איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו בינואר 2017

אומנם יש כבר אתרצ'יק המיועד לסרטים, הסרטים של דבורית שרגל, אבל אני כמובן לא אוותר על הבלוג הזה ואמשיך לעדכן גם כאן.
לתמיכה בסרט השלישי שיעסוק בסדרת ילדי העולם?
פנו אלי. או בפייפל.

ראשית אזכיר את שתי ההקרנות האחרונות של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ב-2016:

30.12, שישי, 11:00, חנוכה!, קולנוע לב דניאל. מבחינת התזמון, באמת, הקרנה זו מיועדת לכל-כולם.
ממש חבל להפסיד, ההקרנות במרכז הארץ מאוד נדירות אחרי שנתיים תמימות, כן? זה הזמן לעשות מאמץ קל, לוותר על הקפה ועל המכונכושר, על מירוק הפאנלים והשנדליירים ולהתמקד במירוק הנפש וציפויה בשעווה ממגנת המורכבת מנוסטלגיה, עונג, סחרור, חלומות שמתגשמים ובכלל, מרציפן טהור.
%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

יום למחרת, מוצ"ש, 31.12, 20:30, כשתתכוננו למסיבות הסילבסטר אני אגיע לקרני שומרון.
אז מי שבאזור, סבבה. ומי שרוצה להתאמץ, בכיף.

ינואר 2017
7.1.2017, שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"
11.1, רביעי, 13:20, בית ספר שורשים בנטור, רמת הגולן, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
15.1, יום ראשון, 20:00, ספרייה אזורית מנשה, "אפריקה!"
22.1, יום ראשון, 20:00, מועדון לחבר, עין ורד, "אפריקה!"
28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

וסיכום המחצית השנייה של דצמבר 2016

  • האירוע במשואות יצחק התחיל ב-18:30 כדי ששלושה דורות יוכלו להגיע וליהנות וכך היה. מסירה את כובע הקוטב שלי עם האוזניות, איתו הפלגתי לדרום הקררר בפני הספרנית שלומית לבבי שעשתה שבועות של הכנה לילדים ולמבוגרים, שבנו בובות (בצילום, פינה אחת), יצרו עריסת אלה קרי, הכינו את מפת העולם, למדו על הספרים וצפו בכתבה על הסרט. והאנשים שהגיעו לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?! גם כאלו שמכירים את הספרים מילדותם וגם בעלי מבטא אנגלוסקסי שלא גדלו כאן.
    -סיפרה לי אחת הנשים שלמדה במכון אדלר לפני עשרות שנים שהספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" שימש כדי להמחיש שיש לסמוך על ילדים ולהאמין בהם: הנה אלה קרי מוזגת מים רותחים מקומקום ועושה זאת היטב.
    -אחרת סיפרה לי שהיא גננת "אנתרופודוסית" (בחיי!) ושהיא מחפשת תמיד ספרים מתאימים לתורתה וספרי ילדי העולם מתאימים בגלל שהילדים נוכחים בהם ופעילים.
    -ילדה אחת באה לומר לי כמה נהנתה.
    -ילדה שנייה באה אלי בעצב, אחרי שסיפרתי שמחר, כ"א כסלו הוא יום השנה העברי למותה של אנה ריבקין-בריק, וזה יוצא לפני יומולדתה שחל בכ"ב כסלו. איחלתי לה מזל טוב וניחמתי אותה.
    -אבא אחד סיפר לי שלא הכיר את הספרים, אבל מאוד נהנה ועכשיו קנה אותם לבתו שהייתה איתו באירוע.
    %d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7
  • ב-19.12.70 הלכה לעולמה אנה ריבקין-בריק בביה"ח אסותא בת"א. את הפתק הזה נתנה לי במתנה הספרנית איריס כנען אותה פגשתי באחד מאירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הוא היה שייך לאמא שלה, שושנה, שהייתה האחות שטיפלה באנה בימיה האחרונים שם. זהו פתק תודה מאחותה של אנה על הטיפול המסור. עוד על אנה בסרט השלישי שלי העוסק בילדי העולם.
  • %d7%a4%d7%aa%d7%a7%d7%9e%d7%90%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%94
  • 45 דקות עם מחונני כל המדינה מטייבה ועד עפרה, עבור בשלומי ובאילת, היו קסם כיפי במיוחד. סיפרתי להם במהירות הבזק על מסעותיי בשש השנים האחרונות, על הסרטים, הראיתי להם 4 דקות מתוך איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את ההארד קור של התחקיר, ושמחתי לשמוע את אנחת האכזבה כשהפסקתי את ההקרנה. כנ"ל גם כשהראיתי להם את הדקות הראשונות של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו. פרץ השאלות הלא מתוכנן הראה לי שנשבו בסיפורים. הם התעניינו איפה אפשר לצפות בסרטים ועכשיו הכל תלוי במורים שלהם.

  • פילת, המרכז למידע ומחקרי תרבות מוציא דו"ח שנתי על כל אירועי התרבות בישראל, מפולחים לקטגוריות ולסעיפים ובעיקר כספים. כמה קיבלו ההפקות, כמה הכניסו. קראתי את כל דוח הקולנוע ואני רוצה לספר למשל שאף סרט ישראלי שיצא ב-2015 לא הצליח להביא רווחים. אף לא אחד! אלו הם סרטים שקיבלו מיליונים (מיליונים) מהמדינה, מגופי שידור ומקרנות הקולנוע, כן? אף אחד מהסרטים ברשימה הוא לא סרט עצמאי.
    עצמאי=לא קיבל כסף מהמדינה בשלב זה או אחר להפקתו.
    איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הגיע למצב בו הכנסותיו עלו על הוצאותיו (עלה חצי מיליון ש') כבר בתחילת השנה השנייה למסעותיי איתו ברחבי ישראל. מסעות באוטובוסים, רכבות, מוניות, קטנוע, בחום ובקור, ברוח ובגשם, בעמידה של שעה וחצי בצומת מגידו בלילה מחכה לאוטובוס המבושש ועוד ועוד. על כל הרפתקאותיי אני מספרת פה ביומיום. זה לא המצב של הסרטים האחרים, שאורך חייהם לרוב כזמן המסכים הגדולים שיש להם. אבל למה שלבמאים שלהם יהיה אכפת? אם במאי קיבל שישה מיליון ש' על הסרט שלו, שהכניס רק מחצית, מה זה משנה לו? זה הכסף שלו? הוא לא ישן בלילות? לא! מי שלא ישנה בלילות זו אני…..> להמשך


    שנה טובה ואתם יודעים איפה למצוא אותי כדי לצפות בסרטים יחד איתי:
    dvoritsh@gmail.com
    052-3512025

מימון המון בסרט התיעודי של דבורית שרגל והקרנות נובמבר 2016

מימון ההמון חוזר

חברות וחברים, תומכות ותומכים, מעודדות ומעודדים
נרגשת להציג בפניכם את האפשרות לתמוך בסרט התיעודי החדש שלי, השלישי בטרילוגיית "ילדי העולם". אחרי
איפה אלה קר ומה קרה לנוריקו-סאן?
ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
אני בעיצומה של העבודה על סרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה.
שם הסרט עדיין חסוי (וזמני): – – –   – – – – –  – – – – -?

בינתיים, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. מתי שבא לכם וכמה שתרצו.
מתנות ומגדנות וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

עדכון: מימון המון באתר ג'אמפסטארטר עד 4.4.17.

הסרטים שלי הם הפקות עצמאיות, פרטיות, שלי בלבד, ללא תמיכת הממסד התרבותי בישראל. לא גופי שידור ולא קרנות קולנוע.
ברור שהיה לי הרבה יותר קל כיוצרת לעשות זאת עם תמיכה ממסדית, אבל שיטת חלוקת הכספים ובחירת הפרויקטים של מחלקי הכספים פועלת באופן כאוטי ואני לא במצ'ופרים.
אני יכולה להבטיח שגם הסרט הזה ייעשה בתקציב מינימלי, תקציב שרוך-נעל אם לתרגם, בעזרת הניסיון המצטבר שרכשתי בשנים האחרונות. כרגיל, אני לא מפרישה לעצמי ולו שקל מסכום תמיכתכם. הכל מיועד אך ורק לעשיית הסרט.
ממה אני מתפרנסת? מהקרנות הסרטים הקודמים ומאהבתכם.
אשר על כן עליכם להזמין וליזום כמה שיותר הקרנות.

מתי ידעתי שהסרטים על ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק יהיו טרילוגיה? כן, יש נקודה בזמן שאפשר לשים עליה אצבע ותכף אחזור אליה. אבל במהלך שיחה עם הקהל אחרי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הבנתי שהרעיון היה שם תמיד. כלומר, מהרגע שהפנמתי שנעילת העותק של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא הייתה סוף פסוק עבורי ושהעבודה על הנושא, על הצלמת, הספרים, הגיבורים שלה, לא הסתיימה מבחינתי ושאני ממשיכה באיסוף חומרים, בליקוט מידע ובעיבוד כל החומרים שהיו לי.

ואז הגיעו כל המפגשים עם קהל "איפה אלה קרי…" והשאלות, אם אני ממשיכה לחפש עוד ילדים והבנתי שיש צמא, רצון לדעת עוד. לא חשבתי במובן הפרקטי, איך אצליח ליצור סרט המשך אחר כל התלאות שעברתי בהפקת הסרט, אחרי ארבע שנים שהיו נפלאות ומייסרות כאחד, אחרי הטיפוס המתיש על ההר התלול, כשכל כמה רגעים מתדרדרת עוד אבן מלמעלה וכמעט מפצחת את ראשי ועוד פיסה מהשביל נעלמת ומקרבת אותי לתהום.

