איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מרץ 2016

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במרץ 2016.

סינמטק תל אביב – חודש אחרון!
שבת, 5.3, 11:30
שבת, 12.3, 17:00
שבת, 26.3, 11:30

פסטיבל
פסטיבל סרטים ישראליים בשטוקהולם, שבדיה.
Doc.Israel
שבת, 5.3, 19:45
ראשון, 6.3, 16:30

חוצות ישראל

הרצליה, בי"ס, 9.3, 8:30
לכיש, 10.3, 20:30, אירוע פרטי
סינמטק ירושלים, בוקר לילדים (ולכל השאר!), 12.3, 11:30
סינמטק פ"ת, 13.3, 20:00
בית התפוצות, תל אביב, 14.3, 18:15
אלון, 15.3, 20:45
מתנ"ס קצרין, 18.3, 10:30
בית יד-לבנים חיפה, 30.3, 20:00 (ולא בספריית פבזנר)
ידלבניםחיפה
פת
BOOKS1קצרין
צילום בקצרין: עפרה שראל-קורן

מה כתבתי בפייסבוק במחצית השנייה של פברואר?

* בלמ"ס: דסק החדשות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: צה"ל בידינו! הצבא אישר את שיווק הסרט לחייליו! קציני וקצינות תרבות, קדימה צעד. כל הפרטים באתר הצה"לי:)

* אנה ריבקין-בריק ואסטריד לינדגרן (והרי צילום נדיר שבנדירים) היו חברות מאוד טובות ולא רק קולגות, כך סיפרה לי אווה בריק, האחיינית של אנה מצד אישהּ, דניאל. לאחר מותה נשאה לינדגרן הספד מאוד מרגש על אנה. שני נשים חזקות, עצמאיות, שהצליחו ביג טיים באמצע המאה שעברה לפרוץ מאה תקרות זכוכית. אבל מה, אין לחברות הזו וליחסים ביניהן אזכורים בכתבי לינדגרן וגם סדרת ילדי העולם, לה כתבה לינדגרן תשעה ספרים היא לא מקור לגאווה בעיני משפחת לינדגרן היום. במיני-סדרת TV על לינדגרן, ששודרה בשבדיה (ובשאר העולם התרבותי) בשנה שעברה אנה לא מוזכרת כלל.

AnnaAstrid

* קשריי עם משפחתה של אנה ריבקין-בריק מתחזקים.
לישראל הגיעה אווה בריק (בצילום, מתוך וידיאו), אחייניתו של דניאל בריק, בעלה של אנה.
אווה היא הצעירה בילדיו של צעיר האחים של דניאל, שהיה אחד מ-15 ילדים!
זה מעניין, מאחר שלאנה ולדניאל לא היו ילדים, כמו גם לכל ארבעת אחיה של אנה.
אווה, פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית במקצועה מבקרת רבות בישראל.
"אנה הייתה פאן, מלאת חיים, אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי. היא הייתה משהו מיוחד. מאוד אהבתי לבלות איתה. היא הייתה כל כך פתוחה. יום אחד ישבנו שתינו במסעדה, הייתי בת 16 והיא אמרה לי, 'את דומה לזאתי, ההיא, נו, האישה המאוד מכוערת ההיא', אבל לא נעלבתי, אני יודעת שלא הייתה לה כוונת זדון. ממש סגדתי לאנה ולדניאל. הם היו אחרים. דניאל היה החכם מכל האחים. הוא הקים וערך את העיתון היהודי בשבדיה,Judisk Krönika – Sveriges judiska kulturmagasin. אני אמצא לך את הקבר שלו בשטוקהולם, יש לי אפליקציה לכך. הוא התחתן, לאחר מותה של אנה, עם המזכירה שלו. הוא היה ציוני גדול, אבל לא רצה לחיות בישראל". אנה, כזכור, הייתה כאן פעמים רבות, ובשאר הזמן נסעה בעולם. בבית של אנה ודניאל (בצילום) היה גם חדר בו היה הנוער היהודי מרוקן את הקופסאות הכחולות של קק"ל שאסף במהלך השבוע, כן, אלו הקופסאות שגם אנחנו היינו משלשלים לתוכן 10 אג' בכל יום שישי בשיעור חברה. זה היה חובה, זוכרים?

