בישראל, אין מוניות שיקחו אותך לרחבי עמק חפר. המשבר נפתר אחרי שה-GPS של גט טקסי התאפס על עצמו וגילה שיש חיים בחדרה.
אבל מהן תלאות אמצע הדרך לעומת הפלאות שבקיבוץ.
ראשית הגיע הכלב רינו (בצילום). "מה? איך קוראים לו?", שאלתי שוב, בהנחה שלא שמעתי טוב, "רינו?" "כן", ענתה המלווה שלו, "כמו רינו צרור?" שאלתי. "בדיוק", היא ענתה, "קראנו לו על שמו, כי אנחנו נורא אוהבים את רינו צרור בקיבוץ, ואת המלחמות שלו, והכלב הזה הוא כלב טיפולי, שעובד עם החינוך המיוחד, ונלחם על כל ילד, אז תגידי לרינו שזה מאהבה, שלא ייעלב". אז הנה רינו, אני אומרת.
ואז באה אישה שקנתה לנינה שלה את הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". ואז הגיע שלב השיחה, ומישהי אמרה ששמה לב שהשיער נורא משמעותי בספרים וגם בספר, ושהיא הכי זוכרת את הצילום של אלה קרי הסורקת את שיערה הזהוב, והנה גם אני מדברת בסרט על השיער של נוריקו. ואז מישהי אמרה לי שאני דומה לנוריקו-סאן, ואמרתי לה שכן, זה תהליך שקרה במהלך העבודה על הסרט, זה לא שנולדתי ככה. ומישהו שאל איך נטע הקטנה, עליה אני מספרת תמיד כטריגר ליצירת הסרט מתייחסת אליו ואל הגיבורים שלו. וגם שאלת הריקנות הגיעה, האם אני חשה בה לאחר סיום העבודה על הסרט, והסברתי, כמובן, שהעבודה על הסרט עוד לא הסתיימה, כידוע. ברגע האחרון הגעתי לרכבת האחרונה ליפו, ועכשיו אני נהנית משירותי ה-WiFi שלה. אז תודה רבה לקיבוצניקים המהממים שפגשתי הערב, למור ולהדס שוורץ שצילמו, ולעדית.
גחא1

* הדבר שהכי, אבל הכי קשה לי בחיים זה להתמנגל. אני מדברת מול שלושים עד אלף איש בקלילות, אבל אומנות הסמול טוק, או סתם כישורי סמול טוק בסיסיים, אין לי. כלום שבכלום. לפיכך עמדתי על המרפסת המוגבהת וצילמתי את משתתפי המסיבה לכבוד המועמדים (אני! אני!) שעלו לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר. הטקס ייערך ב-21.9 באשדוד. המסיבה התמנגלה במסעדה ביפו העתיקה. למותר לציין שאת הכיבוד העשיר והבר החופשי מיציתי בכוס מים עם קרח. לפני שהלכתי ניגשה אלי בחורה צעירה, ממש ממש צעירה, וסיפרה לי שהיא קוראת אותי ועוקבת אחרי מגיל 13, ושהיא נוראה אהבה והתרגשה מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היה שווה.

* כשהייתי בפסטיבל בניס במאי, קיבלתי מייל מישראלית שחיה בצרפת, דוקומנטריסטית צעירה, שרצתה לצפות בסרט ושאלה אם אגיע איתו לפריז אחרי ניס. מאחר שזה לא היה בתכנון, והיא לא יכלה להגיע לניס, פספסה את הסרט. אבל העולם קטן ועגול, והמרחק בין ישראלי לישראלי הוא לא שישה אנשים אלא 1 בלבד, והסרט מגיע בסוף לכולם:
אותה ישראלית, שהגיעה לחופשה בישראל, התבררה כבתה של האישה שחגגה הערב יומלדת 60 ותשעה חודשים, כך שהערב, באיחור קל, צפתה הבת בסרט והבטיחה שתשתדל להביא אותו לפריז. אז צרפתישראלים, יש למה לחכות. היומולדת המאוחר שארגנו החברות לנערה בת ה-60+ נערך בבית יפהפה בזכרון יעקב, עם נוף לשקיעה, ועם חצר מלאה בשכיות חמדה (בצילום). בשיחה סיפרתי על נס קרן רבינוביץ', עניתי על השאלה מתי מחליטים שגמרת לצלם סרט, וגם סיפרתי את הסיפור המופלא, איך הפך הסרט להמשכו של הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן".

שנה טובה טובה טובה מאלה קרי, נוריקו-סאן וכל השאר. וממני.