פחות או יותר לפני שנה כבר הבנתי שאני בהריון עם משהו שמצטייר כסרט שני, אבל לא היה לי מושג איך אצליח לעשות זאת, להרים את ההפקה. ואז פגשתי את המפיק של "איפה אלה קרי…", אמנון רבי (קסטינה תקשורת), וסיפרתי לו היכן אני עומדת ומהם לבטיי. אמנון אמר לי בלי להסס שנייה: לכי על זה. צרי סרט המשך. את לגמרי יכולה לעשות את זה ל ב ד. וזה כל מה שהייתי צריכה: מישהו שמאמין בי כבר עשרות שנים, שעשה דברים לא ייאמננו כמפיק וכאדם למען הבאתו של "איפה אלה קרי…" לעולם, שאומר לי שאני יכולה לעשות הכל לבד, ליצור סרט נוסף. ובאותה שנייה עבר הרעיון הילוך והתחלתי בהפקה מכווננת מטרה: סרט המשך כמפיקה עצמאית.

אחרי פחות משנה כבר היה הסרט מוכן. לקרוא לזה "פחות משנה" זה קצת מתעתע, בדיעבד, כי כמו שהסברתי, העבודה לא נפסקה לרגע, אבל המפגש עם אמנון בהחלט היה נקודת מפנה. ועכשיו "אפריקה!" עושה דרכו בארץ ובעולם והשאלה כמה אנשים יצפו בו תלויה רק בקהל שצופה בו. אלו יחצניו ומשווקיו. בדיוק כמו בסרט הקודם.

והנה אני חוזרת להתחלה ומספרת על הנקודה בה הפכו שני הסרטים לטרילוגיה. היה זה במשמרת הראשונה עם אביב פרס, עורך האון ליין של שני הסרטים (למעשה של שלושתם, גם של כדור בגב שיצא עכשיו בדיוידי ועל כך בהמשך). הוא סיים צפייה בעותק העבודה של "אפריקה!" ואמר לי: שמעי, שני הסרטים האלו עומדים באותה ישורת מבחינת איכותם, אבל זו צריכה להיות טרילוגיה. אני לא יודעת אפילו אם הוא חשב על כך עד הסוף, אבל מבחינתי זו הייתה הנקודה בה הבנתי: נכון, בדיוק, זה מה שאני צריכה לעשות. הרי אני ממילא עובדת בלי הפסקה, ממילא שוחה בחומרים ולא מרפה מהם, אז למה לא טרילוגיה? הרי אני שם.

וכך, ממש מהיום בו שוחרר "אפריקה!" לעולם, אני עסוקה בהפקה (עצמאית, לבד, ברור ברור) בסרט השלישי, שממודר כעת ברמות-על. חציו (לפחות) כבר צולם, אין לו מימון ואין לי עדיין מושג איך אתקדם איתו כלכלית, אבל אני עובדת בלי להפסיק. וזהו בינתיים. כל רעיון תמיכתי יתקבל בשמחה. אני רוצה לנסות לשבור את התבניות הכלכליות של הסרטים הקודמים. ברור שזה יהיה סרט דל תקציב, אבל מאחר שלמדתי לעשות קסמים ומעשי נסים בכסף, אני סומכת על עצמי שאסתדר בעזרת תומכים ומחבבים ובעזרתי כמובן, גם אם עוד לא החזרתי אפילו קמצוץ מההשקעה שלי ב"אפריקה!".

הקרנות החודש

השבוע האחרון של "אפריקה!" באוקטובר:
שני, 24.10, שפיים, הקרנה פרטית
חמישי, 27.10, 20:30 ספריית קריית אונו
%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%95
שישי, 28.10, 12:30, סינמטק ת"א
שבת, 29.10, 11:30, מרכז הנצחה טבעון

הקרנות נובמבר

"אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו" בסינמטק ת"א. הקרנה אחרונה.
יום שבת, 5 בנובמבר, 15:15

"אפריקה!" ביד לבנים רמת השרון, 14.11, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

2.11, 20:00, ספריה אזורית מגידו.

אפשר להזמין אותי ואת הסרטים לכל מקום שהוא: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

וגם לרכוש DVD  של כדור בגב.
cadurdvd

כמה הרהורים על "אפריקה!" ותגובות הקהל

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעת העריכה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הוא עד כמה להתייחס לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסרט החדש, איך למנן את ההתייחסות לסרט הקודם, מה לספר עוד על אנה ריבקין-בריק, איך ליצור סרט שיהיה גם קשור לסרט הקודם וגם עצמאי לגמרי, כלומר שמי שלא צפה בראשון יוכל ליהנות ממנו בלי שום בעיה ומי שצפה בראשון לא יחשוב או ירגיש שאני חוזרת על עצמי. זה היה חלק מהדיאלוג הממושך עם העורכים ועם צופי-המבחן שהגיעו לחדר העריכה בעת העבודה. אני חושבת שבמובן זה מצאתי פתרונות הולמים. הנה כמה רשמים מצופי הסרט בשבועיים האחרונים. שתי הצופות הראשונות מתייחסות לשאלות שהצגתי פה:

"אני מודה שקצת חששתי, אהבתי את הסרט הראשון ופחדתי משכפולו וגם העובדה שהדמות נמצאה מהר, אז על מה כבר תהייה העלילה.
באתי עם ניבי, הבן שלי שעוד לא בן שמונה, שאוהב קולנוע אך כמעט ולא ראה סרטים דוקומנטריים בקולנוע.
אבל למרות הסקפטיות לפני, נהנינו מאוד. משהו בטבעיות שבה את מעבירה את העלילה, הצילום הנפלא לדעתי והדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה, מקסים בעיני.
תודה, בהצלחה בשלישי" (רונית סלניקיו)

"הייתה הקרנה נהדרת! נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק על מה יהיה הסרט, אבל לא כך היה. הופתעתי והוקסמתי ממנו מאוד. בהחלט יש ל"אפריקה" זיקה לסרט הראשון, אבל לחלוטין הוא בפני עצמו, עם יבשת מטלטלת וגיבורה מדהימה" (קלייר פאגיס).

"נהנינו מאפריקה ומהשיחה האנושית והמרתקת" (ללי שמר).

"שתינו הוקסמנו. למשפחה הזאת יש סיפור מרתק!!" (נועה לוין)

"דבורית היא לא מסוג האמנים שדוחפים לך את המסר לעוס עם כפית קטנה, היישר לפה. הכל נמצא בסרט – כולל זיקות מרומזות למעורבות קומוניסטים, ישראלים ואפילו האיסלם. למצוא מישהי כמו סיאה באחת המדינות העניות ביותר בעולם ולתת לה להציג את עצמה ואת הזיקה שלה למקום ההולדת שלה – זה עניין גדול. מזמן לא ראיתי דמויות כ"כ מרתקות ובימאית שמתייחסת אליהן כ"כ בכבוד" (חנה לוק).

"אני ובתי ורותם חברתנו היינו היום בהקרנה התל-אביבית, בלי להצטלם, אבל עם מאוד ליהנות גם מאפריקה! להעריך את הפועלת העצמאית, לחכות לשלישי בטרילוגיה ולאלה שאחריה. בז'אנר הזה, בעניינים אחרים, מה שתבחרי. בטח שצחקנו איתך מהמלריה שלךף כמו שתרגשנו אתך מכל מה שיש להתרגש איתך, ויש המון. נתמוך, נפגין, נתגייס כשתכווני לאן ואיך, כדי שתמשיכי. לבבות אדומים" (אפרת שטיגליץ).

"מומלץ ביותר. לכו לראות חוויה מסוג אחר. סבים וסבתות הורים וילדים (לילך שמיר)

"נהנינו מאוד!" (יעל ניר)

"מי שעוד לא ראה חייב ללכת. סרט קסום ומרגש" (עדי בריל)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מאי 2016

תחילת הקיץ. איפה אפשר יהיה לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במאי 2016?

6.5, חוג בית, חיפה (זו הקרנה פרטית, אי אפשר להצטרף, אך אפשר להזמין גם 🙂 )
9.5, דוד ילין, ירושלים
15.5, 17:30, הספרייה בשהם
16.5, 19:30, עין הנציב
23.5, 10:00, מתנ"ס מזכרת בתיה נדחה ליולי
25.5, בי"ס חופי הגליל
26.5, היברו יוניון קולג', ירושלים (הרצאה על אנה ריבקין-בריק)
29.5, דוד ילין, ירושלים

איפה הייתי ומה עשיתי עם הסרט באפריל:

– באפריל 2015 יצאה לאור המהדורה המחודשת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ו"נוריקו-סאן הילדה מיפן". עד כה היו כבר שש הדפסות לכל אחד מהשניים ועוד היד נטויה. השניים גם בילו ברשימות רבי המכר כמה חודשים.
ארבעה הספרים המובילים הם:
נוריקו, אלה קרי, "סיאה הילדה מאפריקה" ו"לילבס ילדת הקרקס".
שלושת הספרים הנוספים שיצאו בהוצאה המחודשת הם "דירק הילד מהולנד", "נואי הילדה מתאילנד" ו"גנט הילדה מאתיופיה".