* חרדות קשות בטח פקדו את 6 מיליון קוראי העמוד הזה: איך עברה הקרנת הבוקר של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק? אז הנה, רק חיכיתי לתמונה (צילום: עדי בריל) עם כוכבת האירוע, מאיה פריש, כיתה ג'. מאיה הייתה הראשונה שהצביעה כשסיימתי את דבריי אחרי הסרט ואמרה/שאלה: "נראה לי שרק חצי מהדברים שבספרים קרו לילדים באמת, והשאר זו עלילה שחוברה". אישרתי את דבריה והרחבתי, הסברתי מה-זה-מה, ומאיה אמרה לאחר מכן: "אבל זה מה שאמרתי…", וכולם מחאו לה כפיים. ואז הצטלמנו ביחד, לבקשתה.
אדם אחד אמר לי אחרי האירוע שפתאום נזכר, עכשיו, שיש לו את שני הספרים, אלה קרי ונוריקו-סאן בבית, ושתי המדינות היחידות שביקר בהן וגם חי בהן זמן רב הן שבדיה ויפן, ושיש מצב שזה בגלל הספרים הללו. והרי לכם הספרות והקולנוע בשירות הפסיכולוגיה/אנליזה. לא מהמם? מהמם.

שבוע לסיום מימון ההמון ל"איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

בשישי הבא, 29 באוגוסט, במוצ"ש, 30 באוגוסט, יסתיים פרויקט הגיוס לסרט שלי, איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

נכון לעכשיו אנחנו עומדים על 40% מהיעד. סכום הגיוס שקבעתי מתוך אופטימיות יתרה, ובלי להעלות בדעתי שמלחמה תתדפק על דלתנו, עומד על 100,000 שקל.
עדכון דרמטי: הערב זכינו לתמיכה גדולה במיוחד: 25 א' ש', כך שאנחנו עומדים ב-65% מסך סכום הגיוס. הידד וקדימה ליעד!!

249 איש, נכון לזמן כתיבת העדכון הזה, התגייסו. והנה אני מפגינה את כישוריי המתמטיים שעד היום לא הכרתי בקיומם: אם כל אחד מהתומכים יגייס רק אדם אחד (או אחד ורבע, או שחלק יגייסו שניים), שיתרום סכום מקביל לסכום שהוא עצמו תרם (או יותר כמובן) יש סיכוי מצוין שנגיע ליעד! די מדהים, לא? אדם אחד בלבד. או אחד ורבע.
ואם אתם, קוראי הבלוג הקבועים, עדיין לא שם, הנה הזדמנות נוספת (לחצו לחצו).

לאחר שהראיתי קטעים מתוך צילומי הסרט לאנשים שלא שמעו על הספרים עד שהצגתי להם אותם (כן, יש כמה כאלו בישראל), אני משוכנעת שהוא מיועד לכל. לא רק לקהל היעד המובן מאליו והראשוני של מי שמכירים את הספרים. כך שבבואכם להציע את התמיכה למישהו, תכונתו המרכזית צריכה להיות: לב המפעם בקרבו. זה הכל.

העבודה על הסרט תסתיים ממש ממש בקרוב בקרוב מאוד מאוד. תמיכתכם תאפשר לי להגשים את החלום. זה ייתכן. זה אפשרי.

ולהנאת כל מי שלא רואים את העדכונים שלי בפייסבוק, או לא קיבלו את המייל שמקבלים התומכים, שלוש תמונות שהעליתי לעמוד שלי השבוע.