איזה סיפור מדהים ולאן מוליך אותי הסרט שלי: במסגרת התראות גוגל שאני מקבלת לבקשתי, התראות הקשורות לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? קיבלתי כעת התראה על "אלה קרי". אה, חשבתי בלאות, סבורה שמדובר בהתראת-שווא, שוב ג'ון קרי מגיע לאזור? עם מי הוא ידבר פה בפסח? עם העצים והמצות?
אבל נכנסתי לקישור והנה צילום ששמו "אלה קרי" (מעלה אותו פה) והוא צולם בפורים בשנות השישים בקיבוץ דורות ע"י עוזי היינברג, שנהרג בהתהפכות זחל"ם בעת שירותו בסיירת צנחנים ב-1968.
בת אחותו הקימה לו אתר הנצחה ומאחר שעוזי היה צלם חובב שם אפשר לראות את עבודותיו. זה מה שכתבה האחיינית, שי ברייר:

סבא גבריאל נפטר בינואר 2011, בקיבוץ דורות שבנגב המערבי.
הביקורים אצל סבא היו חלק מילדותי וכך גם שתי התמונות שעמדו תמיד באותו מקום על המדף בכוננית שבדירתו. למדתי על החסר מהן ומהטקס שהתקיים בקיבוץ ביום הזיכרון מדי שנה ובו הוזכר עוזי היינברג, אחיה של אמי ושל דודי גדעון.
עם השנים חיברתי מעט פרטים… עד ליום שבו התהפך הזחל"ם ועוזי נהרג.
מלאכת פינוי הדירה של סבא בקיבוץ חשפה בפני את אוסף הפילמים הענק… באותה תקופה, המצלמה כבר הייתה חלק מחיי ואותם פילמים שאמא שלי ארזה ושמרה בביתנו חזרו ועלו בי לא פעם.
למדתי על עוזי דרך העניין המשותף – שמעתי על הנער שקיבל מצלמה לבר המצווה בשנת 1961 ואיך הפכה למרכז עולמו בחייו הקצרים שנגדעו ב- 27.8.68 – מה כבר אפשר להספיק?
"מיד כשנפתחה בפני האפשרות במסגרת לימודי הצילום שלי הדפסתי מדי פעם תמונה מאותם פילמים ובכל פעם זה עורר בי סקרנות לעוד… גם השמחה של אימא שלי, שקיבלה כל תמונה בהתלהבות עודדה אותי להמשיך.
אמא שלי הייתה בת 9 כשאחיה נהרג והותיר בה כאב גדול ומעט מאוד דמות אח אמיתית. התמונות הולידו סיפורים שחלקם שמעתי בפעם הראשונה, אבל מעבר לכך למדתי על אותה דמות שנשקפה כל השנים מהתמונות על המדף… הרצון שלי הוא שהתמונות האלו ייחשפו ויפגשו את אותם נערים ונערות שבגרו, את אנשי הקיבוץ שהיה ביתו האהוב, את החברים שאותם הדריך בקן בחדרה, במסגרת שנת השירות לפני הצבא, ואת כל מי שמוצא בהם עניין ויזכירו לכל אחד מהם משהו מאותו עוזי.

אלהקריעוזיהיינברג
צילום: עוזי היינברג ז"ל, קיבוץ דורות שנות השישים.

-11.4 בוקר בשהם, כיתות ג'-ד'. רוב מוחלט של הילדים לא מכיר את הספרים, אך רובם היו כבר בחו"ל (זו שאלה שאני שואלת את הילדים הצופים בסרט כדי להדגיש את משמעות הספרים עבורי-עבורנו בימים שלא טסנו לחו"ל, כשהפעם הראשונה בה טסתי הייתה אחרי הצבא ואחרי שחסכתי כסף חצי שנה).
ילדה אחת מכירה את הספרים מסבתא שלה שצפתה בסרט וסיפרה לה עליו, וכה תיארה היא את הסיטואציה: "מישהי מאוד אהבה את הספרים כשהייתה ילדה וכשגדלה החליטה לצאת לחפש את הילדים מהספרים". ואז אמרתי לה שאני היא אותה מישהי:)
יש ילדים, בעיקר מי שלא נחשפו לספרים או לקולנוע תיעודי, שקשה להם להבין שהכל קרה באמת ומעניין לראות את ההבנה שלהם מתרחבת. ילדה אחת אמרה היום, "אז הספרים הם ספרים תיעודיים, נכון?" והסברתי, שלמעשה כן. בקיצור, אני מרחפת (שוב). נו, כמה אפשר? עובדה.

-10.4 "אני איתמר, אני בכיתה ג', קראתי הרבה חסמב"ה אבל אני אוהב גם את הספרים האלו. אמא שלי היא המנהלת של הספרייה. אחרי שתגמרי את 'אפריקה!', בעוד שנתיים, תעשי עוד סרט? כי יש הרבה ילדים בסדרה".
(חוויות מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספריית לב השרון)

-7.4 חזרתי ממרתון שלוש הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? באירועי "רגע אחד" בעירייה. היה כיף גדול לפגוש חברי פייסבוק שאני מעולם לא מצליחה לזהות לפי התמונות, חוץ מקרן החמודה שכבר ראתה את הסרט וראיתי אותה בעבר אז מה החוכמה וגם חברה שבאה מכרכור לצפות בשנית ומתברר גם שכולם עקבו אחרי התספורת החדשה שלי ואף בירכו אותי עליה והיה גם מוולווט ותיק (ומגיב!) שרק בסוף הציג את עצמו ואני מקווה שכולם נהנו. בסוף צוות המקום כמעט הפך עלינו את הכיסאות אז נאלצנו ללכת.
הקטע הכי מפתיע: לא פעם מבקשים ממני הצופים לחתום על ספרי הסדרה שהם רוכשים ממני. היום ביקש ממני רופא ילדים להקדיש את שני הספרים שקנה "לנכדים לעתיד לבוא". נשבעת. הוא בא עם בת הזקונים. אמרתי לו, מה זה ככה להפעיל לחץ פיזי מתון והוא ענה, לא, רק על הגדולים, לא עליה. יצאתי החוצה בחצות ומה אגיד, ת"א שוקקת פלאים. חזרתי למבצר ביפו הייטס ברכיבה עם מעיל פתוח. אשכרה הקדים הקיץ.

-3.4 סינמטק הרצליה. שכבת ה'-ו' של בי"ס ברנר בעיר. הילדים לא ידעו מה מחכה להם, זו הייתה הפתעה במסגרת יום תרבות ארוך שהעירייה מציעה לתלמידים.
אף שכמעט אף ילד לא הכיר את סדרת ילדי העולם, הם נכנסו לסיפור ושאלו את השאלות הנכונות והרבה. כמו בכל מקום, גם פה הייתה שאלה ששאלו אותי בפעם הראשונה: למה אין לי ילדים ולמה לא התחתנתי. הסברתי שכל אחד בוחר איך לחיות ושלי זה לא מתאים. מקווה שנטעתי במוחם ובלבם את הרעיון שהחיים פתוחים ומגוונים. גם פה שאלו אותי אם זה לא נראה לי נורא לבזבז חצי מיליון ש' על סרט של 50 ד' והסברתי שזה לא "בזבוז" ושלכל אחד סדרי העדיפויות שלו. ילד אחד ניגש אלי בסוף ואמר לי ש"הסרט מאוד אמוציונלי". ככה, באלו המילים. היה ממש שווה:)

-1.4 יום עיון של דוקומנטריסטים בכפר יהושע (בניצוחו של הצייר אלי שמיר), ובו הופיעו מלבדי יעל חרסונסקי ("שתיקת הארכיון"), רן טל ("ילדי השמש", "גן עדן") ובן שני ("עובדה"). אני דיברתי על קולנוע עצמאי וסיפרתי איך את הופכת לבמאית קולנוע עצמאי בעל כורחך: לא כי התעוררת בוקר אחד והחלטת על כך, אלא כי הממסד האטום הפנה לך עורף. הראיתי לצופים, אולם מלא, שלוש דקות מהסרט, וכולם התבאסו, כי הם רצו לדעת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרתי להם שלצורך זה יצטרכו לצפות בסרט. כמובן שאיש, כולל בן שני, ששאל בקול, לא הבין למה הסרט לא ישודר בטלוויזיה, ואני הזכרתי שוב, כרגיל, את אנשי הפח והדחלילים המאיישים אותה

-2.4 תם ונשלם. אחרי שנה וארבעה וחודשים הייתה אחה"צ ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק תל אביב כל הצוות (סדרנים, מקרין, אחראי משמרת) ידעו שזו ההקרנה האחרונה והביעו את הערכתם. כמה מחברי פייסבוק שלי הגיעו בפעם השנייה: איריס גנור, אורנה גטניו, עודד זהבי (המלחין של "אפריקה!" ושל "כדור בגב" [טוב, מודה שהוא עשה עוד דבר או שניים בחייו]), שאולי, יהודית דריגס, דפנה, תומכת בהדסטארט של הסרט, באה לקבל את המתנות שלה רק היום (!) ולצפת בסרט, כמובן, כי הייתה עסוקה בשתי לידות, המתרגמת הפלאית גילי בר-הלל ("הארי פוטר"), חברה של חברה שצפתה בסרט בבית שמש בקיץ ובאה היום בשנית עם בתה, כל אלו הקהו את כאב הפרידה ואת תחושת סוף מסלול.
כמו שהבטחתי היו ממתקים (על מצע יפני אותנטי) ומדבקות וגם דמעות.


-מכתב מצופה:

הי דבורית,
הייתי אתמול בסרט שהוקרן בבני דרור, לאחר שנה שאני מנסה להגיע לאחת ההקרנות שלאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (אחרי המלצתה החמה של אמי שראתה אותו בחיפה בזמנו). הציפייה וההמתנה העצימו את החוויה, ממש כמו בסרט עצמו… נהניתי מכל רגע, התרגשתי מאוד וכמו כולם בקהל, גם עיניי לא נשארו יבשות.
אני בטוחה שאת מקבלת המון הודעות כאלה אבל מילה טובה זה תמיד נחמד.
אז המון תודה לך על היצירה המופלאה הזו, ומחכה בקוצר רוח לסרט על אפריקה!!
בהערכה ובהערצה רבה, מיכל"

-ציור של אנה ריבקין-בריק את עצמה. שער הקטלוג של תערוכה שנקראה "האמניות האמיצות של 1900".

oktobernotis_millesgaisrden_kvinnliga_modernister_anna_riwkin_52428b1ae087c30570a568e8

אחרית דבר

ובאשר לסרט השני שלי, שכבר מוכן וישודר ביום הזיכרון לחללי צה"ל ארחיב בתחילת מאי.
בינתיים יש לו עמוד פייסבוק: כדור בגב.

"הוראס ופיט", סדרת הרשת של לואי סי.קיי

בצעד נחרץ, קיצוני ובלתי הפיך התנתקתי לפני שלוש שנים בדיוק מהטלוויזיה הישראלית. הסיבות היו מחאתיות וכלכליות. אני עם הטלוויזיה הזו לא רציתי שום יחסים. בזמן שחלף לא חשתי שחסר לי משהו או שהשכלתי ועולם החוויות וצריכת התרבות והאקטואליה שלי נפגעו. נהפוך הוא. הסינון שלי הרבה יותר גדול, והדברים שאני צורכת הרבה יותר מטוהרים. שלא לדבר על חיסכון של מאות ש' בחודש.

האלטרנטיבות קיימות בשפע, ומאחר שאני לא חשה מחסור בכלום, כאמור, יכולתי לבחור לי את Horace and Pete "הוראס ופיט", כסדרת המחמד שלי ולהשקיע בה זמן וכסף, שלא לדבר על ההזדהות הרעיונית שלי עם לואי סי.קיי. לואי עושה הכל לבד. הוא מפיץ ומשווק את הסדרה שלו בעצמו ואני משלמת לו פר פרק. אני יכולה לעשות – לפי עצתו והסכמתו כמובן – מה שאני רוצה עם הפרק: לצפות בסטרימינג, להוריד למחשב, לצרוב לדיוידי, לשלוח לחברים. אז אני מורידה למחשב שלי, כי הסטרימינג נתקע (וכן, יש לי אינטרנט מהיר מאוד), ואני מרגישה שאני עושה טוב לעצמי וללואי וגם מזדהה איתו מאוד.

לואי

ברור שתזרים המזומנים שלו פי מיליון וחצי משלי, אבל בגדול אני הולכת בדרך שלו וזה גם מה שאני מייעדת, אגב, ל"כדור בגב", אותו אעלה בקרוב לרשת בתשלום. ואני פונה פה לכל האנשים שלא מקבלים תמיכה מגופים אלו ואחרים בישראל. אין סיבה להתייאש. כן, אפשר לזעום ולבוז (וחלילה אני לא חוסכת את התחושות הללו מעצמי או מהעולם), אבל יש אלטרנטיבות, יש פתרונות. אז לא כולנו נעשה מיליונים כמו לואי, כי עדיין, השוק שלנו קטן יותר, אבל אפשר להתנהל, אפשר למצוא קהלים קטנים. אפשר.

ובאשר לתוכן סדרת הבר של לואי, ממש אפשר לקרוא לה "חופשי על הבר". וזה למה? כי זו סדרה פרי-סטייל. לואי לקח לעצמו חירות אמנותית ועושה מה שבא לו. כל פרק באורך אחר, כל פרק מתמקד בדמות אחרת, שחקן או שחקנית אורחים, ויש גם דמויות קבועות: אחותו אדי פלקו ובן דודו סטיב בושמי. אלן אלדה היה בפרקים הראשונים והתפוגג כפי שנעלמות דמויות בסדרות טלוויזיוניות. אז "הוראס ופיט", סדרה על שני בני דודים שמנהלים בר משפחתי כבר מאה שנים, נוגעת בכל מה שקשור לאמריקה ולמין האנושי, ומוכיחה את הדעות הקדומות של כולנו ומתייחסת למתח בין גזעי ובין-מיני ובין חולים לבריאים, שמנים ורזים ומה לא. הרגעים בהם תגחכו ספורים מאוד וזה מעניין, שהרי לואי נדמה לנו כסטנדאפיסט-על, אז הנה, מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק, אבל לא במובן המלודרמטי הקצפתי אלא במובן האנושי. ומרוב שקורים שם כל מיני מצבים כה מוכרים מחיי המין האנושי, אנחנו נכנסים לסיפור ולעלילה ומזדהים ומתרגשים ומתעצבנים ויכולים להסתכל על עצמנו ועל האופן בו אנחנו שופטים אחרים.

לואי2

אגב, מאחד המיילים ששלח לואי לקוראיו וצופיו מתברר שישראל היא מעצמת "הוראס ופיט". כך שאני אשכרה לא היחידה. יש עוד אנשים שרואים בלואי את אחיהם האובד. אז הנה, סדרת צמרת בלי תיווך הטלוויזיה. בתיאבון.
איפה וזה? הנה.

 

שנה טובה מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אוי, גם אני צריכה לעשות סיכום שנה? ממש לא. אני כל כך שונאת סיכומים. גם בשנותיי המרובות כעיתונאית תיעבתי את הז'אנר. ומאחר שאני כבר לא כותבת את ולווט אנדרגראונד אין לי אפילו רגשי אשמה, ואני חשה הקלה גדולה על שאני לא צריכה לקרוא עיתוני חג, לראשונה מזה כמעט עשור.

במקום סיכום יש שני דברים משמעותיים שאני רוצה לומר בעניין הסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", את שניהם קראתי ממש בסוף השנה, והם מתייחסים לשאלות שאני נשאלת לא פעם בסוף ההקרנה.
ברגע שנדלקים האורות באולם, כשאנשים עוד מסדירים את נשימתם אחרי המסע הטעון והעמוס והמהיר שהעברתי אותם בסרט, צצות שתי שאלות: ומה עם שאר הילדים מהספרים? ומה הפרויקט הבא?
אני משתדלת לענות, אבל הנטייה הטבעית שלי היא לומר: רגע, מה בוער, תישארו שנייה, ובעצם הרבה היותר, עם מה שיש.  עם הקיים. עם הכאן והעכשיו. מה הבהלה? כבר להסתער קדימה? מה עם לעכל, לעבד, להרהר, לחשוב, לזכור, לשכוח, לשאול שאלות על מה שראיתם כרגע?

והנה מצאתי, בראיון על מחפשים את שוגרמן את המשפטים הבאים:

“Well, that’s a very interesting question,” Segerman said. “You know, Americans, sorry if there are any in the audience, but we had this one album for 40 years, then we find there’s another one, and we listened to that for a bit, and that’s sufficient. Americans hear Cold Fact and After the Fact, and they’re like, ‘When’s the new album coming out?’ Come on, man, I mean … spend 20 years listening to these albums!

הדבר הנוסף ששואלים אותי הוא זה: כן, הסיפור על נטע, הילדה הקטנה שהראית לה את הספרים והיא אהבה אותם ובגלל זה יצאת למסע הוא מאוד נחמד, אבל מה באמת, ולמה עכשיו? ותשובה מעניינת לכך מצאתי בספר של אנדרי טרקובסקי, לפסל את הזמן (אפשר לקרוא פה את כולו):

אין זו אלא שגיאה לומר שהאמן "מחפש" את הנושא שלו. הנושא מבשיל בו כפרי, מתחיל לדרוש את הבעתו… הדבר דומה ללידה… (ע' 51)

אז כן, מן הסתם לא יכולתי ליצור את הסרט הזה דקה לפני שהתחלתי לעבוד עליו. כלומר רק לפני חמש שנים. זה היה הרגע המתאים לצאת למסע בעקבות הספרים שאני אוהבת ושומרת מילדותי. ככה זה, יש אנשים שמתבגרים לאט לאט, ושצריכים לעבור כברת דרך לא קצרה לפני שהם מוצאים את האהבה הגדולה שלהם.

לוח הקרנות הסרט למחצית השנייה של ספטמבר. שימו לב להשבוע בסינמטק ת"א, חג מלא וגדוש.
וגם בסינמטק ירושלים.