^^
במהלך העבודה על הסרט חצי מיפן נרתמה לעזור לי. הנה אחת הנשים היפהפיות והמוצלחות שהשתתפה בחיפושים. הצילום לא ממש איכותי כי הוא נעשה בסקייפ, ממחשב ישן מאוד עם חיבור רשת מקרטע, ועדיין אפשר לראות איזו אישה מדהימה זו.

nh

קיבלתי המון חומרים מאנשים שסיפור נוריקו קרוב ללבם, או שהיו מעורבים בו. אחד הפריטים המקסימים הוא התמונה הזאת, של שתי ילדות מקיבוץ כברי, שהתחפשו ב-1960 לאווה (נריה שחור) ולנוריקו (אורית מס). החוויה המרכזית של נריה היא שהקיבוץ קנה(!) לה(!) תיק ומזוודה חדשים לכבוד התחפושת (תודה למיקי ש. השדכנית הנפלאה).

נריה ואורית פורים 1960

אוגוסט 2013, טוקיו. אני מראיינת את עצמי. Dror Isman הוא הצלם. מי שמצלמת אותנו היא עוזרת הבמאית היפנית שלי, יומי. מזהים את המקום? מאחורי ה-bullet train במעופה. יפן הייתה המקום היחיד בעולם בו הייתה לי עוזרת במאית. לא הייתי יכולה להסתדר בלעדיה שנייה אחת.

dvtokyo

היכנסו לתמוך בפרויקט, ויפה שעה אחת קודם. 

קדחת המטבח

במדינת כל בשלניה בה אנשים לוחשים לעגבניות, עוגבים על לחמים ולוחמים על הזכות לשלם על פיתה עם ממרח שוקולד עשרות שקלים, אני מהווה חריג יוצא דופן (מממ, הכפלה לא תקנית). לפני עשור עוד הייתי מוצאת את עצמי שוקדת על סלט פסטה נוסח אורנה ואלה פעם בירח מלא. אם להודות זו הייתה פסגת הקולינריה שלי. אבל מאז אני רק מתדרדרת מדחי לדחי. ככל שקדחת המטבח הפכה למגפה של ממש, תוכניות הבישול בטלוויזיה הלכו ורבו, הלכו ותפחו ומילאו כל משבצת שידור פנויה, תחרויות הבישול הלכו והתפשטו, ואנשים מצאו עצמם מבלים חצי מחייהם במסעדות כשהם משאירים שם את מיטב מרשרשיהם עברתי אני רגרסיה חמורה.

לא רק שחדלתי "לבשל", וסליחה על המרכאות, אבל קשה לקרוא למה שעשיתי אי פעם במטבחיי בישול, אלא שגם מסעדות הפסקתי לפקוד כמעט כליל מחמת חסרון כיס ואובדן עניין במזון כסמל לחיים טובים ומתוחכמים. לא שזה היה מתישהו הבילוי המועדף עלי, אבל היו שנים בהן חיממתי יותר מדי כיסאות במסעדות רבות פלץ. כך לטעמי. מבחינתי ומבחינת מקורביי המצטמצמים מיום ליום זהו פשע ללכת איתי למסעדה, מאחר שממילא מספר המזונות שאני דוגמת מצומצם במיוחד, כך שלא נראה לי שגרמתי באיזשהו אופן לערעור מצב המסעדנות התל אביבית או היפואית.

נסיגה נוספת ביחסיי עם הסירים נרשמה לפני כמעט שנתיים, כשעברתי לדירתי המזערית ביפו. פה אין לי מטבח. זאת אומרת יש שיש וכיור וארונות ואף מקרר, אלא שכל הקומפלקס המקסים הזה נמצא בתוך הסלון. והסלון הוא המקום בו אני מבלה את רוב שעות היממה, או שמא היממות, גוהרת מעל המחשב בתנוחות שונות או מזיזה את הכיסא בכמה מעלות ומפנה את פני לטלוויזיה. במקום שכזה ברור שכל סיר אורז שאני שופתת (אממ, במים וזהו) ממלא את קיטוני באדים ובחום וכנהלאה.

מצוקתי הלכה וגברה עד שקיבלתי לפני שבוע בלנדר במתנה. כן, זה מה שרציתי, כלומר ביקשתי, בלנדר. תמה האדם שממנו ביקשתי את התשורה מה חפץ לי במכשיר זה אבל אני ידעתי שאיכות חיי תעלה פלאים בזכותו. מעתה לא אצטרך להפעיל את הכירה החשמלית אפילו פעם אחת, וארוחותי כולנה יהיו מוכנות בתוך עשר שניות. איך ייתכן כדבר הזה, תשאלו?

ובכן, בעזרת מים, פירות וירקות ויוגורט אני רוקחת ארוחות-שייק כיד המלך, וממלאת לי בכל פעם כוס בירה של חצי ליטר בשייק (נו, מה זה משנה, בננה ויוגורט, בננה ותפוח ויוגורט, מלון ויוגורט, תמרים ויוגורט, וכנהלאה). לשיא השיאים הגעתי היום, כשגם לחתוך סלט נמאס לי. וכך הכנסתי שלל ירקות חתוכים לארבעה חלקים לבלנדר, והנה שייק ירקות. אחחח, אני גאון. הבאסה היחידה היא שיש לשטוף במהירות את מכל הזכוכית אחרי כל מרקחת כזו. אוף, עוד 20 שניות מבוזבזות.

תוספת, 13.9.11
כדי לגלות אחריות ציבורית אני חייבת לפרסם מייל ששלחה לי ידידתי היקרה והחכמה ד"ר ח':

צריך ללעוס מדי פעם, ולא רק עלי גת. זה מפעיל אנזימים + תהליכים מטבוליים ושרירים חשובים.
המעיים הם איבר אנדוקריני פעיל המפריש הורמונים בתגובה לאכילה (אהה – זה חידוש!) ונא לא להתל בהם.

הבלקברי שלי ואני

ותיקי הקרבות זוכרים ודאי את מערכת היחסים הטעונה שלי עם סלקום. הקרב האחרון התנהל סביב העובדה שנורא רציתי לשדרג את המכשיר הגרוע שהיה לי, ולהצטרף לעדת חכמי-הסלולר. אלא שכל מיני מגבלות חוזיות לדעת סלקום מנעו ממני סמארטפון. ואז, יום שישי אחד, בשבוע האחרון של שנת 2010, הסתובבתי ליד דיזנגוף סנטר כשהסלולרי שלי צלצל. על הקו הייתה נציגת פלאפון ששאלה איך אפשר לגרום לי לערוק לשורותיה. ואני, נערה קלה להשגה ככל שרק אפשר לדמיין, אמרתי מיד:
– אני רוצה בלקברי.
– אין בעיה, ענתה הנציגה.  איפה תהיי בעוד שעה?
– איפה שתגידי, עניתי, בניגוד לכל כללי החיזור.
וכך רכבתי, לא מאמינה שזה קורה לי, לביתי שביפו.

תוך שעה  הגיע נציג פלאפון, סיפר לי על חייו, אני לא סיפרתי על חיי, הכל כרגיל, החתים אותי על כמה אלפי ניירות (לא קראתי. בסדר, אני אשמה, אני יודעת), ואמר לי שכבר ביום ראשון יגיע הבלקברי. וזה קרה, ממש כך.
כלכלית הייתה זו עסקה מצוינת, שלפיה אני גם משלמת הרבה פחות מאשר בסלקום, וגם יש לי את מכשיר חלומותיי, בלקברי 9300.

מאז עברו חודשיים וחצי במהירות מסחררת כדרכם של חודשיים וחצי, וכל יום אני יודעת קצת יותר על הביבי שלי. מה שכן, בדבר אחד אין כנראה הבדל בין כל חברות הסלולר: זמן ההמתנה למוקדן. גם האופציה של החברה לצ'טט עם המוקדן באתר במקום להחזיק את האפרכסת ביד (כן, עדיף את ההמתנה למוקדנים לעשות מבזק) גרועה ביותר, והמצ'טטים הם כנראה עובדי הניקיון שבזמנם החופשי מצווים גם לענות לצ'ט.