סינמטק תל-אביב
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30

שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שלישי, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל נדחה לאוקטובר
28.9, 20:30, גבעת ברנר

והנה לקט מדברים שנכתבו על הסרט באחרונה:

ד"ר חיותה דויטש:
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן?
שהרי זה לא רק שאלה של פרטים ועובדות (אלה קארי גרה פה, נוריקו גרה שם) אלא של מנוע. של לב – מה היה שם. מה היה סוד הכוח שלהן אז, מה מפעיל את אנרגיית החיפוש העצומה אחריהן היום? לא רק איפה הן, אלא – איפה אנחנו?
והסרט מנסה, ומצליח, להשיב.
במשפט אחד אמש, בשיחה שאחרי הסרט, נגעה דבורית בלב העניין: הצלמת היהודיה-שבדית אנה רבקין הצליחה ללכוד בסדרת הספרים המצולמים שלה על ילדים בכל רחבי העולם את הסיפור התרבותי המיוחד של כל ארץ, דקה לפני שהגלובליזציה תשטיח אותו. (האם בעידן הרשתות החברתיות, וגוגל יכולה להיווצר סדרה כזו שתספר לילדים של היום דבר מה שאינם יודעים? האם ההבדלים ביניהם עדיין גדולים כל כך כמו ההבדל בין אווה השבדית לנוריקו היפנית – ברמה שתיצור את הסקרנות ואת הפליאה שחווינו אני ובני דורי? זו השאלה שהטרידה אותי)
דבורית עצמה הצליחה לגעת בגעגוע. כמה סרטים או ספרים אתם מכירים שמצליחים בזה? כי לב העניין – ולעניין הזה יש כנראה כמה לבבות, או לב אחד, גדול מאד – הוא הגעגוע לילדות שלנו, לחדוות הגילוי שהיתה בה. לסקרנות. לרגעי התפעמות מנופים זרים שמגיעים בספר מצולם היטב, עם פנים זרות אך שובבות מוכרת. לב העניין הוא גם הצער והפרידה מהילדות הזו, העמידה מול ההתבגרות, וההבנה – מה קרה לפנים המתוקות של אלה-קארי, ולחלקות עורה של נוריקו -סאן.
ובשבילי, הרגע המרגש היה הרגע שבו בסבלנות אין קץ עוברת דבורית בעזרת סרגל ארוך , שורה אחרי שורה בתוך ספר כתוב בשבדית, בלי להבין אף מילה ממנו, כדי לחפש ולזהות בו מילים מנחות שיעזרו לה בחיפוש.
וה'בינגו'. רק מי שעמל וטרח על המלאכה הסיזיפית – לחצוב מידע משמעותי מתוך ים של פרטים כדי לגלות דבר מה בעל ערך על הדמויות שאתה עושה עליהם סרט (או כותב עליהן ספר) יכול להבין את גודל ההתרגשות, ואת חדוות הגילוי. יגעת ומצאת תאמין. ולרגע נראה שהכל אפשרי אם רק מתאמצים, ורוצים, ויש סבלנות.
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן? מה קרה לנו?
אתמול בשבע בערב, בסינמטק ירושלים, קיבלתי תשובה יפהפייה לשאלות האלה.
עםחיותה
עם ד"ר דויטש והלימונדה בסינמטק י-ם


"הסרט שלך מותח ומרתק ומרגש. אני ישבתי עם דמעות בעיניים מהתחלה עד הסוף. ודיברנו עליו אח"כ בלי הרף. הניגודים בין המשתנה לקבוע. הגיל ומה הוא מביא איתו. תהילת עולם והבורחים מפניה. הכול בטווח הסיפור 'הקטן' הזה. כל הכבוד"
(י)

יאיר רוה, סינמסקופ:
"פרס אצבע הזהב לנחישות והתמדה:
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, דבורית שרגל
איזה סיפור מופלא זה: דבורית שרגל החליטה לצאת ולחפש את גיבורות ילדותה (הספרותיות) ברחבי העולם, ואף אחד לא הבין מה היא עושה ומה מניע אותה. וכך, בלי קרנות, בלי זכיינים, היא יצאה לעשות סרט חובק עולם.
ובכנות, זה נראה משונה: בדרך כלל יוצרים, כשאומרים להם לא, מרימים ידיים. הסכנה במקרה כזה היא שסרט שנעשה לגמרי לבד, יישאר כזה. אבל מתברר ששרגל אינה לבד באובססיה שלה לאלה קרי ונוריקו סאן, והסרט שלה הפך לתופעה.
כבר 200 הקרנות שלו ברחבי הארץ, הסינמטק בתל אביב משבץ עוד ועוד הקרנות כי הביקוש עדיין גבוה, והוצאת הספרים זיהתה את הפוטנציאל והוציאה מחדש את הספרים, שהפכו לרבי מכר. בקיץ האחרון נוריקו סאן אפילו הגיעה לישראל, להקרנה חגיגית של הסרט.
האמת, זה נושא לסרט תיעודי בפני עצמו: איך להאמין במשהו גם כשכולם אומרים לך להרים ידיים.
הצד המבאס של ההצלחה: דבורית סגרה השנה את הבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, כדי להתמקד בעבודה על הסרט והפצתו. תמיד הרגשתי שולווט אנדרגראונד הוא מעין אח גדול של סינמסקופ, ומבאס לי בשכונה בלעדיו".

ומה אני עברתי עם הסרט בספטמבר:

גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ מצוין עם קהל נפלא. בזכות הנסיעה לשם עם הסרט למדתי שבתחנת הרכבת של חדרה, התחנה היחידה בישראל, אין מוניות שיקחו אותך לרחבי עמק חפר. המשבר נפתר אחרי שה-GPS של גט טקסי התאפס על עצמו וגילה שיש חיים בחדרה.
אבל מהן תלאות אמצע הדרך לעומת הפלאות שבקיבוץ.
ראשית הגיע הכלב רינו (בצילום). "מה? איך קוראים לו?", שאלתי שוב, בהנחה שלא שמעתי טוב, "רינו?" "כן", ענתה המלווה שלו, "כמו רינו צרור?" שאלתי. "בדיוק", היא ענתה, "קראנו לו על שמו, כי אנחנו נורא אוהבים את רינו צרור בקיבוץ, ואת המלחמות שלו, והכלב הזה הוא כלב טיפולי, שעובד עם החינוך המיוחד, ונלחם על כל ילד, אז תגידי לרינו שזה מאהבה, שלא ייעלב". אז הנה רינו, אני אומרת.
ואז באה אישה שקנתה לנינה שלה את הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". ואז הגיע שלב השיחה, ומישהי אמרה ששמה לב שהשיער נורא משמעותי בספרים וגם בספר, ושהיא הכי זוכרת את הצילום של אלה קרי הסורקת את שיערה הזהוב, והנה גם אני מדברת בסרט על השיער של נוריקו. ואז מישהי אמרה לי שאני דומה לנוריקו-סאן, ואמרתי לה שכן, זה תהליך שקרה במהלך העבודה על הסרט, זה לא שנולדתי ככה. ומישהו שאל איך נטע הקטנה, עליה אני מספרת תמיד כטריגר ליצירת הסרט מתייחסת אליו ואל הגיבורים שלו. וגם שאלת הריקנות הגיעה, האם אני חשה בה לאחר סיום העבודה על הסרט, והסברתי, כמובן, שהעבודה על הסרט עוד לא הסתיימה, כידוע. ברגע האחרון הגעתי לרכבת האחרונה ליפו, ועכשיו אני נהנית משירותי ה-WiFi שלה. אז תודה רבה לקיבוצניקים המהממים שפגשתי הערב, למור ולהדס שוורץ שצילמו, ולעדית.
גחא1

* הדבר שהכי, אבל הכי קשה לי בחיים זה להתמנגל. אני מדברת מול שלושים עד אלף איש בקלילות, אבל אומנות הסמול טוק, או סתם כישורי סמול טוק בסיסיים, אין לי. כלום שבכלום. לפיכך עמדתי על המרפסת המוגבהת וצילמתי את משתתפי המסיבה לכבוד המועמדים (אני! אני!) שעלו לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר. הטקס ייערך ב-21.9 באשדוד. המסיבה התמנגלה במסעדה ביפו העתיקה. למותר לציין שאת הכיבוד העשיר והבר החופשי מיציתי בכוס מים עם קרח. לפני שהלכתי ניגשה אלי בחורה צעירה, ממש ממש צעירה, וסיפרה לי שהיא קוראת אותי ועוקבת אחרי מגיל 13, ושהיא נוראה אהבה והתרגשה מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היה שווה.

* כשהייתי בפסטיבל בניס במאי, קיבלתי מייל מישראלית שחיה בצרפת, דוקומנטריסטית צעירה, שרצתה לצפות בסרט ושאלה אם אגיע איתו לפריז אחרי ניס. מאחר שזה לא היה בתכנון, והיא לא יכלה להגיע לניס, פספסה את הסרט. אבל העולם קטן ועגול, והמרחק בין ישראלי לישראלי הוא לא שישה אנשים אלא 1 בלבד, והסרט מגיע בסוף לכולם:
אותה ישראלית, שהגיעה לחופשה בישראל, התבררה כבתה של האישה שחגגה הערב יומלדת 60 ותשעה חודשים, כך שהערב, באיחור קל, צפתה הבת בסרט והבטיחה שתשתדל להביא אותו לפריז. אז צרפתישראלים, יש למה לחכות. היומולדת המאוחר שארגנו החברות לנערה בת ה-60+ נערך בבית יפהפה בזכרון יעקב, עם נוף לשקיעה, ועם חצר מלאה בשכיות חמדה (בצילום). בשיחה סיפרתי על נס קרן רבינוביץ', עניתי על השאלה מתי מחליטים שגמרת לצלם סרט, וגם סיפרתי את הסיפור המופלא, איך הפך הסרט להמשכו של הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן".

שנה טובה טובה טובה מאלה קרי, נוריקו-סאן וכל השאר. וממני.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ חודש יוני

לוח הקרנות יוני 2015

בסוף מאי תמלא חצי שנה להקרנות "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי הארץ.
סיבה למסיבה?
איפה אפשר יהיה לצפות בסרט ביוני?

סינמטק ת"א.

6.6, 17:30 (בנוכחותי)
11.6, 20:00
13.6, 17:30 (בנוכחותי)
16.6, 19:00
20.6, 17:30 (בנוכחותי)
27.6, 17:30 (בנוכחותי)

1.6 סדנה לכיתת מחוננים
2.6, ספרייה אזורית אשכול, 18:00
4.6, סמינר לוינסקי, 12:00
לוינסקי
4.6, פרוטיאה בהר, 18:45
5.6, הזורע
8.6, ספריית מבשרת ציון, 20:00
11.6, קיבוץ שמיר, 20:30
נדחה: קיבוץ גבעת ברנר
14.6, מועדון קיבוץ שמרת/ הספרייה האזורית מטה אשר, 20:00
מטהאשר
15.6, חשמונאים
16.6 חוף אשקלון
17.6, ספריית כפר סבא
18.6, מושב ניל"י, 20:30
19.6, קיבוץ ניר יצחק
21.6, מתי"א הרצליה

22.6, 19:00, סינמטק חיפה

24.6, כרמיאל
25.6, תל חי
26.6, אירוע פרטי

(הלוח יתעדכן לפי הצורך).

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבלים

פסטיבל איי קיימן: 20.6, 16:30.
cayfilmlaurel

עיתונות

עדכון תיק העיתונות של הסרט: גלריה, הארץ, מאי.
Haaretz_Dvorit (למי שאין להם מנוי ורוצים לקרוא את הכתבה ב-PDF).
מה אני אומרת שם על גופי השידור וקרנות הקולנוע:

…אני ממש לא מתכוונת לפנות ולבקש מהגורמים הממסדיים שקל אחד נוסף. הבנתי איך המערכת פועלת, איך האנשים שיושבים שם מקבלים החלטות ומה היכולות האינטלקטואליות והרגשיות שלהם להבין מה זה סיפור. אז תודה רבה, שיהיו בריאים, שימשיכו ככה ואני אמשיך בדרכי. אני מניחה שאם אעשה עוד סרט זה יהיה שוב בעזרת מימון המון, ולאט לאט, ולבד…
זה פשוט עיוורון של מחלקי הכספים… בכיר בערוץ 2 בא לצפות בסרט עם חברה שלי. משהסתיים נעמד ומחא כפיים, ולאחר מכן אמר לחברה, 'תגידי לדבורית שיש לה סרט נהדר'. החברה שאלה אותו, 'נו, תקנה?' והוא אמר – תוך שהוא יוצא מהאולם המלא – 'לא, זה לא סרט מסחרי, קרנות הקולנוע היו צריכות לתמוך בו, אבל מאחר שלא תמכו, לא אקנה'. לאור הלוגיקה הצרופה הזו נאלמתי דום. לקטור אחד שאל אותי, 'מישהו מגיבורי הספרים חבר באיזו כת? מכור לסמים?' משהשבתי בשלילה הוא אמר לי, 'אה, חבל'"…

מן הארכיון (המארקר, 2012):
גופי השידור משלמים ליוצרים להפקת דוקו כ-400 א' ש'. את השאר הם מקוששים מקרנות הקולנוע.
"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" עלה 500 א' ש' מכספי ומעוד כסף פרטי.
וכמה עולה הפקת ערב אחד של ריאליטי בטלוויזיה הישראלית?

עלות פרק של "The voice" היא 1.2-1 מיליון שקל ושכר חמשת המנטורים הוא כ-2.7 מיליון שקל; עלות פרק של "הישרדות" ושל "היפה והחנון" היא בין 600 ל-800 אלף שקל; עלות פרק של "מאסטר שף" היא 600-500 אלף שקל, תוך שארבעת השופטים עולים כ-90 אלף שקל לפרק; עלות פרק של "ארץ נהדרת" היא כ-900 אלף שקל. ההשקעה הגדולה ביותר נרשמת בתוכנית של קשת "האח הגדול": ההשקעה הראשונית בתוכנית הייתה יותר מ-10 מיליון שקל, ולאחריה עולה כל פרק בין 800 אלף למיליון שקל

לקט פייסבוק

עליתי על הרכבת האחרונה לנהריה, כדי להציג את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחוג בית בעיר [הרכבת לעכו/נהריה היא הרכבת שנסעתי בה הכי הרבה במסגרת הרפתקאותיי בדרכים עם הסרט]. שמחתי לשמוע לאחר האירוע מבתם של בעלי הבית (ילדת סבנטיז) שלא הכירה כלל את הספרים אבל נשבתה בהרפתקה שגררתי אותה אליה.
ועכשיו כתבה לי אמא מאוכזבת שהגיעה אחה"צ לסינמטק עם 3 ילדים, אבל אזלו הכרטיסים:( משם חוזרת היום במוניות: נהריה>חיפה>ת"א. ככה זה עם הסטטוס קוו התחבורתי, ובל נשכח שבחיפה בהחלט יש אוטובוסים בשבת.

שילחתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
היום אגיע איתו למרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל ב-12:15, ולאחריו יתקיים דיון בהשתתפותי. קדימה לימימה

מחכה שהרכבת מהוד השרון תוליכני בחזרה ליפו אחרי הקרנה מרגשת ורוויית טישוז רטובים מדמעות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל עם סטודנטים נפעמים בכל הגילים, מרצים ואורחים בקמפוס היפה בישראל, שבקרוב יבנו בו כמה מגדלי ענק, והנה מייל מ-ל':
"זה עתה שבתי מבית ברל ורציתי לדווח שגם עכשיו, בפעם השנייה שלי, דמעתי למן הרגע הראשון. זאת ועוד, חברתי הציניקנית בת דור תש"ח שישבה לידי דמעה מההתחלה ועד הסוף וגם חייכה מאוזן לאוזן רוב הזמן. צריך לצלם את תגובות הקהל בלייב. תודה לך 2X"

אורון שמיר באתר סריטה על תחרות פרסי האקדמיה:
"…גם כאן אפשר למצוא כבר סרטים שהוקרנו וזכו להצלחה, בין אם בפסטיבלים או מעבר לכך. סמנו לעצמכם את להיט הסינמטקים של דבורית שרגל, ״איפה אלי קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?״ בתור עובר כמעט ודאי לשלב הבא, שכן אותו חברי וחברות האקדמיה ודאי כבר מכירים עוד לפני התחרות…"

* הערב מול גלעד היה ממש חמוד. הוא החל בקטע משעשע, כשבארוחת שישי בתה של המארחת אמרה לאמה, שכנראה הפצירה בה לצפות בסרט, "אין לי מושג מי זאת הנאריקי הזאת". אני צחקתי, אבל אמה אמרה לה, "את יודעת שזאת הבמאית, נכון?" הילדה (31) לא ידעה את נפשה ואמרה שזו הפדיחה הכי גדולה בחייה. איחלתי לה שזו גם תישאר הפדיחה הכי גדולה, כי זה ממש שטויות, ולא כל אחד חייב להכיר את נוריקו, או את הספרים שבעקבותיהם יצא איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כדי להבין וליהנות. וכך היה, הילדה באה למועדון כי לא היה לה נעים ממני, נהנתה ביותר ואמרה לי אחרי הצפייה שהיא שמחה על הפדיחה.
גלעד הוא הקיבוץ הכי משקיען עד כה ברמת התחקיר לקראת הסרט, וראו את החלון בכניסה לחדרוכל (בצילום, כולל תמונתה של אנה ריבקין-בריק ליד ערכת כיבוי האש:)) שהכינה שלומית מזר (אחות של שחר אילן, איזה עולם קטן), ביולוגית שעשתה הסבה מקצועית.
עוד בערב הלוהט: עוגות חסרות תקדים שהכינה דניאל, שגרמה לי לאכול שתי פרוסות (טריקולד ופקאן טבעונית) לפני השינה!
השכמתי קום כאילו אני ביפו, טיילתי וצילמתי, וגם עליתי על מגדל המים בלי ליווי מבוגר.

* איכשהו תולעת ספרים שבמזא"ה בת"א ידועה הרבה פחות מאחותה הגדולה שבכיכרבין, אך חמודה יותר, אלא שאנשים טועים לא פעם בין האחיות. גם הערב הגיעו כמה אנשים קצרי נשימה רגע לפני שהחלה ההקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואף לאחר מכן. קהל קשוב ומתעניין: חוקרת מוח בביקור מולדת נסעה במיוחד שעה באוטובוס מהרצליה לת"א, וגם הזמינה אותי להתארח אצלה באמסטרדם, חברה מהאוניברסיטה מלפני עשרות שנים, קוראי ולווט שהתגעגעו, נערה שקראה את הבלוג בתיכון, ועכשיו כבר גומרת תואר ראשון, תומכי הדסטארט, ועוד. אחת מהצופות שאלה אם יש עוד ספרים בסדרה בהם מפגישים ילדים מתרבויות שונות, כמו אוה ונוריקו סאן, וכמה חבל שאין, אחרת שאלה למה הכי אהבתי את הספרים הללו, כי ללאה גולדברג היו ספרים טובים יותר, והסברתי שמבחינתי סוד הקסם היה הילדים האמיתיים שבספרים, אחרת סיפרה שזו הפעם השנייה שהיא צופה בסרט, ושוב בכתה, ושוב נשמרה שלא לגעות בבכי, ושאלה אם אני יודעת מה מקור הבכי שלה, והיו עוד אמירות ותובנות מאלפות.
להתראות בסינמטק ת"א ב-19 במאי (אלא אם אתם מגן שמואל, שם אהיה מחר), ועד אז אדווח מהפסטיבל בניס אליו אטוס בקרוב. Au revoir!