גדולתו המרכזית של הביבי (על שלל דגמיו כמובן) היא הזמינות האינסופית בכל רגע נתון לכל דבר ולכל אחד. כדי לקרוא מיילים לא צריך להתחבר לרשת בשום מקום בעולם. ואם כבר רוצים להתחבר לרשת, זה קורה במהירות ובקלילות, והכל בתוךך חבילת הגלישה היעילה והחסכונית.
וכך אני קוראת חלק גדול מהיממה מיילים. כלומר רק במצבים ספורים בחיי אני לא. כן, אני לוקחת את הביבי לחדר השינה, ואת שנתי הקלה אני מתבלת בקריאת מיילים גם בשעות הקטנות.

הביבי מתאים לקונטרול פריקס, ולכל מי שמשוכנעים שבמייל תגיע ההצעה שלה חיכו כל חייהם, אהבת החלומות, ההודעה על הזכייה בלוטו או על כך שקונים מהם את הסטארט אפ שלהם, ומה לא.

עוד דבר: בישראל רק חמישה אחוזים מבעלי הסלולר אוחזים בבלקברי. עוד סיבה שהפכה אותו לנחשק בעיני. אני מרגישה שייכת ליחידה אקסקלוסיבית, חטיבה של אנשים שלא מסוגלים להרפות לרגע, שחייבים להיות מחוברים למה שמהווה לכאורה את החיים שלהם בכל רגע נתון. אבוי לבושה, אוי לפדיחה, אבל בנאדם צריך להודות במגבלותיו. אז הנה, אני מודה.

טריפ: 108 ברכות שמש

אני המומה. מתברר שהפעם הקודמת בה עשיתי את זה הייתה לפני כמעט ארבע שנים. ינואר 2007.

היום בצהריים עשיתי זאת שוב, ואני מקווה שהמרווחים בין הסשנים יהיו עכשיו הרבה יותר קצרים.

אבל מה עשיתי (למי שאינם נכנסים ללינקים)? 108 ברכות שמש. ברצף.

בחרתי את הסרטון הכי קצרצר, בלי דיבורים וברבורים, שנהיה מסונכרנים מה זה בכלל. 36 שניות והבנתם.
קשה? ממש לא, כלומר אם מתרגלים בשוטף.

הסשן הזה, תכפילו ב-108 פעמים.
למה זה דומה? לטריפ בלי סמים. מתישהו, באמצע, מפסיקים להרגיש את הגוף, ומתחילים להזות ולרחף. בדיוק כמו שכתבתי בסשן הקודם.

מומלץ בטירוף, הזיה בצהריי יום שישי, טריפ חוקי לגמרי שאין סיכוי שייכנס אי פעם לפקודת הסמים המסוכנים.

סידורים, הכל סידורים

 

שבוע רחפני עבר עלי. המון דברים תלויים באוויר, כך שנשאר לי די הרבה זמן למחשבה ולבהייה, ואפילו ליחסים טובים יותר עם הכלים בכיור המטבח, שזכו לתשומת לב יתרה.

סידורים
אחר הצהריים יצאתי מהבית למה שקוראין "סידורים". משמע, בצקלוני כמה מטלות מבאסות, אבל איכשהו הן הסתיימו במהירות ועל הצד הכי טוב שרק אפשר, ובשעה אופטימלית ליומית מלבבת כמו שלא חוויתי מזמן. וכך מצאתי עצמי מחליטה בספונטניות מרגשת להזדרז ולראות את לאהוב אותך מאז.