נורית אסיאג: אז סוף סוף ראינו את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן" של Dvorit Shargal. עשיתי את זה בהרכב תלת דורי, עם אמא שלי (שנהנתה והתפעלה והתרגשה) ועם דור ההמשך, שגם הם נהנו מאוד. מיקה, כיאה למתבגרת, אמרה "חוץ מזה שזה סרט יפה ומרגש הוא גם מראה שצריך ללכת בעקבות החלומות", ועמרי, כיאה לבן 8 חובב סושי ואלוף צ'ופסטיקס, חיכה בהתרגשות למפגש עם נוריקו סאן, ופסק "הכי אהבתי את החיפוש ושהיא התרגשה כשפגשה את היפנית".
תודה דבורית, הסרט מדהים ובדיוק באורך הנכון ובנוי נפלא. דוקו-מתח-מרגש במיוחד.
(בתמונה: עמרי ומיקה הילדים מרמת גן מחכים לנוריקו סאן מיפן. צילום : מיקה)

* אחרי תשעה ימי גלות, חזרתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?לסינמטק ת"א, לאולם קטן ומלא עד אפס מקום. בקרוב אשמיע קלישאות כמו אין כמו בבית, ואז באמת אפשר יהיה לתלות אותי וזהו. הצופים, שחלקם קראו את הכתבה ב"הארץ" בסופשבוע שאלו אותי מה הם, כקהל, יכולים לעשות כדי שהסרט יגיע לטלוויזיה הישראלית. עניתי שיעשו מה שעולה בדעתם, מה שבא להם, כי "אני איתם [עם ה-TV] גמרתי", כמו שאומרים אצלנו בעדה. היה אשכרה מחמם לב ומרומם נפש

פעם ראשונה הקרנה לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תחת כיפת השמיים (אוהל ענק כבר היה) במרכז הקהילתי בכפר ויתקין. לראשונה, כך סיפרו פה, הגיעו שלושה דורות לאירוע לוותיקים. בת 14 סיפרה שגם היא הכי אוהבת את נוריקו ואפילו הירשו לה לישון על הרצפה כמוה, אישה אחת סיפרה שאנה ריבקין ניגשה אליה ואל משפחתה כשטיילו בעתיקות קיסריה וביקשה לצלם אותם. בהמשך סיפר להם חבר שהם מככבים על שלט פרסומת לישראל בשבדיה. שלישית קמה והודתה בשם הקהל על שהחזרתי אותם לילדות, אחרת ביקשה לנשק אותי על שתי הלחיים ונעתרתי. נציגת ילידי האייטיז התפעלה מטיוליי ברחבי הארץ עם הסרט. ועכשיו אני באוטובוס, עושה דרכי לג'פה הייטס, וברדיו אני שומעת שיש איזה משחק איפשהו?

* תושבי הגליל התחתון בלחץ לקראת הסטטוס הזה, בו הבטחתים שאתאר איך הייתה ההקרנה במרכז קהילתי משגב, בו צפו הלילה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. קרו כל כך הרבה דברים בנסיעתי צפונה, עד שאין לי ברירה אלא לתאר אותם מהתחלה. הגעתי לעכו ממש מוקדם, ומיקי שטיין אספה אותי וערכה לתיירת מיפו שלא ביקרה כנראה מעולם בחבל משגב וביישובים הסובבים סיור חפוז. בין היתר הגענו ליישוב יעד (בצילום אני חותמת על ספרי נוריקו-סאן במהדורה המחודשת, שמיקי ואחותה רותי, שאירחה אותנו, קנו לנכדים). הבתים הללו על צלע ההר ובכלל הנופים היפהפיים של האזור רק יחמיצו את לבותיהם של כל מי שמאופסנים בדירות שיכון עירוניות. אבל הלאה, למה להתלונן באמצע הלילה?
מיקי, לא תאמינו, הייתה באותה כיתה בטוקיו עם אווה, הילדה השוודית שבאה לבקר את נוריקו סאן בספר, וגם נתנה לה במתנה את הספר בעברית, אותו קיבלה בארץ ממש לפני שטסה ליפן עם הוריה, שהיו בשליחות המדינה. נו, מי עוד טס ליפן בשנות החמישים של המאה העשרים? סיפרנו את סיפורה של מיקי בפני האולם האשכרה מלא ולגמרי נדהם. הזוי? לא ייאמן? אכן כן.
אחרי ההקרנה ניגש אלי איתן מנאות מרדכי, שם צולמו ילדים לאחד הספרים המוזכרים בסרט, הראה לי את הספר החתום ע"י אנה ריבקין, שהביא מהקיבוץ, וסיפר לי איך כל הילדים בכיתה קינאו בילדים המצולמים, שקיבלו כל הזמן צ'ופרים וממתקים, והיו מזנבים במטעמים הללו בתום יום הצילומים. בשנה שעברה, בפגישת מחזור, שחזרו הילדים את הצילומים שנעשו בשלהי שנות שישים.
כמו בפעמים אחרות, גם הלילה אנשים יצאו בעיניים בורקות והודו לי על שהחזרתי את אדמומית הילדות ללחייהם. איזה כיף לי, אפילו שהרכבת תגיע לת"א רק לקראת אחת לפנות בוקר, ואפילו לא לתחנה הרצויה, ושאצטרך למצוא כרכרה שלא תהפוך לדלעת עד שאגיע לקטנוע שלי

* במסגרת סיורי סעי וטיילי במרחב הישראלי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הייתי היום בשכונת גילה בירושלים, משכונות הטבעת שנבנו אחרי מלחמת ששת הימים, שבאינתיפאדה השנייה טווחה מבית ג'אלא ומאל ח'דר (מרעננת את השכלתי). כלת השמחה, נערת היומולדת, הופתעה עד מאוד, והייתה בהלם קל כשהגיעה וראתה מה ארגנו עבורה אחיה, שזכרו את חיבתה לאלה קרי מילדותה בשנות החמישים. ארכיאולוגית מהקהל אמרה לי שזה ממש כמו אצלם, לוקחים כד בן 2,000 שנה ומתחקים על עקבותיו, וצלם האירוע שאל אם אנה ריבקין ביקשה את אישורי ההורים לצלם את הילדים.

מיילים

* מייל מפריז, מקולנוענית שצפתה ב-Where Is Elle Kari and what happened to Noriko-san? בניס, בהחלט משביח את הסו"ש ואת החג הלבנבן:

Your documentary stands perfectly even when one has no prior knowledge of the two little girls, it is such a beautiful and emotional journey! J
I’d be very honoured to try to help you get more interest, even though I see from the net that your film is widely known already which is wonderful

* איתמר וכסלר:

…אני אדם שממעט להשתמש בסופרלטיבים ולכן אסתפק ואומר שברגע מסוים מחיתי דמעה… גם אני גדלתי על הספרים האלה, והיה מפתיע ללמוד כל כך הרבה מן המסע הבלשי שערכת בעקבותיהם. מעבר לכך, הפשטות שבה עשוי הסרט אינה רק חלק מן החן והיופי שלו, אלא היא זו שגם יוצרת את העניין בסיפור (ואת זה אני אומר כאדם שאינו חובב גדול של סרטים דוקומנטריים, בין היתר כי פעמים רבות אני מוצא את עצמי מנמנם מול סיפורים טרחניים)… אלמלא הכתבה ב'הארץ' לא הייתי טורח, ואשתי הופתעה מאוד כששאלתי אותה אם היא רוצה לבוא. היא אמרה שהתכוננה ללכת עם חברה, כי לא עלה על דעתה לשאול אותי בכלל […]
את נוריקו סאן וגם את אלה קרי אני מכיר עוד מן הספרייה בבית הילדים בקיבוץ, וגם כאן היה טמון ערך מוסף גדול מאוד, כי הסרט שלך הוא מין מכונת זמן שפעלה עלי בדיוק כפי שהעוגייה פעלה על פרוסט. אני לא חושב שאני יוצא דופן בעניין זה. אני מניח שכל בני גילנו שרואים את הסרט מגיבים בצורה דומה, בכל אופן אלה שיש להם לב.
אחד הדברים העולים מן הסיפור סביב עשייתו של הסרט הוא חוסר-התרבות הכל כך עמוק שמאפיין כה הרבה ממה שקורה כאן סביבנו. לצערנו, דווקא חסרי הלב הם אלה שקובעים כאן מה ראוי ומה לא, ולכן כל כך חשוב בעיני המעשה שלך…

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 15.2-21.2 לא כולל אוכל ויוגה


אוכליפני

שני השינויים המהותיים בחיי בשלושת החודשים האחרונים, מאז שאני מתרוצצת בחדווה עם הסרט ברחבי המדינה הם התזונה והספורט.
כל הרגלי האכילה המסודרים והמאוזנים פחותויותר התרופפו פלאים. לפעמים אני יכולה להיזכר בחלחלה ששבוע לא אכלתי ירק או פרי. יש ימים שאני ניזונה משוקולד, מים ושקדים. ואם יש עוגיות תעשייתיות או ופלים במקום אליו אני מגיעה, אני מחסלת אותם כתחליף לארוחת צהריים או ערב. אין לתאר את ההתדרדרות, באמת. וכל הדברים הנוראים שתיארתי כרגע כתחליף לאוכל מיועדים לכך שאגיע למכסת קלוריות (אומנם ריקות) יומית סבירה שלא תוביל אותי לסף עילפון. האם זו התנהלות אחראית? בוגרת? ממש לא. הלוואי והייתי אוכלת את מה שבצילום.