סרטים
אני פוצחת בריצה קלה בנבכוכי דיזנגוף סנטר, מגיעה לאשנב ומבקשת כרטיס. "הסרט מתחיל השנייה", אומר לי הקופאי, ואני שועטת לאולם הקטן, מתפעלת מהמהירות בה החלטתי לזנק פנימה, ומהתזמון המושלם. קצת חוששת מהפנסיונרים של חמש וחצי, אבל הם דממו לגמרי במשך שעתיים, ואף לפיפי לא יצאו.
הסרט הצרפתי, סרט ראשון לסופר הצרפתי פיליפ קלודל יצא פה בעת מתקפת הנשים הרצחניות על ילדיהן, כך שהיה לו לכאורה היבט אקטואלי. רק לכאורה. אני שמחה שראיתי אותו היום, כשהאבק, המים, החול והדם שקעו קצת.

ז'ולייט (כריסטין סקוט תומס, מימין), שישבה בכלא 15 שנים על רצח בנה משתחררת, ולומדת להכיר מחדש את אחותה הצעירה ומשפחתה. זה סרט על בדידות, על הרצח הדוסטויבסקאי, על נכות, על מחלה, על אלם, על זיכרון ועל שכחה. על ילדים. על אימוץ. על הפחד הנורא לאבד את מה שיש לך: את האנשים לצדך. את האהבה. את הקול. את הכל. את הרגליים. את המוח. אין לי חשק לכתוב על כל מה שלא בסדר בלאהוב אותך מאז. זו לא ביקורת, זה רק תיאור של שעתיים בחיים של אחרים, שמשיקים לאלו שלי בהרבה מאוד אופנים.

סיפורים
מספרי סיפורים זו התכונה הכי מוערכת של המין האנושי. מהימים ההם, של האדם הקדמון במערה, ועד יום. זה הדבר היחיד שאנחנו רוצים למעשה: שיספרו לנו סיפורים. אחד, ועוד אחד ועוד אחד. למבוגרים אין מי שיספר סיפורים לפני השינה, ולכן הם צריכים למצוא תחליפים: לקרוא לבד ספרים, לראות סרט (רוב האנשים צופים בסרט בלילה). אבל אין דבר משמח יותר מלגלות מספר סיפורים סתם כך במהלך פגישה או כל פעילות יומיומית אחרת. השבוע נתקלתי במספר סיפורים. איזה כיף היה.

סיכות
כך קוראים למשהו שאני כותבת. זה מוזר. לכתוב משהו, ולצפות שיהפוך למשהו אחר. לדעת שמה שאני כותבת זה לא מוצר סופי, אלא התחלתי, שממנו צריך לצאת לדרך. ואני מאוד מחכה שזה באמת יקרה.

סעודות
כמה מהארוחות שלכם אתם אוכלים לבד?

כרטיס מיותר ל-Air, מישהו?

Playground Love, מתוך חמש ילדות יפות של סופיה קופולה, שהצמד קישט

 

אוי ויי.
שכחתי להזמין כרטיסים ל-Air.
מישהו התחרט אולי?
רוצה נורא.

פוסט מתעדכן:
שישי, 9:26. עדיין אין שום תגובה. כתבתי על תשוקתי גם בולווט. אףלא רבע כרטיס.

בינתיים חיפשתי ביקורות על ההופעה של אמש. מצאתי אחת, מסתייגת, בעכבר און ליין.
כמה מוזר, לא בשביל זה יש אינטרנט, כדי שאפשר יהיה לקרוא על הופעה כמה שעות אחרי שנגמרה?

או, הנה ביקורת בשורה שם, ב-V:

צטט: טרף קל 2008-10-03 09:16:35
בעדינות אומר שההופעה של air היתה מאכזבת משהו.

11:36. הדרמה בעיצומה. אף אחד לא מוותר על הכרטיס שלו. איך, איך שכחתי?

15:05. אין חדש. בטח כל מי שקורא את הפוסט חושב: יואו. איזה טעם רע יש לה במוזיקה. וכל השאר דבקים בכרטיסיהם ולא מרפים.

15:10. אוי. עכשיו ראיתי את הדיווח של ynet. מתברר שהיה מתחם VIP ובו מלא ידוענים. כמה חבל שאני לא ידוענית. עוד מתברר שחלק מהמתוחמים נשארו עד הסוף וחלק הלכו באמצע. נו בטח, הם לא מכירים את Air.
אלא שהכתב חס על כבוד הפורשים, ולא כתב מי פרש ומי נשאר:

"בין הצופים ששרדו עד הסוף ובין אלו שנשברו מוקדם היו עדי אשכנזי, עברי לידר, גל אוחובסקי, דנה מודן, דנה דבורין, טל מוסרי, מלי לוי ושמעון גרשון, יעל שרוני, רמי קלינשטיין, ערן צור, ליאון ופאולה רוזנברג, עדי כהן, תמיר חיטמן, גיא פינס, עידן אלתרמן, אורי גוטליב, יעל פוליאקוב ועוד כמה שנתקע להם הבאגט. או יותר נכון, הלחמניה של הנקניקיה".

עכשיו מה, הוא מכתים את הילדים הטובים ששמם מוזכר בכפיפה אחת עם הרעים!
אחח. העיתונאים האלו. למה אין איזה בלוג ביקורת עיתונות שיכתוב על כל זה?

16:36. זה הפוסט היחיד שלי, ever, שאין לו שום תגובה. מממ. עד כדי כך מצוקתי לא נוגעת לבריות.

17:36. אני מתחילה להבין שלא אגיע למסיבת הכיתה היום.

18:12. כבר לא תגובותלס. אבל עדיין  אין שום אור בקצה המנהרה המובילה לרמת החי"ל. אולי לציפי לבני יש כרטיס מיותר? היא גרה שם.

19:00. מייל מש': "אל תתאמצי. נפילה רבתי".

20:08. מייל מא': "לירון אורנשטיין מה-co.ils יש ספייר. אין לי מייל שלו". נו יופי, ולי יש?

21:07. זהו, נגמר מבצע "כרטיס לדבורית" בכישלון מהדהד. אני מקווה שאם אזדקק לכליה ההיענות תהיה גדולה יותר. תיהנו לכם. כולכם.

23:30. מייל מא' (אחר): "רק עכשיו קראתי את הפוסט האחרון… בפעם הבאה שאת רוצה ללכת להופעה בזאפה ואין כרטיסים תשלחי לי הודעה".
נו, מה אגיד?

 

רק כמה שורות, שלא אשכח

שמחות, תהיות וערגונות שנערמו

 

קולנוע

* אוצו לפרספוליס. סרט אנימציה שיוצרתו ממוצא איראני. ראיתי אותו ב-2007 בפסטיבל הקולנוע בירושלים, אני שמחה שהוא הגיע עכשיו לבתי הקולנוע ויש בכוונתי לצפות בו שוב.

* התעלפתי לשמוע שפרנהייט 451 של טריפו יצא בדיוידי.
מקווה לשים עליו יד במהרה.

* צפיתי באי של שקט עם נני מורטי ובכיתי את נשמתי. אב לילדה שהתייתמה מאמה מנסה לשמור עליה מכל משמר, ולהכיר אותה. מה הוא עושה כדי לשמור עליה? יושב על הספסל מול בית הספר בו היא לומדת. פשוט, לא?

TV 

* צופה בהשתוקקות בעור רגיש ב-yes עם ג'ואנה לאמלי מפשוט נהדרת.

* נגמלתי, כך נראה לי, מהאח הגדול. זאת אומרת אין לי זמן מיותר לזרוק סתם כך לזבל.

נוסטלגייה

* חשבתי שכולם העבירו את כל חייהם לרשת, אבל מתברר שיש נסיגה קלה. אחרים יקראו לה רטרו. אנשים מסוימים מתעקשים לחזור ולשלוח ברכות שנטובה בדואר עם בול ומעטפה. כמה מוזר.

כן, אני מודה שס.מ.סים זה איכסה, ומיילים קבוצתיים זה פיכסה, אבל מה, פשוט להכניס מאה שנוטובות למעטפה ולהוציא מאה שקל (או קצת יותר?) על דואר? לא מוזר?