אותו דבר בענייני פעילות גופנית. אם עד פרוץ הסרט לעולם הייתי מקפידה על הליכות קבועות של כמה קילומטרים כחמש פעמים בשבוע, היום אני מאושרת אם אני צועדת יום אחד בשבוע. בחלק מהימים, כי אני בערבים משוטטת בדרכים, בחלק בגלל הגשם או הרוח או האובך, ובחלק הנוסף בגלל התמוטטות כללית. על היוגה ויתרתי למרבה הזוועה כבר לפני שנה וחצי, מטעמי חיסכון והשקעה בסרט. נכון שאפשר לעשות יוגה בבית, והייתי משוכנעת שאצליח לעשות את הסדרה הראשונה של האשטנגה במלואה בבית, לפחות פעמיים בשבוע, שהרי אני מכירה אותה בעל פה, או לפחות היכרתי. אבל מתברר שכוח הרצון שלי לא מגיע עד כדי כך. הדבר היחיד שניסיתי להתמיד בו זו ההתעמלות המפורסמת בת שבע הדקות, אבל גם פה אני מחפפת. אשכרה, אי אפשר לסמוך עלי יותר. גורו החיים הנכונים שהייתי, בעיני עצמי בלבד כמובן, הפך ליצור נרפה ורב תירוצים. ולא, אין לי מה לסלוח לעצמי. ממש לא. ואחרי הווידוי, לדברים משמחים יותר.

לקט נופת צופים על "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

– "סרט יפהפה ומומלץ… כדאי לראות" (איתן ווייץ, קולנוע בראש צלול).
– "שרגל יודעת היטב את מלאכת הסיפור הקולנועי והיא רקחה סרט שעשוי בחוכמה" (עופר ליברגל, סריטה)
– "סרט קטן ומקסים" (תהילה שוורץ אלטשולר, פייסבוק)
– "יצירה יפה ומרגשת על חיפוש הילדות" (ריקי כהן, פייסבוק)
– "באמצע הסרט התחילו לזלוג לי דמעות" (ירון בן נון, פייסבוק)
– "כולנו בכינו וצחקנו בסרט הזה" (מיא עשת, פייסבוק)
– "סצינות מרתקות, בלשיות, משעשעות, מרגשות, קצביות, ומאוד מאוד נשיות" (חנה בית הלחמי, פייסבוק)
– "הסרט חצב במרבץ הגיאולוגי של נשמתי ופורר אצלי חתיכת סלע ביוגרפי מפעם" (ניצה צמרת, פייסבוק)
– "ממליץ מאוד לראות, הוא מתוק, עשוי בצורה מעניינת" (קובי כהן, פייסבוק)
– "היה מרתק לעקוב אחרי העבודה הבלשית שלך. תודה על החוויה!" (יורם שרת, אימייל)
– "עולם בו נשים מעזות להגשים חלומות" (תמי דינס, פוליטיקלי קוראת)
– "האורות נדלקו, ראיתי את אימא שלי מוחה דמעות. 'זה מאוד מרגש', היא אמרה לי" (תומר ברנד, אב טיפוס)

איפה השבוע?

סינמטק ת"א:
שני, 16.2, 19:30, בנוכחותי.
לשומרי שבת ומי שלא יכולים להגיע בסו"ש
שלישי, 17.2, 11:30
שישי, 20.2, 20:30
שבת, 21.2, 17:30

חמישי, 19.2, 20:00, לוחמי הגטאות
שבת, 21.2
10:30, מוזיאון חיפה
20:30, פסטיבל DOCfeed, איינדהובן, הולנד.
אזרחי הולנד, קדימה.

שבוע לסיום מימון ההמון ל"איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

בשישי הבא, 29 באוגוסט, במוצ"ש, 30 באוגוסט, יסתיים פרויקט הגיוס לסרט שלי, איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

נכון לעכשיו אנחנו עומדים על 40% מהיעד. סכום הגיוס שקבעתי מתוך אופטימיות יתרה, ובלי להעלות בדעתי שמלחמה תתדפק על דלתנו, עומד על 100,000 שקל.
עדכון דרמטי: הערב זכינו לתמיכה גדולה במיוחד: 25 א' ש', כך שאנחנו עומדים ב-65% מסך סכום הגיוס. הידד וקדימה ליעד!!

249 איש, נכון לזמן כתיבת העדכון הזה, התגייסו. והנה אני מפגינה את כישוריי המתמטיים שעד היום לא הכרתי בקיומם: אם כל אחד מהתומכים יגייס רק אדם אחד (או אחד ורבע, או שחלק יגייסו שניים), שיתרום סכום מקביל לסכום שהוא עצמו תרם (או יותר כמובן) יש סיכוי מצוין שנגיע ליעד! די מדהים, לא? אדם אחד בלבד. או אחד ורבע.
ואם אתם, קוראי הבלוג הקבועים, עדיין לא שם, הנה הזדמנות נוספת (לחצו לחצו).

לאחר שהראיתי קטעים מתוך צילומי הסרט לאנשים שלא שמעו על הספרים עד שהצגתי להם אותם (כן, יש כמה כאלו בישראל), אני משוכנעת שהוא מיועד לכל. לא רק לקהל היעד המובן מאליו והראשוני של מי שמכירים את הספרים. כך שבבואכם להציע את התמיכה למישהו, תכונתו המרכזית צריכה להיות: לב המפעם בקרבו. זה הכל.

העבודה על הסרט תסתיים ממש ממש בקרוב בקרוב מאוד מאוד. תמיכתכם תאפשר לי להגשים את החלום. זה ייתכן. זה אפשרי.

ולהנאת כל מי שלא רואים את העדכונים שלי בפייסבוק, או לא קיבלו את המייל שמקבלים התומכים, שלוש תמונות שהעליתי לעמוד שלי השבוע.

^^
במהלך העבודה על הסרט חצי מיפן נרתמה לעזור לי. הנה אחת הנשים היפהפיות והמוצלחות שהשתתפה בחיפושים. הצילום לא ממש איכותי כי הוא נעשה בסקייפ, ממחשב ישן מאוד עם חיבור רשת מקרטע, ועדיין אפשר לראות איזו אישה מדהימה זו.

nh

קיבלתי המון חומרים מאנשים שסיפור נוריקו קרוב ללבם, או שהיו מעורבים בו. אחד הפריטים המקסימים הוא התמונה הזאת, של שתי ילדות מקיבוץ כברי, שהתחפשו ב-1960 לאווה (נריה שחור) ולנוריקו (אורית מס). החוויה המרכזית של נריה היא שהקיבוץ קנה(!) לה(!) תיק ומזוודה חדשים לכבוד התחפושת (תודה למיקי ש. השדכנית הנפלאה).

נריה ואורית פורים 1960

אוגוסט 2013, טוקיו. אני מראיינת את עצמי. Dror Isman הוא הצלם. מי שמצלמת אותנו היא עוזרת הבמאית היפנית שלי, יומי. מזהים את המקום? מאחורי ה-bullet train במעופה. יפן הייתה המקום היחיד בעולם בו הייתה לי עוזרת במאית. לא הייתי יכולה להסתדר בלעדיה שנייה אחת.

dvtokyo

היכנסו לתמוך בפרויקט, ויפה שעה אחת קודם. 

כפייה ביוגה? אלוהים, איזה קשקוש

לכאורה הטור הזה של רוני אברמסון בהארץ על כפייה דתית נוראה שעברה העלמה האומללה בשיעור יוגה צריך היה להופיע בולווט, אבל בגלל שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליו, ובגלל שיוגה היא בנפשי, ובגלל שהמורה הדגולה היא מחביבותיי, אכתוב זאת פה ומחר אלנקק שם. לא לדאוג. כולם ייהנו.
האמת, כזו תהום של בורות ושל ניכור לא פגשתי מזמן. כזו זרות והתעלמות, עד כדי שנאת אחים, לא ראיתי מימיי, אבל זה כנראה מאחר שאני לא נמצאת במקומות הנכונים.
אעבור על מילותיה של המתרגלת הפגועה בקפידה.
להמשיך לקרוא

בשביל מה צריך בלוג כשיש פייסבוק?

אחרי תלאות מרובות עם גו דדי ושות' החלטתי להעביר את הבלוג לאתר שיתופי, להלן וורדפרס.קום, בו לא יהיו לי דאגות שרת נופל וקם.

ההחלטה הגורלית נפלה אחרי שהבנתי שאני כותבת לעצמי בלבד, ושאי אפשר להיכנס לבלוג למעשה. זאת אומרת אפשר אם מחכים איזה דקה שתיים, עד שהוא עושה את כל הדרך מהשרת האמריקאי שלו עד למים הטריטוריאליים של ישראל, כאילו אין קונקורד (באמת אין יותר), או לפחות פס רחב בעולם.
להמשיך לקרוא