* ואז התברר לי עוד משהו. נניח אנשים מצלמים אירוע מרגש בחייהם. חתונה, בר מצווה, ברית. בדיגיטלי, לא? ברור.

אבל אחרי שהכל דוגטל, מה הם עושים? מעבירים את התמונות לחברה שתייצר להם אלבום כמו פעם. כלומר עם אותן תמונות מדוגטלות, אבל הלוק, הלוק, מזכיר את תמונות החתונה של ההורים, עם הקצוות המשוננים והגוון הצהבהב והכריכה הנוקשה. אז נכון שלא צריך להדביק את התמונות עם המשולשים האלו, זוכרים? אבל היי, מה הרעיון?

לא מספיק לאפסן אותן באיזה פליקר או שמיקר? כנראה שלא. אנשים, עדיין, רוצים לדפדף.
מעניין מה יהיה השלב הבא, על מה אנשים ירצו להתרפק בהמשך.

שעתו הגדולה של ערוץ 1

 

כמי שצפתה בכל הסרטים של ז'אנג יימו, יש לי פטור מטקס פתיחת אולימפיאדת בייג'ינג. אבל תיהנו, זה קורה ממש עכשיו, ויש שדחו"ר בערב (ערוץ 1).
היי, כמה מפתיע, מתברר שהוא גם האחראי לטקס!

אמרתי שעתו הגדולה, נכון?
ל-26.7% צפייה זכה הטקס, מספר שוותיקי הערוץ לא זוכרים ודאי מאז ימי ניקוי ראש או אירוויזיון 78'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועוד לשמוע את הגיגיהם השדופים של השדרנים אורי לוי ויעל ארד באמת אין צורך. כן, מזל שלערוץ יש את אורן נהרי, מפל ידע שוצף.
* "מאז מפגני הראווה של הנאצים לא נראו…."?
* "האם זה יותר מרהיב או יותר מפחיד?…"
* "עפיפון הוא עוד המצאה סינית".

* למה חברי המשלחת הישראלית היו צריכים לצלם (נכון, היו עוד כמה אומות שצילמו, אז מה?) וללעוס מסטיק בעודם צועדים? 

אה, הבנתי, האולימפיאדה משודרת (גם) בחסות מסטיק airwaves, בחיי.

 

ללגלג על הבלוגריות

 

טרייסי אולמן הפציעה הערב בתוכנית חדשה ביס סטארס 1 (22:25), טרייסי אולמן: מצב האומה. כל פרק מורכב מאסופת מערכונים המתאר יום דוקומנטרי לכאורה באמריקה הגדולה.
בינתיים, בפרק הראשון לא התעלפתי מצחוק, אבל מדרך הטבע שמתי לב לקטע שלה על הבלוגריות.
היא מדברת על טקס הענקת פרס לבלוגרית הכי טובה, ומלגלגת על אריאנה הפינגטון הבלוגרית האמריקאית הפוליטית מספר אחת.
לשמחתי מצאתי בטיוב את הקטע הרלוונטי – הנה, עוד שנייה.
עוד קודם לכן יש סצינה בה תרה בלוגרית אחר הבגדים ההולמים לטקס תוך נאום מצחיק על האנטי-תאגידיות של הבלוגרים, בעודה מפשפשת אחר מותגי-על מעוותי שמות (דולצ'ה ובלוגנה), אבל הקטע הנוכחי יותר מצחיק, וגם בו מוטה את המילה בלוג במיליון צורות. באנגלית זה נשמע, נו, אתם יודעים.

הדמות של הפינגטון תככב בקביעות בהמשך הסדרה, ומתברר שהיא אחת משתי הדמויות הכי אהובות בה, וזו כשלעצמה סיבה מצוינת עבורי להמשיך לצפות באומה של אולמן.

עדכון, 17.7.8: אולמן מגיעה בשבוע הבא לישראל כדי לקדם את התוכנית שלה. תתכוננו.